"הצלחה עסקית לא חייבים להתחיל מאפס"

שלום לכולם, בוקר טוב ותודה שבאתם לכנס ג'רני ה-23. הכנס הפעם עוסק בנושא של חברות צמיחה - מאפס למיליארד.

כולנו חשים הערכה רבה לחברות שהתחילו מאפס בגראז' רומנטי. דיסני, אפל, HP, גוגל, אמזון. לכולן יש סיפורי גראז' נהדרים. אבל לסיפור הזה יש זווית נוספת - הגראז', המוסך - הוא גם מקום של תיקון.

ביפן יש פרקטיקה אומנותית שבה דווקא מדגישים את השברים ומוסיפים ערך לחפץ שבור. זה נקרא קינצוגי. באומנות מסורתית יפנית זו משתמשים בזהב נוזלי כדי לחבר שברים של כלי חרס באופן שדווקא מדגיש את השברים. הטכניקה מחברת את המרכיבים ומעניקה להם חיים חדשים, יציבים, מיוחדים, מעודנים וחזקים יותר.

אז כששואלים "לאן נעלמה הרומנטיקה?", אולי אנו יכולים להציע תפיסה רומנטית חדשה? אולי הגיעה השעה לאתגר את המודל של הסטארט-אפ שצמח בגראז', ובמקום זאת לשים במוקד תשומת הלב את ההזדמנויות שטמונות בשינוי ארגונים מבפנים? לבנות משהו מתוך הקיים במקום מתוך האין, וכך להנות מכל מה שכבר נצבר? האמון, הניסיון, המותג, המוניטין, הידע והאנשים. כמו הקינצוגי, הארגון המתוקן והחדש יכול להיות חזק מיוחד ויפה יותר מכפי שארגון שלא נשבר ולא תוקן יוכל אי פעם להיות.

אנחנו ב"גלובס", עיתון בשנת 2019, מנסים לעשות תיקונים בתוכנו ובתעשייה שלנו. זה המסע, ה-Journey, שלנו. והמסע שלנו הוא גם שלכם.

ב-2025 העיתונות תהיה במקום אחר לגמרי, ותאפשר לאנושות למצוא מחדש את האמת. חמש שנים מעכשיו אנו צפויים לחזות בניצחונה של העיתונות על עידן הפוסט-אמת. אחרי עליית הפייק ניוז, דיפ פייק, פוסט-אמת, פוסט מודרניזם והכאוס של הרשתות החברתיות בעידן הפוסט-אמון - אנשים יתחילו לחפש שוב אחר האמת, אחר הדברים שבהם ניתן לתת אמון ואחר מידע בדוק. האנשים יצטרכו וירצו לתת שוב אמון בממלכתיות.

הכוח של מידע שניתן לתת בו אמון ינוע בחזרה מהרשתות החברתיות לעיתונות ולאקדמיה, רק אחרי שהם "ישבשו" את עצמם וייקחו אחריות כלפי החברה כמכלול. אנחנו נתחיל לשמוע מסביב את המונח "טביעת-מוח", שמתאר את האחריות של המדיה והעיתונות למזון שהמוח שלנו מקבל.

כדי לעשות זאת, יעוצבו כללים שקופים שיגדירו את הדרך החדשה, ברובם דרך רגולציה עצמית.

כך, בנוסף לתפקיד המסורתי של כלב השמירה של הדמוקרטיה, העיתונות תהפוך למגינת האמת, ששומרת עלינו, בני האדם, מפני עצמנו.

אלונה בר און היא יו"רית "גלובס" ומבעלות השליטה בעיתון