"מה שרואים ומה שלא רואים": אל תיתנו לנבחרים לעשות עלינו סיבובים

מערכת הבחירות, כך נקווה, מגיעה לסיומה המיוחל. מערכת ארוכה, מייגעת וחסרת תכנים מהותיים. רובנו ניכנס לקלפיות, ניגש אל מאחורי הפרגוד, ונצביע עבור מפלגה כזו או אחרת (בתקווה שאיש לא ישים פתק לבן). אבל למי כדאי להצביע? בעיה. המון מפלגות מתמודדות על הקול שלנו, וכולן מבטיחות לנו המון הטבות, רפורמות, שינוי (לטובה) עבורנו, האזרחים הישראלים.

כדי לענות על הסוגיה הכה חשובה הזו, אתייחס כאן לדברי הכלכלן והוגה הדעות הצרפתי, פרדריק בסטייה, שחי במאה ה-19 (1801-1850). האיש שטען כי בכל פעולה כלכלית מתקיים "מה שרואים ומה שאין רואים".

כוונתו הייתה כי תמיד קיים האפקט הראשוני המיידי, שהוא תוצאה שאפשר לקשר אותה באופן ישיר לפעולה שננקטה. יחד עם זאת, מתקיימות גם תוצאות שונות - "מה שאין רואים". מדובר בתוצאות משנה משמעותיות (שהן לעתים יותר משמעותיות מהתוצאה המיידית). כפי שבסטייה אמר, "שאר האפקטים אינם באים אלא כחוליות נוספות בשרשרת, אין רואים אותם. לכל היותר, ניתן לצפות את הגעתם".

ונחזור לפוליטיקה שלנו, כאשר מפלגה מסוימת מבטיחה לנו הטבה כזו או אחרת, עלינו להסתכל לא רק על ההטבה המיידית, אלא על ההשלכות היותר עמוקות של ההבטחה.

בכל הקשור לרוב ממשלות ישראל לדורותיהן, נראה כי לאורך ההיסטוריה הכלכלית של המדינה הן סבלו מראייה כמעט בלעדית של "מה שרואים", וזנחו כמעט לחלוטין את "מה שאין רואים". ובמילים אחרות, ממשלות ישראל נוטות לבצע מהלכים כלכליים, כאשר הן מסתכלות רק על התוצאה המיידית ומתעלמות לחלוטין מהתוצאות לטווח הארוך ומהשפעתן על עתידנו.

דוגמאות לכך ניתן לראות ולמצוא כמעט בכל תחום כלכלי-חברתי בישראל. כך, למשל, בתחום יוקר המחיה. כולנו מסכימים, ודובר על כך רבות, כי המזון בארץ יקר יחסית, וכי הסיבה המרכזית לכך היא השוק הסגור והריכוזי בישראל. ומה עשו בעניין ממשלות ישראל? - אלה בחרו פעם אחר פעם להציע "פתרונות" מיידיים (בדמות סבסוד, פיקוח וכו’) במקום לפתור את הבעיה בצורה שורשית. הסיבה לכך די ברורה, פתיחת השוק לתחרות מבחוץ דורשת המון מאבקים, והתוצאה לא תורגש מיידית אלא תיקח זמן, אז למה לנו לטרוח יותר מדי?

רק לשם המחשה, דוח ה־OECD האחרון שהתפרסם אך לפני כחודש, הראה כי בשל האופן שבו ישראל בוחרת לתמוך במגזר החקלאי (באמצעות פיקוח מחירים, הגבלת יבוא וסבסוד תשומות) היא מטילה מס בלתי נראה של 5 מיליארד שקל על אזרחי ישראל. כך שבממוצע כל משק בית בישראל משלם 2,000 שקל "מס חקלאות".

כך גם באחד התחומים הכי בוערים כאן - הדיור. אזרחי ישראל דורשים דיור זול יותר. ברור שהסיבה ליוקר הדיור היא גם עניין של היצע וביקוש. היצע הדירות נמוך יחסית לביקוש, ולכן הפתרון לטווח הארוך הוא לשחרר יותר קרקעות, להוריד רגולציה וחסמים ולהאיץ את הבנייה. אבל במקום זאת, ממשלות ישראל בוחרות שוב ושוב בפתרון הקל והמיידי על חשבון הפתרון המהותי של טיפול שורש עמוק, כמו מע"מ אפס ו"מחיר למשתכן".

ודוגמה נוספת היא בעיית הגירעון המעמיק של ממשלת נתניהו היוצאת. בטווח המיידי מדיניות ה"יש לי" של שר האוצר משה כחלון, נראתה לרבים כ"חברתית" וכנכונה. אך כל בר-דעת יודע, שאם מוציאים יותר מאשר מכניסים לאורך זמן - בסופו של דבר, יגיע יום הדין, ומישהו יצטרך לכסות את הפער בין ההוצאות להכנסות.

ואם נחזור לצטט את ידידנו בסטייה, הוא כבר אמר "הרי לכם כל ההבדל בין כלכלן גרוע לכלכלן טוב: האחד מתרכז באפקט הנראה בלבד, ואילו השני מודע לאפקט הנראה אך גם לאפקטים שיש לצפות אותם".

אז תצביעו למי שתצביעו, אבל בכל מצב עלינו לדרוש מהממשלה שתקום, ולא משנה מי ירכיב אותה, לבצע צעדים כלכליים שמכוונים גם למה "שאין רואים". לדרוש ממנה לראות מעבר לחור שבגרוש, ולחמש דקות הפרסום במדיה החברתית. צעדים בוני צמיחה שיכללו בין היתר הקטנת גודל הממשלה (מי צריך כל-כך הרבה שרים, סגנים, יועצים, מזכירות ולשכות עבורם, והכול על חשבוננו), פתיחת השווקים לתחרות (אבל הוגנת גם כלפי היצרנים המקומיים), ועוד.

פוליטיקאים כמו פוליטיקאים, חושבים קודם כל על איך להמשיך ולהיבחר ולכן רוצים הישגים כאן, עכשיו ומהר. מה שמניע אותם הוא להיבחר שוב. לכן עלינו להבהיר לקברניטים שכדאי להם, מכל בחינה שהיא, לחשוב לטווח יותר ארוך.

הכותב הוא עורך מדור הדעות ב"גלובס"