רייטינג נמוך ועלויות בשמיים: משדר הספורט שכולנו משלמים עליו

פעם משחקי נבחרת ישראל בכדורגל היו מדורת השבט. כל משחק היה זוכה ל-30% או 40% אחוזי רייטינג. זה נגמר. היום משחק זוכה בערך ב10% אחוזי רייטינג בממוצע. אז למה תאגיד השידור הישראלי ממשיך לשלם 850 אלף שקל עבור כל משחק?

קצת מוזר, או אולי מגוחך - תבחרו אתם - שנותרנו עם מנגנון מיושן שבו הנבחרת הלאומית משודרת בערוץ הציבורי. כאילו ששנות ה-70 עוד כאן.

פעם החיבור בין ערוץ 1 הציבורי ונבחרת ישראל היה טבעי, כי לא היו ערוצים אחרים, הנבחרת הלאומית הייתה נכס ציבורי, והרייטינג הטלוויזיוני המטורף הצדיק את העלויות.

רק שמאז השתנו כמה דברים. קמו אינספור ערוצי ספורט מקומיים. ערוצי צ'רלטון, ספורט 5, ספורט ועוד ערוצי ברודקאסט שגם הם הראו נכונות לשים כסף על רכישת זכויות והפקה של שידורי ספורט לאורך השנים. במקביל - הרייטינג צנח וצנח, וההצדקה לשלם את המחירים האלה מכספי ציבור כבר לא קיימת.

אבל הטיעון של התאגיד להמשיך לשלם עבור שידורי הנבחרת לא השתנה: הנגשה של הנבחרת לכלל הציבור. איזו הצדקה יש בהנגשה הזאת אם מתוך 8.5 מיליון איש שמחוברים תאורטית לתאגיד "כאן", רק 275 אלף בוחרים לראות את הנבחרת במשחק רשמי? כ-3% מכלל האוכלוסייה בישראל בסך-הכול.

גם במדינות אחרות בעולם, אפילו באנגליה שהשידור הציבורי ממש חזק - וגם הכדורגל - המשחקים האלה משודרים בערוצים מסחריים.

אז מה עושים? אם המדינה רוצה להנגיש כדורגל לכלל האוכלוסייה, היא צריכה לסדר מחדש את הרגולציה המיושנת ולמצוא דרך להביא את ערוצי הספורט הקיימים לשדר את משחקי הנבחרת. למשל, לחשוב על מנגנון שיחריג את אירועי הספורט הלאומיים היקרים מהמנגנון הרגיל שחל על ערוצים בכבלים ובלוויין. לקבוע כי בהם, ורק בהם, תתקיים רגולציה מקלה של שידורי פרסומות.

המדינה צריכה להסדיר מחדש רגולציה לשידורי הנבחרת. בשביל זה צריך שר תקשורת. בשביל זה צריך ממשלה.