בוחרים בישראל, הולכים לחו"ל

שעות אחדות לאחר שייסגרו הקלפיות, ובטרם יתפרסמו התוצאות, נצא רעייתי רבקה ואני למסע ארוך לאטלנטה, ארה"ב. בשנה הקרובה אשמש כפרופסור-אורח מטעם "המכון ללימודי ישראל" במחלקה ללימודי יהדות באוניברסיטת אמורי.
דלת נסגרת, חלון נפתח.

אשאיר מאחוריי הרבה סימני שאלה - איזו כנסת תיבחר? איזו קואליציה וממשלה יוקמו? ובעיקר, איזו מדינה ישראל תהיה? יהודית? דמוקרטית? ציונית? ובטוחה? כן, בטוחה. היות, שגם "בטוחה" עומדת בסימן שאלה. מזרח, מערב, צפון ודרום, חברו יחד כדי להטיל צל על ביטחונה של ישראל. וסימן שאלה ילווה אותי גם באשר לעתיד מפלגתי, העבודה. האם תשרוד את הבחירות? האם תשכיל לשמור את גרעין כוחה, והאם תוכל למנפו לקראת העתיד. אני מקווה מאוד שכן.

אני יוצא כשריח הבחירות באפי. אני אוהב אותו. בעשר שנותיי בפוליטיקה הייתי מעורב ב-11 מערכות בחירות. שלוש פעמים נבחרתי, וברביעית לא. אציין, שקסמם של הפריימריס במפלגות פג, וגם ערכם הדמוקרטי נפגע. בעתיד יצטרכו לחפש דרכים אחרות לגייס ולדרג מועמדים. אהבתי את הפוליטיקה ואחסר אותה. נכון, שכל פעילותי בכנסת הייתה באופוזיציה, המתסכלת ולפרקים תשושה ממש, ועדיין אפשר גם משם לחוקק, לקדם נושאים, ולהשפיע. בכנסת מעצבים את עתיד המדינה, לא תמיד לרצון כולם, וגם לא בהכרח של הציבור כולו, אבל עדיין זאת דמוקרטיה, תוססת, חיה. ואני גאה בכך.

הייתי שותף למאות הצעות חוק, יזמתי עשרות, אחדות מהן עברו. הובלתי שדולות שעסקו במגוון נושאים, החל ביחסי ישראל-ארה"ב והעם היהודי, ועד לעולם האזרחים הוותיקים בישראל. אני רוצה לומר מילים אחדות על הקבוצה הזו, המונה יותר ממיליון אנשים, ושהולכת וגדלה. החברה הישראלית, הממשלה בורחות מהבשורה, בשורת העלייה בתוחלת החיים. בעולם מחפשים דרכים לסייע למאות מיליונים של נשים וגברים, החוצים בשמחה את שנות ה-70, 80 וה-90, ומתעקשים להישאר פה. לא הולכים לשום מקום. במערכת הבחירות הזאת דיברו עליהם יותר, אבל לא מספיק. הם חלק מרכזי ופעיל בחברה; ואני אומר לצעירים: אנחנו פורצי הדרך עבורכם, מה שנצליח אנחנו להשיג, יסייע גם לכם.

נהגתי לומר, האזרחים הוותיקים הם הבייבי שלי. הקרב על הדמוקרטיה הוא גירסה מתקדמת ומעודכנת מעט של הוויכוח ארוך הימים על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שממנו חמקנו. אמנם, המו"מ הישיר קפא אך תהליכי עומק נמשכים והולכים, והם מאיימים על החברה הישראלית ועל חיינו בארץ, וכבר לא נוכל לחמוק מהם.

היה משונה לצלוח את הקיץ הזה ללא המסעות בכבישים. בלילות האלה הארץ נראית פתאום קטנה ודלת-ממדים. כל-כך מהר מדלגים מאירוע לאירוע ומפגישה לפגישה. יחסרו לי הימים הארוכים, הביקורים המהירים בקניונים ובצמתים, שיחות אקראי עם עוברים ושבים, חיבוק, נשיקה, וגם צעקות ודברי גנאי. איך אפשר בלי, ישראל 2019 כבר אמרנו?

בסוף, גם בעידן הרשתות החברתיות, אין תחליף לקשר האנושי, לשאלה ולתשובה, ללחיצת היד. גם לדמעה לפרקים. רק שישראל כבר עייפה ומותשת אחרי חודשים של בחירות. ורוב הציבור מעדיף תוכניות ריאליטי במזגן בבית.

"אז מה, אתם עוזבים"?, מתגרים בי חבריי. "נמאס לכם? גם אנחנו רוצים". טוב, זה מין ביטוי כזה, לא רציני. אנחנו האנשים שנולדו עם המדינה, שקיבלנו ממנה הכול, ונתנו לה ככל יכולתנו. אנחנו האנשים שעדיין דומעים בהמנון הלאומי, ושרים אותו בקול רם. האנשים האלה לא הולכים לשום מקום. חבריי ואני נשארים פה כדי להבטיח את עתידנו, כדי שלילדים ולנכדים שלנו תהיה מדינה, שתשמר את ערכי היסוד שלה. אלה שעבורם הגיעו הנה הורינו והורי הורינו, ואלה שישמרו אותנו גם בעתיד. לפני הבחירות ואחריהן.

אני הולך עתה מערבה, אבל ליבי נשאר במזרח. 

הכותב שימש חבר-כנסת מטעם קדימה והעבודה בכנסות ה-18-20. ישמש בשנה הקרובה פרופ׳-אורח מטעם "המכון ללימודי ישראל" באוניברסיטת אמורי באטלנטה