אלפי לייקים ומאות שיתופים ברשתות החברתיות. זה היקף התגובות לפוסט שהעליתי שלשום ובו ההתנצלות על שרבוב לא תקין של המילה "חרדית" לכותרת שפורסמה ב"גלובס": "שנתיים מאסר לעורכת הדין החרדית שמעלה בכספי לקוחות", המנוגדת לקוד האתי שהחלנו על עצמנו ב"גלובס", שלפיו לא נציין אפיונים מסוג זה, אלא אם הם נוגעים עניינית לפרסום.
היקף העניין שיצר הפוסט הזה הפתיע אותנו. התגובות, האוהדות ברובן המוחלט, הגיעו מכל חלקי הקשת הפוליטית, המקצועית והשבטית בישראל. מסתבר שאלה לא רק אנחנו ב"גלובס" שלא רוצים לקחת חלק בשטיפות מוח אנטי-מגזריות. אנחנו לא לבד.
זה היה אקראי לחלוטין, שהטעות וההתנצלות קרו דווקא בימים הסמוכים לבחירות לכנסת, ודווקא כשקמפיין עתיר מדיה של מפלגה גדולה מבוסס על הבטחה לבוחרים ל"ממשלה ללא חרדים". הבטחה שמאוד מזכירה את הבטחת "ממשלה ללא ערבים" שעליה התבססו קמפיינים של מפלגות אחרות במערכות בחירות קודמות.
אבל הפילוג הבין-מגזרי לא מגיע רק מהקמפיינים הפוליטיים. לנו, בתקשורת, יש אחריות אדירה למה שקרה ושממשיך לקרות ואף להסלים, בימים האחרונים במיוחד. זה לא רק שרבוב המילה "חרדית" לכותרת ב"גלובס". זו גם הכותרת "לא האיום האיראני או הטרור העזתי - הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל נמצאת במגזר החרדי", שפורסמה שלשום בעיתון "דה מארקר".
קל מאוד לנטוע שנאה - בלי שהקוראים שמים לב - דרך בחירת הכתבות, המיקום שלהן, בחירת המילים בכותרות, ההקשר המוצג בכתבה, התמונות שבהן או אפילו תמהיל הכתבות המתפרסמות סביב נושא מסוים או מגזר מסוים. קל מאוד לנטוע שנאה כשמראים העברות כספים לכוללים בחוק ההסדרים, אבל לא מראים את ההקשר הכללי, לא מראים כמה זה מתוך קופת המדינה ולא מראים כמה מגזרים אחרים מקבלים. קל לנטוע שנאה ופחד כשבמסגרת דיווח על מעשי אלימות מתייגים מגזרים שלמים, ומבלי משים נגזר מזה שבמגזרים אחרים יש הרבה פחות אלימות, תאונות דרכים, זיופים והעברות תקציבים שאינן בדרך המלך. קל להראות את כל אלה כשלא עושים שום השוואה למגזר האחר, היהודי והחילוני, זה שחולש על עולם התקשורת הממסדית הכלל-ארצית. קל לדבר על "הדתה" ולא על "החלנה". ברור שיותר קשה ומורכב להשוות ולראות מה הם באמת התהליכים שקורים בישראל בין המגזרים, על פני זמן.
אנחנו, בתקשורת הממסדית, יכולים לעצור את זה. אנחנו יכולים להקפיד על הכותרות. אנחנו יכולים להקפיד על מגוון הכתבות ועל תמהיל החיובי והשלילי. אנחנו יכולים להקפיד על זוויות הצילום ועל התמונות שאנחנו בוחרים ללוות בהן את הכתבות. אנחנו יכולים לרסן את הכתבים והעורכים ואפילו להוציא החוצה כותבים מסיתים. הרי לכותבים כאלה יש כר נרחב לפעילות ברשתות החברתיות, אז למה שלא יישארו שם? ואנחנו יכולים להתאמץ עוד ועוד כדי להכניס כותבים, עורכים, צלמים וגרפיקאים ממגזרים נוספים. אחרת לעולם לא באמת נצליח לשלב את זווית הראייה שלהם ובכך נמשיך למסור לכם, הקוראים שלנו, תמונת עולם שאינה רק מסיתה ומפלגת, אלא גם חלקית ומטעה.
יש לנו, ב"גלובס", עוד המון עבודה לעשות בנושא הזה, ואנחנו ממש רק בתחילת הדרך, אבל אנחנו מתכוונים להמשיך להתאמץ וגם להמשיך להתנצל כשנטעה, ואנחנו מאמינים שהרוח הטובה והמאחדת של החברה בישראל תבוא יחד איתנו ותשים סוף למסעות הפילוג האלה. מדינת ישראל, "הבית", שייכת לכולנו. ושיהיה לנו יום בחירות מוצלח.
אלונה בר און היא יו"רית "גלובס" ומבעלות השליטה בעיתון
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
