מהתרומה לאוניברסיטת ת"א ועד פרשת האופיואידים: הסתבכות מש' סאקלר מטלטלת את עולם הפילנתרופיה

כידוע, צדקה תציל ממוות, או לפחות תעניק חיים שלאחר המוות לנותניה. זה עניין שכמה מעשירי כל הזמנים עמדו עליו ברגעים האחרונים של חייהם. ג'ון די רוקפלר ואנדרו קרנגי היו הידועים ביותר עד בוא ביל גייטס. הם היו אילי התעשייה של אמריקה, המאפשרים הבולטים ביותר של זינוקה הכלכלי בסוף המאה ה-19. הראשון קדח נפט, השני הניח מסילות ברזל ובנה גשרים.

הפרקטיקות המסחריות שלהם השניאו אותם על בני דורם, לא תמיד בצדק. שמותיהם היו נרדפים לא רק לפיתוח, אלא גם לקריקטורה גסה של החלום האמריקאי. הניצחון הקפיטליסטי שלהם היה מרשים. הם לא ירשו את רכושם, אלא בנו אותו במו ידיהם, אגב קבלת סיכונים שמעטים זולתם היו מוכנים לקבל. אבל שיטותיהם הניבו תרעומת כללית. תחת הרושם של מעשיהם נולד הגל הראשון של פופוליזם באמריקה.

אפשר להתווכח על המידה שבה הפילנתרופיה שלהם נועדה לכפר על חטאיהם. אבל אין ספק שכספם, יהיו מקורותיו אשר יהיו, שינה לטובה את מהלך חייהם של מיליונים. מאה שנה אחר כך הוא מוסיף לשנות. הספריות הציבוריות והתיאטראות שבנה קרנגי, והאוניברסיטאות ובתי החולים שבנה רוקפלר, הם מצבה חיה ונושמת ורבת השראה על קברם.

אוניברסיטת סאקלר בת"א

האומנם עלינו לזכור את מקורותיו המפוקפקים של הונם? האם מפוקפקותו מטריפה את שימושיו המועילים? אינני חושב שאפשר להשיב על השאלה הזו באופן חד משמעי, אבל גם אי אפשר להשתמט מלהשיב עליה באופן כלשהו. סיבה מיידית לדילמה הזו נותנת עכשיו משפחת סאקלר, שישראלים מכירים יפה את נדבנותה.

"למעלה מ-30 יחידות ותוכניות באוניברסיטת תל אביב נושאות את השם סאקלר", אומר אתר הרשת של האוניברסיטה, ומונה את הפקולטה לרפואה, את הפקולטה למדעים מדויקים, את המכון ללימודים מתקדמים "ועוד יחידות אחרות - מכוני מחקר, קתדראות, סדרות הרצאות, פרסים ויצירות אמנות".

ד"ר ריימונד סאקלר ורעייתו בוורלי "מקדמים את הפיתוח האקדמי במדעי הטבע, במדעי הרוח ובמדעי החברה ותרמו תרומה מכרעת לחיים האינטלקטואליים בקמפוס". כפי שאומרים בלשון האימוג’י, "וואו". באמת וואו. אך כפסע בין אוניברסיטת תל אביב ובין הסבת שמה לאוניברסיטת סאקלר.

"אימפריה של כאב"

מה עכשיו? משפחת סאקלר מוקעת יום אחר יום בארה"ב על תפקידה במשבר האופיואידים; היא מוותרת על שליטתה בתעשיית התרופות שבבעלותה, ומבטיחה לשלם פיצויים מהחשבונות הפרטיים שלה; בני המשפחה מואשמים בהברחת סכומי כסף עצומים לחו"ל, כדי להערים על החוק; השלטונות בשורה של מדינות בארה"ב אינם מוכנים להסתפק בכסף המובטח ותובעים את הסאקלרים כדי לקבל הרבה יותר. בשבוע שעבר הכריז התובע הכללי של מדינת ניו המפשייר, בצפון מזרח ארה"ב, כי ידיה של משפחת סאקלר "מוכתמות בדם".

השבועון "ניו יורקר" פרסם לפני שנתיים דיוקן של הסאקלרים תחת הכותרת "המשפחה שכוננה אימפריה של כאב". הכתבה נפתחה ברשימה מרשימה של תרומות סאקלר לתרבות האמריקאית.

אגף סאקלר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, גלריית סאקלר בוושינגטון, מוזיאון סאקלר באוניברסיטת הרווארד, מרכז סאקלר לחינוך לאמנות בגוגנהיים, אגף סאקלר בלובר של פריז, ומכונים ומרכזים באוניברסיטאות קולומביה, אוקספורד ורבות אחרות.

ב-2016, כתב העת הפיננסי "פורבס" דירג את הסאקלרים במקום ה-19 ברשימת המשפחות העשירות ביותר באמריקה, עם 13 מיליארד דולר. קרנותיה הפילנתרופיות חילקו מיליונים, משני עברי האוקיינוס האטלנטי.

תראו כמה אנחנו נדיבים

חקירת תפקידם של הסאקלרים במשבר האופיואידים התחילה בינואר השנה. תגובתה הראשונה של המשפחה הייתה אבל-תראו-כמה-אנחנו-נדיבים. "זה חצי מאה ויותר, דורות אחדים של הסאקלרים תומכים במוסדות מכובדים הממלאים תפקידים מכריעים בבריאות, במחקר, בחינוך, באמנות ומדעי הרוח (...) התביעות שהוגשו יוצרות תמונה שגויה ומניבות ביקורת לא-מוצדקת".

קו ההגנה הזה לא הועיל לסאקלרים אף כמלוא הנימה. לעומת זאת, הוא הביך עד מאוד את מוטבי נדיבותם, ופתח ויכוח נוקב ומכאיב.

הסנאטורית אליזבת וורן, הטוענת למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, קראה להסיר את שמם של הסאקלרים מכל הבניינים באוניברסיטת הרווארד. היא האשימה אותם ב"תאוות בצע, חד וחלק". הם הוסיפו להרעיף אופיואידים על השוק גם לאחר שהתחוור פוטנציאל ההתמכרות שלהם.

"אפילו כאשר מאות אלפי אמריקאים מתו, הסאקלרים ניסו להגדיל את רווחיהם באמצעות רשת של מרכזי החלמה לצורך רווח, כדי לטפל בדיוק במשבר הבריאות שהם עצמם חוללו".

לקלף את בוסקי

פרשת סאקלר אינה הראשונה המחייבת תשובה על השאלה מאיפה הכסף. לפני 30 שנה, מוסדות יהודיים הוכרחו להתקלף משמו של איוון בוסקי, ספסר הבורסה היהודי, שנעשה הסמל המפורסם ביותר של התמוטטות הבורסה ב-1987. הוא היה מקור ההשראה לסרט "וול סטריט" (מייקל דגלאס גילם את בן דמותו, "גורדון גקו").

בימי השיא של כוחו ושל השפעתו הוא הקים על רגליו אודיטוריום מלא סטודנטים מעריצים באוניברסיטת ברקלי, כאשר אמר להם, "תאוות בצע היא דבר טוב". הבצע שלו העניק מיליוני דולרים לבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בניו יורק (JTS), למשל. אבל בוסקי ובני דמותו לא עסקו בחיים ומוות. לא כן הסאקלרים.

עולם הפילנתרופיה מועמד עכשיו במבחן של מוסר, של אתיקה, של היגיון ושל תועלת עצמית. אין תשובות קלות, אבל עצם הדיון הציבורי יכול להיות רב השראה. אפשר אפילו לקיים אותו במכון מורטימר וריימונד סאקלר ללימודים מתקדמים בקמפוס של אוניברסיטת ת"א. משפחת סאקלר בארה"ב הביעה הבנה להתלבטויותיה של אוניברסיטת קולומביה בעניין הנצחת תרומותיה. היא תבין גם את תל אביב, ואם היא תכעס, שתיקח כדור הרגעה מארון התרופות המשפחתי.