שעת מבחן לעימות הרעיוני בין ימין לשמאל בישראל

אנחנו נוטים לדבר על העימות בין ימין לשמאל בפוליטיקה כאילו היה זה מרכיב אינהרנטי בחיים הפוליטיים. בהקשר זה, עולה השאלה - האם אפשר לחלק את הכוחות הפועלים בפוליטיקה בלי להזדקק למושגים של שמאל ושל ימין? שאלה זו עצמה נתונה במחלוקת ציבורית. כך למשל, מפלגת כחול לבן שטענה כי "אין יותר ימין או שמאל", זכתה בבחירות 2019 מועד א’ ב-35 מושבים בכנסת. אולם בניגוד לטענתה הראשונית כי תחבר בין כל חלקי העם, ראשי כחול לבן דורשים כעת להקים "ממשלת אחדות חילונית" ונוקטים צד ביריבות אידאולוגית בין חלקים באוכלוסייה בישראל.

במקביל, זכתה בבחירות הקודמות מפלגת הליכוד ב-35 מושבים. מפלגת ימין הטוענת בהתלהבות כי החלוקה בין ימין לשמאל שרירה וקיימת, ואף נוקטת בו צד אחד - בנחרצות אידאולוגית. בבחירות 2019 ב’ שוב עומדות הליכוד וכחול לבן בתיקו.

מקובל לטעון בישראל כי כיום אנשי הימין מתלהבים מתוויות אלה יותר מעמיתיהם בשמאל. אולם בעבר הלא רחוק, המצב היה הפוך. בשנת 1957 פרסם הפרופסור להיסטוריה (האוניברסיטה העברית) יעקב טלמון ז"ל, מאמר ב"הארץ", שבו קבע כעובדה כי "שפת הוויכוח המדיני בחלקים גדולים של היישוב היא כולה שיגרה שמאלית. כה רב הפחד וכה גדולה הבושה להיחשב לימין אצלנו, עד שהמפלגות הקרואות בישראל ימניות סירבו לתפוס את מקומותיהן בספסלי הימין בכנסת; כמו שאמר גוסטב פלובר: 'הבורגנים הם תמיד האחרים'".

כך שלפי תיאורו של טלמון, נתפסו אנשי הימין בעולם - בעשור הראשון של מדינת ישראל - כמנצלים את הפועלים, כאנטישמים, כפשיסטים וכאימפריאליסטים. אין פלא, אם כן, שאנשים רבים לא רצו להזדהות אז כ"אנשי ימין".

השמאל בישראל חווה משבר רעיוני מתמשך, והוא פונה יותר ויותר לליברליזם של זכויות אדם. השמאל הסוציאליסטי נמצא בעמדת מגננה, בעוד ההיגיון של "שוק חופשי" זוכה לתמיכה רחבה יותר מאשר בעבר בדעת הקהל. מעניין שהיום השמאל השואף לחזור לעמדת השפעה בתחום הכלכלי, דוחה את הקולקטיביזם הקומוניסטי, מאמץ עקרונות מן הליברליזם הבורגני שהיו שנואים עליו, ודורש להכיר בזכויות אדם מן התחום החברתי. בתחום המדיני, אובדן האמונה בתהליך שלום בין ישראל לפלסטינים גורם אף הוא לשבר רעיוני במחנה השמאל, ובמקום השאיפה לשלום עולים טיעונים ליברליים בעד זכויות האדם של הפלסטינים.

מתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה (שקרתה ב-2005) למדנו, כי לנסיגה ישראלית חד-צדדית משטחי הארץ היו ויש שתי השלכות קריטיות הקשורות ביניהן קשר הדוק: (1) דיכוי החברה הפלסטינית בידי שליטים עריצים הקמים עליה מתוכה; (2) הגברת התוקפנות הפלסטינית ופגיעה בסיכוי ליחסים של דו-קיום בין העמים. אם כן, אפילו הדוקטרינה הליברלית אינה מאפשרת לשמאל להציע יוזמה מדינית, והדרך לקִידמה נותרת חסומה.

נציין כי קשיי השמאל אין פירושם שהימין חף מבעיות. הימין זקוק למסגרת תאורטית מארגנת המגדירה את מטרותיו ואת דרכי פעולתו בתחומי הכלכלה, החברה, המסורת, הדת, החוץ והביטחון. הרעיונות הליברליים אינם זרים לימין כלל. ואכן מפלגת הליכוד מתיימרת לקדם ערכים לאומיים וליברליים. אך בזה כוונת הליכוד לליברליזם הקלאסי מן המאה ה-19, מן הסוג שהכירו ופיתחו מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, אשר תמכו בדמוקרטיה, בכלכלה חופשית לצד סיוע לחלשים, בחירות האדם מפני חדירת השלטון לחייו הפרטיים, בהפרדת רשויות, בעצמאות המשפט, בשוויון בפני החוק ובשלטון החוק.

היום, על הימין לעמול על פיתוח התזה שהיא לאומית, ליברלית ושמרנית. זוהי תזה היונקת מתוך המסורת הרוויזיוניסטית, השוקדת על שימור הישגי התנועה הציונית, המלכדת את העם והמתאימה את עצמה לאתגרי זמננו.

הכותב הוא דוקטור למדע המדינה (האוניברסיטה העברית), עמית בפורום קהלת ויוצר הפודקאסט "השמרן: הגות פוליטית למאה ה-21"