למה בעצם אין בישראל מוזיאון למוזיקה ומי בכל זאת מצליח לעשות כסף מאספנות פופ

ערן רייס, אספן וסוחר פריטי תרבות ישראלית, כמעט השיג את הטרנינג של זוהר ארגוב. ולא רק את הטרנינג עצמו, אלא גם תמונה של מלך הזמר המזרחי כשהוא לובש את הטרנינג הזה בדיוק. "זה פריט אספנות שיכול היה להימכר באלפי דולרים", הוא מסביר את פשר העניין בזוג מכנסיים, "הגעתי למישהו שהכיר את זוהר ולדבריו, הוא מחזיק את הטרנינג אצלו בבית. יש לו גם מכתב חתום מזוהר, אבל הוא לא רצה למכור ואני לא הצלחתי לשכנע אותו".

 ערן רייס / צילום: פרטי

כבר שנתיים שרייס מפעיל את בית המכירות "סוסיתא", שעוסק באספנות של התרבות הפופולרית של ישראל - תחום עיסוקו בעשרים השנים האחרונות. במכירה שהתקיימה בשבוע האחרון הוא העמיד למכירה, למשל, את הגיטרה של תמיר אלברט מג'ינג'יות ונושאי המגבעת. מחיר הפתיחה עמד על 2,000 דולר. אלברט כתב על הגיטרה הזאת להיטים רבים, ובמשך 24 שנים היא הייתה אצלו. אבל הוא הרגיש שמיצה את הגיטרה ולא יכול להוציא ממנה שירים חדשים. חבר משותף חיבר בינו ובין רייס, שמצדו קפץ על ההזדמנות: המטרה של רייס היא לבסס נתח שוק בתחום האספנות שעוסק בתרבות הפופולרית המקומית, פריטי ממורביליה (בעלי ערך רגשי, נוסטלגי או היסטורי) כאלה זה בדיוק מה שהוא מחפש.

"אנחנו מכירים את הביקוש לאספנות פופ מהעולם", אומר רייס, "הרי בתי המכירות הגדולים ביותר מוכרים את השמלות של מרילין מונרו, הווסט של אלביס פרסלי או מכונת הכתיבה של ארנסט המינגווי. יש אנשים שמבחינתם, להחזיק ביד את התסריט המקורי של 'חלף עם הרוח' עם הערות הבמאי זאת אספנות של תרבות וגם מקור למחקר בעל עניין רב".

ומה בארץ?

"בארץ הכול קורה קצת יותר מאוחר. בעצם, לפני שנות ה-60 רוב התרבות של ישראל הייתה מגויסת, המוזיקה נעשתה על-ידי להקות צבאיות, ולא הייתה פה איזו תרבות שוליים, תרבות רחוב או תרבות חתרנית, חדשנית ופורצת דרך. כל זה מתחיל עם אריק איינשטיין והחבורה שלו, עם דוד אבידן שהוציא ספרי שירה בשנות ה-50 או יונה וולך והחברים בשנות ה-60. זה הדור שהתכנים שלו הפכו לפחות לאומיים ויותר אישיים. הדברים פתאום יותר חתרניים, מיניים וקלילים. יש יותר אזכורי סמים, יותר השפעה אמריקאית. הם לוטשים עיניים ללונדון או לקליפורניה ולתרבות הנגד המשתחררת והמשחררת. בשנים האחרונות אנחנו מתחילים להיפרד מהדור הזה. יש כאלה שהלכו צעירים כמו מאיר אריאל וזוהר ארגוב. והנה, אריק איינשטיין הלך, שמוליק קראוס נפטר, ורק לאחרונה זוהר לוי מ'אחרית הימים' הלך לעולמו. זה מסמן שמשהו בתרבות ההיא הוא כבר פרק בהיסטוריה. האנרגיה ההיא הופכת לפריט אספנות".

 הפסנתר של אריק איינשטיין/ צילום: בית מכירות קדם

הגיטרה של מאיר אריאל

דוגמאות לפריטים שנמכרו בשנים האחרונות מתחום התרבות הפופולרית הקשורים למוזיקה הישראלית הן שערי עיתונים של אריק איינשטיין, שנחשב לנושא אספנות פופולרי, וביניהם השער של "העולם הזה" תחת הכותרת "מסיבת הסמים של אורי זוהר ואריק איינשטיין", שנמכרו ב-80 דולר. גלויה גדולה של איינשטיין חתומה על-ידו נמכרה ב-380 דולר. בבית המכירות קדם בירושלים תתקיים החודש מכירה ובה מוצעת כרזת פרסום למופע "סיפורי פוגי" של להקת כוורת משנת 73' במחיר פתיחה של 400 דולר. גם ממורביליה עכשווית יותר נחשבת כבר לפריט אספנים, כמו כרזות להופעות של ברי סחרוף, החברים של נטאשה, רמי פורטיס ואחרים, שנמכרות בעשרות דולרים בבית המכירות של רייס.

כשזה מגיע לכלי נגינה - המחירים עולים. בשנת 2015 רכש המוזיקאי רותם כהן את הפסנתר של אריק איינשטיין, תמורת 46 אלף שקל. בשנת 2016 העמידה משפחתו של מאיר אריאל פריטים רבים למכירה, גם בשל מצוקה כלכלית, ובנוסף לטיוטות ולכתבי-היד הנדירים של היוצר נמכרה גם הגיטרה האקוסטית המוגברת שלו, במארז המקורי והמשומש, ב-10,000 דולר.

"יש בישראל אספנות של כרזות, כרטיסים להופעות, תקליטים וכל מה שמסביב לעולם הזה, משנות ה-60 ועד לשנות ה-90", אומר רייס, "לגבי כלי נגינה או בגדים שהאמן לבש, המיקרופון שלו או המפרט של הגיטרה - נדיר לראות כאלה במכירות פומביות. זה בדיוק המקום שאותו אני רוצה לפתח, כי זה מחזק גם את האמנים. הרי אנחנו שומעים לא פעם על מוזיקאים שמגיעים לפת לחם - אריק סיני הכריז על פשיטת רגל לאחרונה, ואנחנו יודעים שמירי אלוני ישבה עם גיטרה בכניסה לשוק הכרמל. לפני כמה שבועות ראיתי במחנה יהודה את יהודה קיסר מנגן בגיטרה בשביל שאנשים יזרקו מטבעות. דיברתי איתו ואמרתי לו 'תשמע, אני עושה מכירות פומביות של התחום הזה, אם יש לך דברים למכור - תביא. זה רווח נקי לכולם'".

מיהם האספנים של התרבות הפופולרית בישראל?

"טווח הגילאים נע בין 30 ל-60, אלה אנשים שהיו או שגדלו על הפרק הזה בתרבות, ויש להם את האמצעים. תרגש אותם גלויה עם כתב-היד של אריק איינשטיין יותר מאשר חתימה של בן-גוריון. במיוחד רואים את הזן הזה של האספנים ברשתות החברתיות, שכבר לא מתעניינים רק בפריטי ישראליאנה או שואה. זה משהו שאני עוד ממפה, אבל כשאני מסתכל החוצה ורואה מה קורה בלונדון, בניו יורק ובלוס אנג'לס, אני מבין שזה הולך לשם. יש דור חדש של אספנים גם בישראל שיעדיפו לתלות על הקיר כרזה מקורית של תמוז משנות ה-70 שעיצב דוד טרטקובר, מאשר לתלות ציור של ציירי אופקים חדשים, למשל".

אולי הפריטים האלה צריכים להיות במוזיאון, כך שהציבור יוכל להיחשף אליהם.

"אבל אין מוזיאון מוזיקה ישראלי, אין מוזיאון קולנוע ישראלי, אין מוזיאון תרבות ישראלית. אין דבר כזה".

נעמי שמר לצד סטטיק ובן אל

למה בעצם אין בישראל מוזיאון למוזיקה או מוזיאון לתרבות פופולרית שיציג את המוצגים האלה שהאספנים מחפשים בנרות? חִשבו על מקום שיוכל לחקור, לאסוף, לאחסן, לשמר ולהציג לקהל את הסיפור של התרבות הפופולרית באמצעים חזותיים, ולא ממניעים מסחריים - אלא אמנותיים. מקום שאפשר לבקר בו עם כל המשפחה ולקבל חוויה מוזיקלית שלמה. עם מוצגים נדירים ובמגוון אמצעי ביטוי: אודיו, וידאו, גרפיקה, ממורביליה - וכן, גם להציג את הטרנינג ההוא של זוהר ארגוב, שאיש לא ראה, פרט למי שמחזיק אותו.

בשנים האחרונות הוצגו בישראל ובעולם תערוכות שעסקו במוזיקאים ומשכו קהל רב שצמא לתכנים האלה. התערוכה על דיוויד בואי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון היא הבולטת שבהן; התערוכה נפתחה לפני חמש שנים ומאז נדדה והוצגה ב-12 מוזיאונים שונים בעולם, כ-2 מיליון מבקרים פקדו אותה, והיא זכתה לרייטינג גבוה ולביקורות מעולות עד שננעלה לאחרונה. לפני כשנתיים נפתחה בוויקטוריה ואלברט גם תערוכה שעסקה בפינק פלויד, שבה עובר הצופה מסע אודיו ויזואלי הכולל דימויי ענק, פסלים בהשראת עטיפות התקליטים ועוד.

בעולם פועלים מוזיאונים רבים שעוסקים במוזיקה פופולרית או בתרבות פופולרית. לפני עשור, למשל, הוקם בלונדון מוזיאון המוזיקה הבריטית. לאחרונה ננעלה בו תערוכה שעסקה בקריירה של מעצב עטיפות התקליטים של אואזיס וזמרים רבים אחרים בשנות ה-90, וכללה סקיצות של תהליכי העבודה ועוד. תערוכה אחרת במוזיאון עוסקת בצמד OMD שנחשבים לממציאי מוזיקת הסינתיסייזרים בתחילת שנות ה-80.

בעולם פועלים מוזיאוני מוזיקה פופולרית נוספים, בהם מוזיאון לתרבות הפופ בסיאטל, שם למשל נאצרה תערוכה שעסקה ב-25 שנים לאלבום "Nevermind" של נירוונה עם קטעי וידאו ואודיו נדירים, כרזות ועוד; מוזיאון למוזיקת נשמה בממפיס; היכל הרוקנרול בקליבלנד; מוזיאון הגראמי בקליפורניה; מוזיאון שמוקדש לג'ימי הנדריקס בלונדון; מוזיאון בוב מארלי בג'מייקה; מוזיאון שמוקדש לאדית פיאף בפריז, והמוזיאון הלאומי למוזיקת בלוז במיזורי בארצות-הברית.

ובישראל? מבחינה נוסטלגית, אפשר לציין את מוזיאון השעווה שפעל במגדל כלבו שלום בשנים 73'-95' והציג בובות שעווה של אייקונים מהתרבות הישראלית, כמו עפרה חזה וצביקה פיק, אלא שהוא נסגר בגלל קשיים כלכליים והבובות מאוחסנות בפתח תקווה (פרט לבובה של צביקה פיק, שככל הידוע אסף אותה לביתו), וככל הנראה במצב גרוע, כיוון שהן לא בהקפאה. בשנים האחרונות גובר העיסוק המוזיאלי בגיבורי תרבות. כך למשל, התקיימה השנה תערוכה שעסקה בדמותה של דנה אינטרנשיונל, תערוכה שעסקה בצביקה פיק התקיימה בחולון, ובימים אלה מוצגים במוזיאון לאמנות האסלאם תכשיטים של עפרה חזה בתערוכה "שפת התכשיט" שתינעל בסוף החודש.

במוזיאון העיצוב בחולון הוצגה ב-2017 תערוכה על השחקנית רונית אלקבץ, שמשכה קהל רב, ועסקה בגיבורת התרבות דרך אופנה. גם מוזיאון לקולנוע אין בישראל, פרט ליוזמות פרטיות כמו זאת של לאון אדרי, שהפרויקט האחרון שלו לפני מותו היה הקמת מוזיאון לתולדות הקולנוע הישראלי בסינמה סיטי בירושלים. מיזם אחר בירושלים הוא ארכיון הסרטים של הסינמטק, ששם לו למטרה לתייק לפחות כותר מכל סרט ישראלי שיצא. פרויקט אחר מתחום הקולנוע הוא עבודת מחקר של אהרון פרקש מגלריה פרקש, שהובילה לספר עב-כרס של כרזות מהקולנוע הישראלי. כלומר, גם בקולנוע, כמו במוזיקה ובתחומי תרבות פופולרית נוספים, אין בישראל חלל תצוגה שיספר את הסיפור של התרבות הפופולרית באופן קבוע, רציף ומקיף.

אבל אולי זה עוד יקרה: בעשור האחרון קובי בן עטר, יועץ מוזיקלי ומנהל אמנותי, מנסה להרים מוזיאון מוזיקה בישראל ומסרב להתייאש. "כבר שנים שזה נופל וקם ונופל וקם", הוא מדווח, "כששומעים את הרעיון יש התלהבות מטורפת, ואז מגיעים לדבר על הכסף. בסופו של דבר, מוצר כזה צריך עירייה שמוכנה לתת מקום ולממן אותו".

 קובי בן עטר / צילום: איל יצהר

ואין עיר שמעוניינת להקים מוזיאון מוזיקה או תרבות פופולרית? למי פנית?

"לרון חולדאי, שלצערי לא מתעניין בזה, אף על פי שתל-אביב זה המקום האולטימטיבי. לפני חמש שנים עיריית חיפה רצתה לקחת את זה תחת חסותה. אורי בלום ז"ל, שהיה מנהל אגף התרבות, אמר שיש מבנה שהם יכולים לתת לי - קולנוע ארמון בשכונת הדר. הגענו לשם ועשיתי להם סרט במיוחד ובו אמנים - מאריאל זילבר ועד מאור כהן - אומרים למצלמה 'אני בעד היכל המוזיקה בחיפה'. עשיתי פרזנטציה, התלהבו, אבל לא יצא מזה כלום".

פנית למשרד התרבות?

"אף אחד לא מתעניין בזה שם, אנחנו נמצאים בעשור שחור משחור מהבחינה הזאת. רוב משרדי הממשלה מתעסקים בפוליטיקה ולא בעשייה, וכך גם משרד התרבות. אגב, פניתי גם למשרד החינוך, ששלח אותי למשרד התרבות. הדיבור הוא מול פקידים. כדי שזה יקרה, צריך מישהו שהוא אישיות שיכול להזיז הרים. אני מעריך שנפגשתי עם עשרות אנשים בנושא מוזיאון המוזיקה".

מה עם משקיעים פרטיים?

"פניתי לקשת לפני הרבה שנים וגם הייתי בקשר עם משקיע פרטי שתורם המון למוזיקה ישראלית. עשיתי תוכנית עסקית והבנתי שיש משקיעים שרוצים לקחת חלק, אבל אף אחד לא רוצה להיות הראשון. הם רוצים לדעת שיש עירייה ששמה כסף והם יבואו אחריה, ובצדק. היו כבר כמה אנשים שאמרו 'אין בעיה, אני שם לך 2 מיליון דולר, אבל כשהם ייגמרו מה תעשה?'. התוכנית העסקית מדברת על תקציב גבוה בהרבה מזה - הקמה ואחזקה של המקום. אפילו דליה רבין התקשרה ממרכז רבין ואמרה שהיא יודעת שאני מחפש לוקיישן והזמינה אותי למקום, אבל זה לא הסתדר".

אז מה בעצם החלום שלך?

"החלום הוא לפתוח היכל מוזיקה שיחנך וילמד את הדור הקיים על העבר שלנו ועל האמנים שעבדו ויצרו פה. נראה לי הזוי שאם אני אשאל את הילד שלי בעוד כמה שנים מי זה עוזי חיטמן, אריק איינשטיין, משה וילנסקי או סשה ארגוב - יכול להיות שהוא לא ידע. מעבר לזה, החלום הוא גם שתהיה חממה לאותם אמנים ותיקים שלא מצליחים היום להתפרנס בכבוד. אנחנו מדינה שלא מעריכה ומחנכת לתרבות, ונראה לי נכון שהדור של האמנים האלה יהיה חלק פעיל במוזיאון כזה, גם כעובדים, למשל בהדרכה".

איזו חוויה מוזיאון כזה ייתן למבקר?

"כל חדר ייצר חוויה מוזיקלית אחרת עם טכנולוגיה מהנה, תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות, אולי גם חלל להופעות חיות. יציגו בו תערוכות על המוזיקה בישראל משנת 48', וזה כולל את נעמי שמר, משה וילנסקי, וגם סטטיק ובן אל ועומר אדם, מוזיקת אינדי או מוזיקה חתרנית. למוזיאון כזה צריך להיות ארכיון שבו מתעדים כל פעולה שנעשתה בתחום המוזיקה בארץ. אני טוען שבניגוד לכל המוזיאונים הקיימים בארץ, המוזיאון היחידי שיש לו סיכוי להחזיק את עצמו ואפילו להרוויח כסף זה מוזיאון מוזיקה, כי אנשים יגיעו אליו וישלמו כסף על כרטיס".

בן עטר עוסק בשימור המוזיקה הישראלית שנים רבות, עם פרויקטים כמו "עבודה עברית" וליין המוזיקה העברית שהקים "לעולם בעקבות השמש", לצד עבודתו כיועץ מוזיקלי. הוא לא לבד: כמוהו יש אנשים נוספים שעוסקים בשימור תולדות המוזיקה המקומית ומייצרים ארכיונים ותשתית למחקר שרק מחכה לחלל תצוגה ולתהליך אוצרותי שיוליד תערוכות. ליהורם גאון, למשל, יש בביתו אוסף אדיר של פריטים מהקריירה שלו שלא נגלים לציבור. יש את הפרויקט של דודי פטימר שיצר ב-2009 את הדודיפדיה - ארכיון אונליין למוזיקה הישראלית הכולל מאות ראיונות עם אמנים ותחקירים. 

מבחינה מוסדית, יש את הספרייה הלאומית שמחזיקה את אוסף המוסיקה וארכיון הצליל הכולל מאות אלפי קטעי אודיו, כתבי יד, עיתונים ועוד הקשורים למוזיקאים יהודים וישראלים. חומרים רבים בה עברו דיגיטציה והם זמינים אונליין, ארכיון זה מושך חוקרים רבים. החדשות הטובות הן שבבניין החדש של הספרייה הלאומית שיפתח בעוד כשנתיים, לדברי הספרייה, צפוי להיפתח חלל תצוגה בן 400 מ"ר ובה ניתן יהיה להציג לציבור הרחב חלק מאותם נכסי תרבות.

"אני מניח שכל מי שעוסק בזה הוא עם שריטה", אומר בן עטר, "יש לי בבית אוסף של 15 אלף דיסקים, ובגלל שכבר לא משתמשים בהם כי הכול עבר למחשב, גם הוא הפך לסוג של מוזיאון. לכן, אני לא אפסיק לנסות לקדם את מוזיאון המוזיקה. נחכה לשר התרבות הבא כדי להתחיל את כל התהליך מהתחלה".

"הרבה חומרים הולכים לאיבוד"

לערן ליטוין, עורך מוזיקה ב"כאן" גימל, יש את אוסף התקליטים הפרטי הגדול ביותר בישראל. "אני אוסף כל פורמט אודיו שקשור למוזיקה ישראלית ויצא משנות ה-30 וה-40 עד היום, פרט לדיסקים, כי אני לא יכול פיזית לאחסן את הדבר הענק הזה", הוא מספר.

לפני כשנתיים אצר ליטוין במוזיאון אשדוד לאמנות תערוכה שעסקה במוזיקה המזרחית בישראל תחת הכותרת "זמר בודד הוא הלב", שבה הציג פריטים מהאוסף שלו לצד עבודות אמנות עכשווית שמתייחסת לגיבורי תרבות כמו זוהר ארגוב, אהובה עוזרי ושלומי סרנגה. בתערוכה הוצגו גם כלי הנגינה של יהודה קיסר והכוויתים, לצד ממורביליה כמו טייפ הסלילים שעליו הוקלטו סקיצות של זוהר ארגוב.

 ערן ליטוין / צילום: אביטל ליטוין

יובל ביטון, אוצר מוזיאון אשדוד לאמנות, מעיד שלתערוכה על המוזיקה המזרחית הגיע קהל רב, בין היתר מבקרים שלא פוקדים את המוזיאון באופן קבוע. כלומר, העיסוק בתרבות פופולרית הרחיב את מנעד המבקרים. "ראינו את התהליך שהם עוברים כשהם רואים במוזיאון תקליט שהם גדלו עליו. פתאום הם מבינים שזה פריט מוזיאלי והיחס כלפיו עולה", אומר ביטון. "מבקר סיפר על זמר שהוצג בתערוכה והופיע בחתונה שלו. יש לו תיעוד של המופע ופתאום הוא מבין שיש לזה ערך פרט לעניין המשפחתי, זה תיעוד נדיר ורק לו יש את הקלטת. ההדים שקיבלנו מיוצרים ומהקהל היו שתערוכה כזאת צריכה להיות תערוכת קבע. בלי לשים לב ועם הזמן, נוצרה גם בישראל קנוניזציה של מוזיקת הפופ, הרוק והקולנוע שמספרים את הסיפור של התרבות בישראל".

"אפשר ללמוד הרבה מתקליטים", אומר ליטוין, "אבל אחרי שהתערוכה ירדה, החומרים חזרו אליי ולאספנים אחרים שהשאילו, ועכשיו אין שום מקום שבו אנשים וחוקרים יכולים להיחשף לידע הזה".

לכן, גם לליטוין יש חלום להקים מוזיאון למוזיקה ישראלית, וגם הוא עשה ניסיונות ופנה לגופים שונים. "כולם אומרים שזה נורא חשוב, אבל בלי משוגע לדבר עם הרבה כסף שיתמוך, זה לא יקרה", הוא מספר ומתריע מפני המשמעות של היעדר מוזיאון מהסוג הזה.

"הרבה חומרים ארכיוניים הולכים לאיבוד עם השנים. משפחות לא יכולות תמיד לשמור את הפריטים, והמדינה לא עושה את תפקידה כדי לרכז את החומרים האלה, למיין ולשמר אותם. הידע נמצא בידיים פרטיות אצל אספנים, שהופכים למקור הידע הגדול בנושאי תרבות פופולרית. אבל החומרים האלה צריכים להיות נוכחים בחללים הציבוריים ולא רק אצל אספנים בבית. כשאין גוף אחד שמרכז את זה ומתעד כמו שצריך, הידע הולך לאיבוד. חייב להיות גוף שיאסוף את החומרים, מהחליפה של צביקה פיק ועד לטיוטות של אהוד מנור".

כמה אספני מוזיקה פופולרית פועלים בישראל להערכתך?

"אני מעריך שמדובר בכמאה אספנים רציניים שיש להם אוסף גדול ורחב, כזה שהופך לעבודת מחקר כמו שעשינו בתערוכה במוזיאון אשדוד. לתקליטים יש ערך תרבותי ומוזיקלי, אני מנסה לאסוף את כולם, אבל גם האוסף שלי לא שלם. גוף הידע הענק הזה שנקרא 'היסטוריית האודיו של המוזיקה הישראלית' נמצא בכל מיני ידיים ולא אצל מקור אחד".

ליטוין מספר שגם אספני רוק מהעולם מתעניינים בפריטי אספנות מקומיים, והתוצאה היא תקליטים נדירים שיוצאים מחוץ לישראל. "אספני רוק בחו"ל מחפשים רוקנרול שיצא בישראל בשנות ה-60 וה-70, מבחינתם זה אקזוטי. לכן תקליט של להקת הצ'רצ'ילים, שנחשב אטרקטיבי, יכול לעלות 1,500 דולר".

גם מרון ארן, מבעלי בית המכירות קדם, שעוסק באופן שוטף בפריטי תרבות, מעיד על שוק פעיל לאספנות תרבות פופולרית מעבר לים: "אני מזהה שיש יותר אספנים בישראל שמתעניינים בתרבות פופולרית, זה מתעורר, אבל זה לא מתקרב למה שקורה בעולם. מדי שנה אני נוסע לירידים בחו"ל שמציגים בהם מיטב הסוחרים, ומדי שנה יש יותר דוכנים שמציגים - במחירים שאת לא מאמינה - כרטיסים להופעה של ניל יאנג משנות ה-60, למשל, או פריטים של מוזיקת פאנק במחירים מטורפים. שם מבינים שגם הפאנק זה עוד נקודה בהיסטוריה של התרבות".

מוסדות תרבות מקומיים מתעניינים במכירות של קדם?

"אין מוסדות בישראל שקונים את החומרים האלה, וזאת בעיה. למשל, היה לנו ארכיון צילומים של צלמי של 'להיטון' (שבועון המוזיקה והבידור שיצא לאור בשנים 69'-91') שכלל צילומים חד-פעמיים שאין עוד כמותם, פריטים שהיית מצפה שמוסדות בישראל יריבו עליהם, אבל בסופו של דבר, מי שקנתה אותם הייתה אוניברסיטת סטנפורד בארצות-הברית (יצוין, כי בספריה הלאומית קיים אוסף של שבועון 'להיטון'. צק"ה). כך יצא שבתערוכה במוזיאון אשדוד היו קרדיטים לאוניברסיטת סטנפורד במקום למוסד ישראלי. שם מתחיל הסיפור ומתחילה הבעיה - יש חוסר הבנה בישראל בנושא שימור התרבות הפופולרית".

"מנהלי המוזיאונים בישראל צריכים לרוץ אחרי תורמים"

אם להסתכל למציאות בעיניים, התשובה לשאלה למה אין בישראל מוזיאון למוזיקה, קולנוע או תרבות פופולרית - פשוטה: מדובר בתקציבים. כלומר, בהיעדרם. סקירה שנעשתה לאחרונה באיקו"ם ישראל מלמדת על מציאות עגומה של תמיכה תקציבית במוזיאונים בישראל. מי בכלל יכול לחשוב על הקמת מוזיאון חדש לתרבות פופולרית, כשתקציב המוזיאונים רק ירד בעשור האחרון ועומד על אחוזים בודדים, כמעט אפסיים, מסך תקציב התמיכות בתרבות, וביחס לתחומים אחרים כמו תיאטראות ומחול.

"התקציבים שעומדים לרשות המוזיאונים בישראל הם מעטים מאוד, כ-50 מיליון שקל בלבד", אומרת נאוה קסלר, יו"ר איקו"ם ישראל. "לשם השוואה, בבריטניה התקציב רק של הבריטיש מוזיאום עומד על 70 מיליון דולר. יחסית לעולם המערבי, המצב בישראל זה לעשות צחוק. ואז מה שקורה הוא שמנהלי המוזיאונים בישראל צריכים כל הזמן לרוץ אחרי אנשים שיתרמו כסף. בעיה נוספת בישראל היא היעדר תקצוב חוק המוזיאונים. כשיש חוק שמחייב מוסדות לנהוג על פיו, יש לבדוק מה העלות של החלת החוק וביצועו ואז לתקצב בהתאם. לפי האומדן הכלכלי במחקר שנעשה בשנת 2013, אומדן ביצוע החוק עומד על כ-300 מיליון שקל שטרם הוקצבו למימוש החוק.

 מתוך התערוכה זמר בודד הוא הלב/ צילום: אילן אסייג

"עשינו את הסקירה עבור שר האוצר ושר התרבות הבאים, נקווה שהם ידאגו למוזיאונים כי מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות הוא שלמרות שתקציב התרבות גדל, החלק של המוזיאונים נשאר הקטן ביותר. זה קשור מאוד גם לפוליטיקה, וחבל. המוזיאונים הם חלק חשוב מהחוסן התרבותי והחברתי של ישראל".

ממשרד התרבות לא התקבלה תגובה לדברים שנאמרו בכתבה.