שושנה גזונדהייט, גברת ירושלמית-שווייצרית בת 92, חיה באנונימיות ומעולם לא הגיעה לכותרות - עד יום ראשון שעבר, אז הפכה לאחד האנשים הנזילים בישראל - אם לא הנזילה ביותר. בבת אחת נכנסו לחשבון הבנק שלה למעלה מחצי מיליארד שקל, לאחר שמכרה חבילת מניות בחברת ערד השקעות שבשליטת שלמה איזנברג.
עבור גזונדהייט, המכירה היא סופה של סאגה בת יותר משלושה עשורים, שהתחילה בידידות מופלאה בין בעלה המנוח אברהם גזונדהייט, ושותפיו רודולף שפיצר המנוח ושלמה איזנברג, והפכה לסדרת קרבות משפטיים שזורי אמוציות, תביעות הדדיות על גזל וקיפוח, ושנאה אמיתית בין הצדדים. התביעה האחרונה בעלילות גזונדהייט-נגד-איזנברג, ולהיפך, הוגשה רק לפני כחצי שנה, בחודש פברואר, ועדיין לא נדונה בבית המשפט, אם כי יש להניח שלפחות חלק ממנה הפך עם המכירה לפחות רלוונטי.
ערד השקעות, הנסחרת לפי שווי של מעל 2 מיליארד שקל, היא בעלת השליטה בחברת הנדל"ן ישרס (שווי שוק מעל 3.5 מיליארד שקל), חברת שירותי המחשוב מלם תים (שווי שוק קצת מתחת ל-1.2 מיליארד שקל) והחברה הפרטית חסין אש. אם יש דבר שאף אחד מהצדדים אינו יכול להכחיש, זה שתחת הנהגתו של איזנברג, המכהן כיו"ר החברה, הגיעה ערד לתוצאות יפות שאף אפשרו לגזונדהייט להיפרד מרוב החזקתה במחיר לא רע. אבל על אף שהסכסוך בין הצדדים הוא כספי, זה כבר מזמן לא היה רק כסף אלא הרבה דם רע.
למעט ירח דבש של שנים ספורות בהתחלה, החיים בערד השקעות היו רצופים קרבות, החל מדברים מובנים כגון העדר דיבידנד במשך שנים ארוכות (זה הונהג בחברה רק ב-2014), העובדה שהסחירות הנמוכה במניות ערד, שרק 10% ממנה נסחרו עד לאחרונה, לא מאפשרת גם מימוש בדרך של מכירת מניות - ועד סוגיות שבדרך כלל לא רואים, כמו מי גנב למי מניות, כאשר כל צד מאמין בלהט בצדקתו וברשעת הצד השני. עד כדי כך, שכאשר שושנה גזונדהייט פגשה יום אחד במספרה את פליסיה רוזנגרטן, בתו של השותף והחבר של בעלה, שפיצר, היא הסבה את ראשה בהפגנתיות לכיוון אחר.
הגזונדהייטים האמינו בלב שלם כי נגרם להם עוול מתמשך, שאיזנברג עשה ברכושם "כבתוך שלו", שהרכוש הרב של מעל שליש (35%) ממניות ערד נותר על הנייר בלבד, ושהם למעשה "כלואים" בתוך החברה - בלי דיבידנדים, בלי יכולת למכור, בלי יכולת להשפיע על מבנה הדירקטוריון. "התחושה הייתה", אומר אדם המכיר אותם, "שאיזנברג מנסה לחנוק אותם. זה היה אמוציונלי, אבל גם רציונלי - אי היכולת להשתמש ברכוש שלהם. היו בהחלט תחושות לא פשוטות של המשפחה, שההתייחסות של איזנברג לגביהם לא הוגנת".
מקורב לאיזנברג מציג, לעומת זאת, תמונה הפוכה: "זה כבר מזמן עניין אישי ולא עסקי. הוא כבר לא צעיר (איזנברג בן 70, ש’ ל’, ה’ מ’), אבל עובד הרבה יחסית בערד, כל רכושו בה, אבל הוא יודע שמכל מעשיו, שליש הולך לאדם שנהג בו לא בהגינות. כשהוא שואל את עצמו 'למי אני עמל?', הוא עונה, ‘לפחות בשליש עבור מי שעשק אותי’. הם (משפחת גזונדהייט), גם מעולם לא התייחסו לעניין של ההצלחה העסקית של החברה. כאילו זכו בלוטו. לא אמרו מילה טובה. זה חולני. יש לנו כאן סיפור של הקוזאק הנגזל. הם משתמשים בביטוי 'עושק המיעוט', אבל שלמה טוען, שבמקרה הזה המיעוט הוא זה שעושק את הרוב, ומשתמש בכוח הכספי של משפחה אמידה כדי לטרטר את ערד ואותו".
לפני כשבועיים קיבלה שושנה גזונדהייט חלק מכספה, כאשר מכרה 27% מתוך 35% שלה בערד, במחיר שאומנם היה נמוך בכ-15% משווי המניה באותה עת, אבל עדיין שלשל לכיסה סכום של מעל חצי מיליארד שקל. אגב, 8% מהמניות שלה משועבדים לבנק כללי (היום חלק מהבנק הבינלאומי) בשל סכסוך משפטי של המשפחה עם הבנק.
ערד השקעות
ההתחלה: הסדרת שותפות על פתקים
שורשי הסיפור נעוצים שנים ארוכות לאחור, קצת אחרי השואה, בשווייץ, שם נפגשו שני יהודים חרדים: אברהם גזונדהייט, יליד פולין, ורודולף שפיצר, יליד הונגריה. שפיצר כבר היה אז איש עסקים מכובד, וגם חתן של יהודי עשיר בבאזל. גזונדהייט היה ניצול שואה חסר כול שיצא "בלי חולצה מהמחנות", כפי שמעיד מכר. שפיצר לקח את גזונדהייט לעבוד עבורו, ולימים הפכו השניים לשותפים מלאים בכל עסקיהם, שכללו בעיקר נציגות של מוצרי אלקטרוניקה בידורית, סאניו ו-JVC, ובשלבים מאוחרים יותר, עסקי נדל"ן ואחרים באירופה ובארצות הברית. למשפחת גזונדהייט יש בנפרד עסקים גם בישראל, בהם חברת האלומיניום אקסטל במעלה אדומים, שאותה מנהל החתן דניאל בש.
ככל הידוע, השניים היו קרובים והקרע בין המשפחות התגלע רק לאחר מותו של שפיצר. "שפיצר היה אדם מאוד מיוחס ומרשים", מספר אדם שפגש בהם. "גזונדהייט היה מסתכל עליו כמו שבן מסתכל על אב. היה לו כבוד אליו".
באמצע שנות ה-80 פגשו שני החברים את איזנברג. איזנברג, שהיה כשנה וחצי מנהל תיקים - תקופה שהוא נוהג להצניע, שכן סיבכה אותו בתשלומי פיצויים למשקיעים - עסק באותה תקופה בניתוחים של שוק ההון וסיפק עבודות כלכליות לשוק ההון ולבנקים, כולל הרצאות ליועצים ומנהלים בבנקים. ההיכרות נוצרה באמצעות ידיד משותף, מנהל התיקים הירושלמי הרי ספיר. ספיר, אגב, גם המליץ לגזונדהייט על דירת המגורים שבה מתגוררת שושנה עד היום, בקטמון הישנה בירושלים. גם הוא עצמו מתגורר בבניין, אבל אינו מחליף ברכות שלום עם שכנתו: מערכת היחסים בינו לבין הגזונדהייטים נעכרה לחלוטין במהלך השנים והתגלגלה לבתי משפט.
אבל ספיר הוא דמות משנית בעלילה. ההיכרות נוצרה, איזנברג תיווך לגזונדהייט ולשפיצר עסקת נדל"ן בחיפה שעלתה יפה והותירה רושם נעים אצל שני הצדדים, ועל הרקע הזה, לקראת סוף שנות ה-80, הוא התחיל לעניין אותם בעצות להשקיע בנדל"ן בישראל, באמצעות חברה ציבורית. מחירי הנדל"ן, כמו גם שוק ההון, היו אז בשפל יחסי, ולאיזנברג עצמו לא היה ההון הדרוש לנצל את המצב. לימים, יגידו בסביבת השניים כי כספם נתן לאיזנברג את ההתחלה לעסקיו ולעושרו, והוא לא הכיר תודה. מהצד שלו יגידו כי מי שאמור להגיד תודה זה הם, כי הם השקיעו מעט וערכה של ההשקעה האמיר עם השנים.
לאחר שתי הצעות שלא צלחו, הגיעה הצעה לקנות חברה קטנה, ערד השקעות, חברה-בת של רסקו שהייתה בדרכה לפשיטת רגל. מה שהיה מעניין בערד הייתה ההחזקה שלה ב-20% ממניות חברת הנדל"ן ישרס. המחיר היה כ-400 אלף דולר, והתוכנית, שאכן יצאה לפועל, הייתה להמשיך לקנות מניות של ישרס. לאחר מאבק שליטה עם איש העסקים הדרום אפריקאי נייטי קירש, שגם הוא החזיק במניות ישרס, הפכו ערד ושלושת בעליה לבעלי השליטה בישרס. בשלב מאוחר יותר, רכשה ישרס את רסקו וכיום רסקו היא חברה-בת שלה.
את הרכישות ביצע כל אחד בנפרד, בחלוקה של 40% לגזונדהייט ו-40% לשפיצר, ו-20% לאיזנברג שאמצעיו היו מוגבלים יותר. באותה עת, חשבו הצדדים על "סיבוב" של כמה שנים ולא על שותפות ארוכת שנים, והמעבר וההסדרה של היחסים נעשו "כמו עסקאות באירופה במאה הקודמת", כפי שמגדיר אדם שהיה בסביבה: פתקים, חלקם מודפסים וחלקם בכתב יד, וללא כל עורך דין שיערוך את ההסכמים בצורה מסודרת. רק מאוחר יותר נולד הסכם אג"ש (איזנברג גזונדהייט שפיצר), המסדיר את היחסים בין השלישייה, כולל מינוי דירקטורים והאחוזים בשותפות. אלא שבתקופות שונות, כל אחד מהצדדים הכריז עליו כמבוטל, לפי מטוטלת הסכסוכים.
סך ההשקעה עד 1993 - הכולל הן את רכישת גרעין השליטה בערד והן את רכישת מניות ישרס על-ידי כל אחד מהשותפים - הגיע ל-10 מיליון דולר. היום כאמור נסחרת ערד לפי שווי של מעל 2 מיליארד שקל, מה שגורם לאיזנברג לקצוף על כך - מספרים בסביבתו - שהוא עשה את כל עבודת הגידול והטיפוח הזאת והשותפים עוד באים בטענות. "מאז לא השקיעו כלום, לא עבדו עבור החברה, ורק עשו לה כל הזמן צרות וגררו אותה להוצאות משפטיות", טוענים מקורביו.
בסביבת משפחת גזונדהייט מזכירים ש-10 מיליון דולר לפני 30 שנה היו לא מעט כסף, וכי אפיקים אחרים של השקעה היו מניבים במהלך השנים תשואה שנמצאת לא רק על הנייר. "אף אחד לא כופר בכישורי הניהול של איזנברג", אומרים שם, "אבל הוא תוגמל על כך בדמי ניהול, וגם קיבל יותר מניות מגובה השקעתו - שליש מהמניות - כחלק מהתמורה על הניהול. אבל בעוד הוא מקבל את כל זה, משפחת גזונדהייט לא קיבלו שום ערך במשך עשרות שנים, היה הרבה כסף על הנייר. וצריך גם לזכור שבנוסף לכישוריו, כל שוק הנדל"ן עלה בכללותו". בנוסף, הם אומרים, בעוד משפחת גזונדהייט במשך שנים לא נהנתה מדיבידנד, איזנברג, שהוא גם בעל מניות בחברות-הבנות ישרס ומלם תים, נהנה מהדיבידנדים שהן מחלקות.
ערד השקעות
סכסוך 1: גזונדהייט ושפיצר - קרבות משפטיים מסביב לעולם
המתחים בין גזונדהייט לאיזנברג התחילו תוך שנים ספורות, מספר אדם המכיר את הנפשות הפועלות. "היו הבדלי תפיסות", הוא משחזר. "לגזונדהייט לא היה ניסיון רב בשוק ניירות הערך והוא לא כל-כך ידע להתייחס לפעולות של איזנברג (שהוא אשף פעולות מתוחכמות בשוק ההון), ודי מהר נוצרו ביניהם מתחים. גזונדהייט חשב שאיזנברג מושך יותר מדי כסף מהחברה כמשכורת, בעוד שלו עצמו לא שולמה משכורת, כי הוא לא היה בעל תפקיד. היה לו קשה להבין שבחברה ציבורית אי אפשר לעשות מה שרוצים. היה הבדל גם במנטליות ובגיל (בתחילת ההיכרות, איזנברג היה כבן 40 ואילו גזונדהייט ושפיצר היו בני 60 או יותר, ש’ ל’, ה’ מ’), ואני מניח שהייתה גם מידה של קנאה".
בתחילת שנות ה-90 רכשה ערד את השליטה (35%) בחברת שירותי המחשוב (IT) מלם תים, שנסחרה אז בשווי של 4.8 מיליון דולר. בנוסף, היו החזקות בישרס גם דרך ערד וגם לכל אחד מהשותפים באופן פרטי. באותה תקופה, אברהם גזונדהייט היה דירקטור בערד - לצד הרי ספיר שייצג את שני השותפים השוויצריים, שמאוחר יותר איבדו את אמונם בו. בדצמבר 1990 נפטר באופן פתאומי רודולף שפיצר, ויורשיו שאותם מייצג חתנו אלי רוזנגרטן, קיבלו את חלקו בערד.
עם פטירתו של שפיצר, החלו קרבות משפטיים חובקי עולם בין משפחת גזונדהייט למשפחת שפיצר בסיוע בתי דין ברחבי העולם ובתי דין רבניים. השותפות בין שני החברים משווייץ הייתה מטבע הדברים והתקופה פחות מעוגנת במסמכים משפטיים, וגזונדהייט בעיקר תבע את היורשים לגבי נכסי השותפות ברחבי העולם. לימים, כאשר יתערערו היחסים בין גזונדהייט לאיזנברג, קבוצת שפיצר תפסח על שתי הסעיפים ולבסוף, ב-2013, תחבור לאיזנברג דווקא בהסכם שליטה, שיבודד עוד יותר את גזונדהייט בשותפות ויהפוך אותו לנטול השפעה.
"הייתה כאן סיטואציה מאוד מיוחדת", מספר אדם המכיר את עסקי הקבוצה. "משפחות גזונדהייט ושפיצר שנאו מאוד את איזנברג, ויחד היו להן מניות בהיקף גדול יותר משלו. אבל כמה שהן שנאו אותו, הן שנאו יותר אחת את השנייה, מה שלא אפשר להן לעשות מהלך ולגבור על איזנברג".
בסביבות שנת 1997 שכנע איזנברג את שותפיו כי עדיף שירכזו את כל ההחזקות המשותפות שלהם בישרס, בתוך ערד. כתב התביעה מפברואר השנה טוען כי מטרתו האמיתית של איזנברג הייתה לרכז את ההחזקות שלהם בחברה-האם בלבד, שהיא חברת החזקות ללא פעילות ובכך להרחיק אותם מהשפעה בחברות הפעילות. אם היו מניעיו לטובת השלושה או לא, אפשר להתווכח. מה שלא נתון לוויכוח הוא העובדה שהפרשה הזאת סיבכה אותו ואף שלחה אותו לשבעה חודשי מאסר (לאחר קיצורים).
כיוון שהיה מדובר בעסקת בעלי עניין בחברה ציבורית - היה צורך באישורה באסיפה הכללית, כולל אישור של שליש מקולות בעלי המניות שאינם בעלי עניין אישי בחברה. כדי להשיג את הרוב, כך טענה רשות ניירות ערך, נקטו איזנברג וספיר סדרת פעולות מתוחכמות כדי "לייצר" מצביעים מהסוג הנחוץ לטובת העסקה. איזנברג הורשע (וכך גם ספיר שסייע לו בחלק מהפעולות) ונידון לשנת מאסר.
באותה העת החליט גזונדהייט, כך מספרים בסביבת איזנברג, לעזוב את משרתו כדירקטור בערד. אחד מחבריו אומר שלתחושתו, "הוא עשה את זה לא רק עבורו אלא גם עבור השותפים, והוא זה ששילם את המחיר". ההיגיון אומר שלשותפים לא היה מושג על האופן שבו גרם איזנברג לאישור העסקה, אבל הדבר שפך עוד מים קרים על השותפות.
סכסוך 2: גזונדהייט ואיזנברג - מי לקח למי מניות
באמצע התנהל סכסוך תמוה, למי שייכות כמה מניות. איך זה קרה? לפי מקורבי איזנברג, וכך גם לפי גרסתו בבית משפט, בהסכם בין השותפים נקבע כי יהיו לו שתי אופציות להגדיל את חלקו, שעמד בהתחלה כאמור על 20%, עד ל-45%, במחיר מופחת. 15% מהמניות נרכשו בראשית שנות ה-90, איזנברג לקח הלוואה מהבנק והגיע ל-35%. את 10% הנוספים - כך טען בבית משפט - רכש דרך חברה זרה בשם גיינמור שגזונדהייט היה הדירקטור שלה. לבית המשפט הסביר איזנברג כי עשה זאת כדי להסתיר משלטונות המס את ההנחה שקיבל, כדי לא לשלם עליה מס שבדרך כלל משלמים על הטבות כספיות. לטענתו, ב-2002 גזונדהייט פשוט העביר את המניות הללו מחשבון הבנק של גיינמור לחשבון אחר. לדברי מקורביו, גזונדהייט "ניצל את חולשתו בעקבות ההרשעה הפלילית והישיבה בכלא". גזונדהייט לא רק טען שלא היו דברים מעולם, אלא גם תבע תביעה נגדית את איזנברג בדבר 15% המניות שרכש בפעימה הראשונה בטענות שונות על התמורה שהתקבלה בעבורן.
שני התיקים נדונו ביחד בשנת 2009 ונראה כי השופט, משה בר-עם, התרשם לרעה מכל הצדדים. לגנותו של איזנברג הוא זקף את הרשעתו בפרשת עסקת בעלי העניין בישרס, והטיל ספק בדבריו ואמר כי אין כל הוכחה שאכן רכש את 10% המניות שהוא טוען שנגנבו ממנו. העובדה שהרי ספיר טען כי הוא עצמו השמיד את חוזה אג"ש, שבו היה אמור להיות רשום הסיכום על המכירות הנוספות לאיזנברג - לא עזרה.
השופט בר-עם התרשם שהטענות של גזונדהייט נועדו רק כדי לתת קונטרה לאלה של איזנברג - עובדה שהוא חיכה זמן רב כל-כך ו"נזכר" רק כאשר נתבע. בסופו של דבר, השופט קבע שלא נפל פסול בעסקת ה-15%, ובעצם לא קיבל את טענותיו של זה ולא את של זה. במילים אחרות, אפשר לומר שהוא זרק את שני הנצים מאולם המשפט שלו.
המניות הללו, שלטעמו של איזנברג נלקחו ממנו, ומערכת התביעות ההדדיות סביבן, הפכו את היריבות למרה ולמאוד אישית עבורו. בסביבתו טוענים כי חלק ניכר מהצעדים שנקט גזונדהייט נגד איזנברג נבעו מעורך הדין של איש העסקים השווייצרי, אלעזר יקירביץ’. יקירביץ’ משמש כעורך הדין של עסקי משפחת גזונדהייט כבר כ-20 שנה, ולפי איזנברג, הוא מלבה את האש ופותח בהליכים משפטיים על ימין ועל שמאל.
"עו"ד יקירביץ' פעל בכל השנים באופן אינטנסטיבי כדי להבטיח ולהגן על האינטרסים של משפחת גזונדהייט, וזה הדבר היחיד שעמד לנגד עיניו", אומר אדם המכיר את הנפשות הפועלות. שלמה (איזנברג) הוא יריב לא פשוט. אין פה באד גאי וגוד גאי. שלמה בחור קשוח, לא פראייר, ויקירביץ' נלחם עבור המשפחה, וגם הוא לא פראייר. הוא ניסה לאורך כל הדרך, מעבר לוויכוחים על היקף ההחזקות, להביא למצב שאפשר יהיה לממש את המניות האלה. היו שלבים ששלמה בעצמו כבר אמר, 'בואו, תקנו את החלק שלי', יקירביץ' הביא רוכש ושלמה חזר בו ברגע האחרון".
כך או כך, ב-2013, ככל הנראה בעקבות המריבות בין משפחות גזונדהייט ושפיצר על עסקים שאין להם כל קשר לערד, חברה קבוצת שפיצר לאיזנברג בהסכם שליטה, ומהשנה שלאחר מכן, 2014, הונהג דיבידנד בחברה. בסביבת איזנברג אומרים כי "אין שום חובה חוקית לחלק דיבידנד. עד לפני כחמש שנים היו לערד חובות לבנקים, וכשחוסל החוב, התחילה החברה לחלק דיבידנד, שמגיע היום ל-7 מיליון דולר בשנה".
עסקת המכירה: חלק מהמוסדיים החליטו להחרים
אברהם גזונדהייט נפטר באוקטובר 2016, ואלמנתו שושנה הפכה לבעלת ההחזקות שהיו ברשותו.
בינתיים, החברה הראתה תוצאות יפות והחברה נראתה אטרקטיבית למוסדיים, נפתח הפתח גם לממש את המניות. יש להניח כי המוסדיים גם קיימו שיחות עם איזנברג וסיכמו כל מיני סיכומים, למשל כאלה הקשורים לדיבידנדים. ואילו יקירביץ’, שהפיץ את המניות - הצליח להרגיז לא רק את איזנברג, אלא גם את שוק ההון המקומי, כאשר יצא במסע מכירת המניות של משפחת גזונדהייט.
"את מכירה את אלה שחושבים שהם מאוד חכמים ועושים הכי הרבה נזקים בסוף?", שואל גורם בשוק ההון. "הוא מייצג את גזונדהייט, אבל ניסה להתחכם ולהיות לא הגון מול שוק שלועס את הדברים האלה כל יום לארוחת צהריים".
"לא בטוח שהמשפחה יודעת איך הנציגים שלה התנהלו", אומר גורם אחר בשוק, "הם עקרונית היתלו בחתמים". לדברי גורמים אחדים בשוק, יקירביץ' פנה לשני חתמים, פועלים IBI ולאומי פרטנרס, כדי שיפיצו את המניות בקרב מוסדיים, אבל "בלי שאף אחד ידע על השני. זה פגע בעסקה כי החתמים התחרו עליה וכל אחד מהם ניסה לארגן ביקוש בלי לדעת על השני".
בשלב הזה, קיבלו לאומי פרטנרס את המנדט להמשיך בהפצה, במחיר נמוך יותר ממה שהמשפחה רצתה בתחילה, 250 שקל למניה, לכל ה-35% שבידיה. אולם בשלב שבו כבר השיגו התחייבויות של מוסדיים לרכישת המניות באישור המשפחה על המחיר, קיבלו - כך מתאר אחד המוסדיים שהתעניין ברכישה - הודעה מיקירביץ' שהוא אינו מעוניין לעשות את העסקה. יקירביץ' פנה לחתם שלישי, דיסקונט קפיטל חיתום, והפעם ההפצה נעשתה בשיטה של מכרז. בשלב הזה, אומר גורם מוסדי, "חלקנו החלטנו להחרים את העסקה".
בסופו של דבר, המחיר למניה נשאר אותו הדבר, 250 שקל, אולם רק 27% מהמניות נמכרו. כלומר במקום 700 מיליון שקל, קיבלה משפחת גזונדהייט קצת יותר מ-500 מיליון שקל. "זו לא התנהלות שאנחנו מכירים בשוק ההון", אומר הגורם בשוק. "ובסופו של דבר, זה גם הזיק ללקוח".
"עורכי הדין", נחלצים מסביבות המשפחה להגן על יקירביץ', "חשבו למקסם את המחיר ופעלו על-פי הזכות החוזית להעביר לגוף שלישי את החיתום. את החלק הנותר של המניות לא מכרו - לא בשל העדר ביקוש, אלא מתוך מחשבה שמחירו יעלה עכשיו".
אז המשפחה נפגשה סוף-סוף עם הכסף שבמשך שנים ארוכות היה על הנייר, ויש להניח - אם כי אי אפשר להבטיח - שגם העימותים המשפטיים שלה עם איזנברג יירגעו. אולם המרוויחה האמיתית היא ערד השקעות, שתתחיל להתנהל כמו חברה ציבורית רגילה, סחירה, ואפילו צפויה להיכנס למדד ת"א 125 בפברואר הקרוב. אבל האם זהו סוף הסיפור? קשה לדעת.
כתבות
ני"ע
