השכונה העשירה בישראל - פארק צמרת בתל אביב - היא למעשה אי תנועה מפואר בין תחנת הרכבת סבידור, לדרך נמיר ולנתיבי איילון.
באמצע אוגוסט פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) את רשימת השכונות העשירות והעניות ביותר בישראל. זו הפעם הראשונה שפורסם מדד שיוחד לשכונות שבתוך הערים.
רק שבע שכונות ושתי מועצות מקומיות בישראל זכו להיות באשכול החברתי-כלכלי הגבוה ביותר, מספר 10. מתוכן ארבע היו בתל אביב, שתיים ברמת השרון, אחת בחיפה - ואף לא אחת מעיר הבירה ירושלים. במקום הראשון נמצאת שכונת פארק צמרת בתל אביב, במקום השני נמצאת שכונת צהלה - גם בתל אביב ובמקום השלישי נמצאת שכונת דניה בחיפה.
לעומתן, יותר מ-90 שכונות משויכות לאשכול החברתי-כלכלי הנמוך ביותר - 1. השכונות של בית שמש, יחד עם מאה שערים בירושלים ושכונת רמת אלחנן בבני ברק - כולן שכונות חרדיות - תפסו את המקומות התחתונים.
הנתונים הנוכחיים שפרסמה הלמ"ס מעודכנים ל-2015, אבל קשה להאמין שהתמונה השתנתה מהותית. הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה נמדדת באמצעות שילוב של התכונות הסוציו-אקונומיות הבסיסיות: הרכב דמוגרפי, רמת חיים, תעסוקה, חינוך.
יצאנו לבקר בשכונה העשירה ביותר - ובאחת העניות ביותר. 57 קילומטרים מפרידים בין השכונה הענייה והעשירה בישראל - 47 דקות נהיגה, אבל התחושה הייתה כאילו טסנו שנות אור בין גלקסיות שונות.
תה ברביבה וסיליה: 18 שקל
פקק קטן משתרך בכניסה לפארק צמרת בתל אביב. לקסוס, מרצדס, ריינג' רובר ופרארי צהובה עומדות בחוסר סבלנות. המדרכות רחבות, הרחובות נקיים, יש דשא, כיכרות, ספסלים ובריכות דגים; אין חיים ברחוב. כל מה שנחשב גרוע בעיני מתכנני ערים. בסך הכול יהיו בשכונה 12 גורדי שחקים - אחד עדיין בבנייה וכ-6,000 תושבים שגרים במגדלי "יו", "נאם", "W", "מנהטן", "One" ומגדל הברונזה.
גבולות שכונת צמרת
אנחנו מסתובבים במתחם G, המעורר בעיקר תחושה של נובורישיות סתמית. בבית הקפה רביבה וסיליה כוס תה עולה 18 שקלים וקפה קר - 19. בקומה השנייה במסעדת התרנגול הכחול שמגישה "מנות המשתנות על בסיס יומי אותן מרכיב השף שאול בן אדרת דרך פרשנות אישית", יש שווארמה ב-100 שקל. אני נכנס למספרת A to Z של שמעון וקנין וזיו בן שטרית. וקנין הוא ההוכחה שהסנדלר לא הולך יחף - הסנדלר הזה מרחף על פלטפורמות; שיערו בריא, בוהק וגולש על כתפיו בגוונים עדינים של בלונד. אם היה שם קשקש, הוא ודאי מת מבדידות. מרוב גלאם שכחתי מה רציתי לשאול.
האמת, אומר וקנין, רוב הלקוחות שלנו בכלל לא מהשכונה, הן באות במיוחד - "הנה", הוא מצביע, "זאת באה מבבלי, זאת מצהלה". גברת שראשה עטוף בנייר כסף מוסיפה שהיא בכלל מגיעה מרעננה. "זאת מרמת אביב", ממשיך וקנין למנות את לקוחותיו המרוצות, "זאת ממעוז אביב, זאת מרמת החייל, זאת מאפקה" - אני ממשיך לשמוע את קולו מונה שכונות יוקרה תוך כדי שאני יוצא מהמספרה. יכול להיות שהוא מונה את לקוחותיו עד עכשיו ממש.
לא נעים - אבל כולם פה די "שכונה". זה לא מה שהיה פעם, אומרים לי בקניון, אפילו עומר אדם עזב את השכונה. אני מסתובב בין המגדלים. כלבים מפונפנים משתינים שמפניה. שני גברים עומדים ומדברים ליד המכוניות שלהם, מרצדס ואאודי, שנשארות פתוחות ומונעות. "הכול פה חומרי", הם אומרים לי, "הרבה חרטא יש פה בשכונה הזאת". שניהם שוכרים פה, הגיעו מלוד ומאשדוד, "אבל טוב לגור פה, הדירות טופ ויש משהו נעים באנרגיה. ת'אמת, מי שגר פה זה או צרפתים, או פנסיונרים או רווקים וזמרים. זו שכונת מעבר, למשפחות עם ילדים אין מה לעשות פה".
עומר אדם / צילום: כדיה לוי
"זאת לא שכונה אמיתית", אומר חברו. "האמת שאין מה לעשות פה חוץ מלבוא וללכת".
לחברים פה טוב לגור על אי תנועה, חוסך להם פקקים. הבעייתיות בכניסה לתוך תל אביב לא מפריעה להם - הם לא נכנסים העירה בכל מקרה.
חוץ מצרפתים ומפנסיונרים, אכן הרבה מפורסמים גרו וגרים בשכונה. אנשים כמו אייל גולן, בר רפאלי, אלירז שדה, מיקי בוגנים, מיכל הקטנה, ג'ורדי קרויף וכדורגלנים - זה הסוג. לא רק מפורסמים, גם עבריינים שאהבו את הגישה הקלה והדיור המאובטח. אבנר הררי, שהוגדר "המחסל מספר 1", התגורר בשכונה, כמו גם עבריינים בכירים נוספים, על החיילים שלהם. לפני כשנה ניצל תושב השכונה, העבריין בן כהן, מניסיון חיסול בעקבות מטען במכוניתו. חלק מהדיירים מנסים להילחם במצב ובסטיגמה שנוצרה ממנו, בהצלחה חלקית.
מתחת לאחד המגדלים יושבת אישה על ספסל ומשגיחה על שני הנכדים שלה שמשחקים. הבן שלה שוכר פה. "אני לא הייתי גרה פה", היא אומרת, "זה כלוב. כלוב של זהב, אבל כלוב. אתה פה ואתה לא צריך לצאת יותר. אנשים בדיכאון - הם כלואים". הנכדים שלה בינתיים משחקים תופסת מסביב לבריכת הדגים הקטנה. הנכד הגדול, כבן 11, מכיר את כל השליחים שמגיעים לבניין בשמם.
133 דונם
שטחה של שכונת פארק צמרת
11 מגדלים
נבנו עד כה בשכונה ועוד אחד נמצא בבנייה
1,500 דירות
סה"כ נבנו בשכונה עד כה
15 שקל למ"ר דמי ניהול
משלמים בממוצע תושבי השכונה כל חודש
המשמעות:
2,250 שקל לחודש דמי ניהול עבור דירה בשטח 150 מ"ר
15-10 אלף שקל
המחיר הנפוץ לשכירות של דירות 5-3 חדרים, לדוגמא:
59 אלף שקל לחודש עבור דירת פורפלקס 450 מ"ר, עם בריכה פרטית על הגג
8,000 שקל לחודש עבור דירת שלושה חדרים 80 מ"ר, עם מרפסת, חניה ומחסן
העסקה היקרה ביותר בפארק עד כה:
14.5 מיליון שקל עבור פנטהאוז במגדל הברונזה. נמכר ברמת מעטפת, ועוד 8 מיליון שקל הושקעו בעיצוב הפנים
שכונת רמת התנאים מול שכונת פארק צמרת. 57 קילומטרים, וכמה שנות אור / אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי
תה בבית הכנסת: שקל אחד
57 קילומטרים משם, אבל ביקום אחר לגמרי, בית שמש נגלית לעין בשלבים. נכנסים דרך שכונות חדשות ובהן בניינים נוצצים ופנטהאוזים מפוארים, אבל ככל שמתקרבים לרמת שמש ב' הכול הופך למוזנח, עזוב ועלוב למראה. ברמת בית שמש ב' נמצאות שתיים מהשכונות העניות ביותר בישראל; רמת התנאים וקריית הרמ"א.
פחים מלאים גולשים על הרצפה, המדרכות סדוקות, המדרגות שבורות ולאן שלא מסתכלים רואים עבירות בנייה מכל הסוגים - מרפסות שנסגרו, חדרים שהוספו, חניות שנחסמו, פח מגולוון מכסה חלק גדול מקומות הקרקע. יש מלא בתי כנסת ובתי מדרש - חלקם מפוארים למדי, ולבטח מפוארים יותר מהבתים. פשקווילים מכסים את התמרורים - לעולם לא נדע אם הרחובות חד סטריים. פונים ימינה ברחוב נהר הירדן ומגיעים לשכונת רמת התנאים. "אין מעבר בלבוש לא צנוע!" - כתובות גרפיטי עצומות מבהירות לנו שאנחנו בשטח של הקנאים - "פריצות - אסון!".
חסיד תולדות אהרון - אפשר לזהות בקלות לפי הכתונת המפוספסת - יורד לזרוק את הזבל בצפרדע ענקית. לפני 15 שנה התחתן ועבר לבית שמש מירושלים. אב לעשרה, שוכרים דירת שלושה חדרים ב-2,500 שקל. "פעם היו מקבלים דירות מההורים", הוא אומר, "היום פחות".
איך זה להיות עני, אני שואל. "העיקר זה תורה וחינוך טוב", אומר החסיד. תורה זה טוב, אני אומר, אבל מה עם הקמח. "מסתפקים במועט", עונה החסיד בחיוך. "לא מוציאים כסף, קונים רק ב'יש', מתכנסים הרבה ביחד, מטיילים בסביבה. תראה איזה נוף יפה יש פה", הוא מצביע. ואכן, מעבר לבתים הכעורים יש נוף יפה מאוד להרי ירושלים. וזה מספיק? "יש הרבה שלוקחים הלוואות ומסתבכים", אומר החסיד, "אני משתדל להסתדר לבד". לבד? "בעזרת הגמ"חים".
"הכניסה לחרד"לים אסורה", מכריזה כתובת גדולה ברחוב רשב"י. מחוץ לבניין עומד גבר ומחכה. אולי הוא מחכה לי? אני ניגש אליו. שמו יחזקאל, בן 55 ואב לעשרה. הוא לא שמע שהשכונה שלו הכי ענייה בישראל, אבל לא מופתע. "כן", הוא אומר, "אנחנו חיים כמו עניים. מקבלים צדקה. אין לי הכנסות, אין לי כלום. אפילו חלב אני לא יודע איך אני קונה". איך אפשר לחיות ככה, אני שואל. אפשר, אומר יחזקאל, אבל לפני שהוא מפרט אשתו מגיעה והוא נכנס אחריה.
בפינת רחוב הלל, אחרי כתובת חצי מחוקה שמכריזה "ציונים - נאצים", אנחנו פונים ימינה. הרחוב בסדר אבל הבתים מוזנחים. מחוץ לשטיבל'ך - בית כנסת עם המון חדרים קטנים שבו תמיד יהיה לך מניין - יושבים הבטלנים. השכונה תלולה, מלאה עליות וירידות, מסדרונות נסתרים, לא עיר ללכת בה ברגל ומצד שני - כולם הולכים ברגל. אין פה הרבה מכוניות. הרחובות אמנם מוזנחים וחסרי חן, אבל לא כל כך מלוכלכים. כמויות אדירות - אדירות! - של כביסה תלויות מכל חלון ומכל מרפסת, ככה זה כשיש הרבה ילדים.
אנחנו ממשיכים להסתובב. פונים ברחוב האדמו"ר מבלעזא, האזור של חסידי בעלז - אחת החסידויות הגדולות בישראל. אפשר לזהות אותם לפי כובע ה"סמט" השחור והפאות שמגולגלות מאחורי האוזן. גברים הולכים באיטיות מפה לשם, לדעתי חזרו מהמקווה. אנחנו עוקבים אחריהם אל בית הכנסת של החסידות, מרכז העניינים.
מחוץ לבית הכנסת עומדת חנות ספרים ניידת; ספרי קודש במחיר 15 שקל. אין קופה ואין קופאי, את הכסף שמים בקופסה קטנה. מעליה עמדת להטענת שיעורים ב-mp3. בית שמש מלאה בקופות צדקה, אבל פה יש קופות צדקה מסוג אחר: מעבירים כרטיס אשראי ותורמים לאחת מתוך מאות אפשרויות. ניתן גם להטעין את הרב-קו.
תגיד, אני שואל מישהו, יש פה איפה לשתות קפה. יש לנו אחלה בית קפה, הוא אומר בחיוך, בוא - ולוקח אותי אל המטבחון הקטן של בית הכנסת, שם אפשר לרכוש קפה ותה בשקל. אנשים נכנסים ויוצאים, כולם ידידותיים להפליא. על השולחן במטבחון הקטן צלחות עם בורקסים. "אתמול היתה למישהו שמחה", אומרים לי, "והביא הנה מה שנשאר". חלק מהאנשים ממלאים בורקסים בשקיות ושמים בשקט בכיס. אף אחד לא אומר להם מילה. מתוך בית הכנסת נשמעות תקיעות שופר ואני נזכר שאנחנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.
"עוני? אתה צריך להבין", אומר לי אחד, "שהחיים פה אופייניים לציבור הזה. זה לא עוני, זו התרבות. אנחנו אנשים לומדים, זה מה שחשוב. כיף לנו בחיים ולא חסר כלום. הכול יפה". אתה לא מרגיש מבוכה לקבל נדבות? "אלה לא נדבות, זו עזרה הדדית".
"אנחנו עשירים ומאושרים", אומר לי אחר, "אין לנו הוצאות כמעט". תסבירו לי איך זה עובד, אני מבקש. והחברים מסבירים: הירקות והפירות הלא יפים, שתושבי תל אביב וירושלים לא מוכנים להכניס הביתה, נמכרים פה בזול. אתה יכול לקבל שני עופות ב־20 שקל, נעליים חדשות ב-10 שקלים - "מה אכפת לי שזו הקולקציה של 2017?" - וכך גם בגדים וציוד. "להגדיל את ההכנסות אנחנו לא יכולים", אומר אחד, "רק להקטין הוצאות". לרוב אין מכוניות, רק רב-קו, ואין כמעט הוצאות ספונטניות. הוותיקים יותר הצליחו לקנות, הצעירים יותר שוכרים. ההוצאה הכי גדולה של כולם היא חינוך לילדים.
בית שמש / צילום: תמר מצפי
מה עשיתם בחופש עם הילדים, אני שואל ואחד האברכים מספר לי: הוא, אשתו ושמונה ילדים נסעו לעשות יום כיף בירושלים. כמה עלה להם היום הזה? 500 שקל; נסעו באוטובוסים, הביאו כריכים, קנו כדור ושיחקו בו. "היה מעולה!" אחר מספר שיש הסעות מוזלות לים ולבריכה, 20 שקל לאשדוד ובחזרה. יש גמ"ח החלפות. אחד-אחד הם מתארים את שגרת יומם; מבחינה כלכלית מדובר בזן המתקיים לגמרי מחוץ לתרבות הצריכה. לא כולם מצליחים להגיע לדרגה הזאת, ויש אנשים שמסתבכים עם הלוואות. לא שוק אפור, אלא גמ"חים. במצב כזה צריך ללכת לערֶבים והמבוכה גדולה. אם תוך פחות משעה שלושה אנשים שלא פגשתי קודם מספרים לי על זה, סימן שזה קורה לא מעט בבית שמש.
ואיך מבלים פה?
"הו, יש לנו המון אירועים והמון סיפוקים; יש הכנסות ספרי תורה, אתמול הייתה בר מצווה, מחר חתונה - כל הזמן שמחות".
אני שואל מה עם תופעות הלוואי החברתיות של העוני שאנחנו מכירים ממקומות אחרים; אלימות, פשע, ניתוק חברתי. אין פה אלימות, אומרים לי, יש המון שומרים נגד פריצות. פה אין שבאבניקים כמו בשכונות אחרות, הם מקבלים מכות רצח מהקנאים.
"חילונים עובדים בצורה של להגדיל הכנסות, אנחנו פשוט חוסכים יותר ויותר", אומר אחר. "אנחנו פשוט מאוד מאוד מאוד חסכנים", אומר לי אחד, "אני יודע שלכם קשה להבין את זה".
גם אותם אני שואל: איך זה להיות עני? "אני אסביר לך, החילוני יש לו פחד שלא יהיה לו מה לאכול, שיזרקו אותו לרחוב - פה אין את זה. ידאגו לך. פה אף אחד לא ייזרק לשומקום. מבחינה הזו - אנחנו עשירים".
אני עומד ומדבר עם שישה אנשים - אף אחד מהם לא היה במסעדה, אף אחד מהם לא נסע במונית אם זה לא היה עניין של פיקוח נפש, לרובם אין כרטיס אשראי, לחלקם חשבון בבנק הדואר בלבד, אין להם סמארטפונים.
בכל זאת, לא כולם דומים. אלה שבאו מירושלים ומבני ברק רגילים יותר לעוני, לדלות ולהזנחה - ובטח לתרבות של עבירות בנייה פרועות - מאשר החרדים שהגיעו מאשדוד, נתניה ובטח מארה"ב. מאחורי הגב הם מלכלכים אחד על השני בחיוך סלחני.
רוצים להעביר מסר מהשכונה הכי ענייה אל השכונה הכי עשירה?
"אנחנו שמחים, והם מדוכאים. הרוגע נמצא פה. אנחנו מפרגנים, אבל לא מקנאים - כל אחד והצרות שלו. החילונים צריכים לשמוח שהחרדים יושבים ולומדים תורה כל היום, אומר אחר - אם כולנו נצא לעבוד בהייטק הלך עליכם". בואו, אני אומר, נסו אותנו.
"יש הרבה כסף שמגיע מחו"ל"
"יש הרבה כסף שמגיע מחו"ל, אומר לי אחד, "ויש לא מעט כלכלה שחורה - אם כי היא הצטמצמה משמעותית בזכות מס הכנסה שלילי וצעדים דומים, לאנשים שווה יותר לעבוד בלבן".
"להגדיל הכנסות אי אפשר", אומר לי בחור צעיר, "וכל מה שאפשר זה להקטין הוצאות". הוא התחתן והגיע לכאן מירושלים, שוכר דירת ארבעה חדרים ב-3,000 שקל - "בירושלים היה עולה לי 4,500". הכסף מהחתונה לא הספיק לקנות דירה בבית שמש, אז הוא רכש דירה בשכונת הדר בחיפה ומשכיר אותה. "פה מי שלא עושה עבירת בנייה מקבל קנס", הוא אומר בחיוך.
במכולת יש מוצרים שאני לא מכיר בזיל הזול ושלט שמכריז "בבקשה לפרוע את החובות, שלא ניאלץ לשלוח הביתה ילדים בלי מוצרים". ליד לוח המודעות אני פוגש את אחד החברים שפגשתי קודם בבית הכנסת. הוא מחפש בעיון. "אני פשוט מת על מצוות השבת אבידה", הוא אומר לי, "זו אחלה מצווה".
כתבות
ני"ע
