"לנשים בישראל פשוט לא ניתנת ההזדמנות להיות שחקניות כדורגל מקצועניות"

אני משחקת כדורגל מגיל שש. היום ידון ויקבע בית המשפט העליון את עתיד ענף כדורגל הנשים בישראל, שנמצא בסכנה ממשית. זאת, בשל אי-העמידה בהתחייבויות להעברת התקציבים ממשרד הספורט לקבוצות הנשים. עבורי זה דיון על המגרש המרכזי של חיי.

בשנה האחרונה ראינו סוף-סוף התעוררות ושיא של עניין ציבורי בכדורגל נשים, כפי שלא ראינו הרבה שנים. "מונדיאל הנשים" בקיץ האחרון הראה שאפשר אחרת. הרמה הייתה גבוהה, החשיפה תקדימית, ובפן הכלכלי, הרווחים היו עצומים. הנה דוגמה להצלחה, מודל שאפשר לשאוף אליו, כזה שמנפץ סטיגמות על כדורגל הנשים, כשרואים נבחרות שאפשרו להן להיות מקצועניות נטו. באותה נשימה, זה מדגיש גם את התמונה העגומה על הפערים בין ההשקעה של מדינות רבות בענף כדורגל הנשים ובין מה שקורה פה, בישראל.

הנה קצת מספרים: לפי העתירה שהגשנו לבג"ץ, בארגון השחקנים והשחקניות, בשם השחקניות, משקיעים כיום כ-100 מיליון שקל בשנה בקבוצות הגברים, לעומת כ-2.4 מיליון בלבד בקבוצות הנשים. נציין, שמדובר בכספי ציבור, לא במימון פרטי של בעלי הקבוצות. אמות המידה לחלוקת הכספים על-ידי משרד הספורט, גם הן יוצרות הפליה ממסדית, שמשמרת את האי-שוויון הקיים. גרוע מזה - בהחלטה תמוהה קיצץ המשרד קרוב ל-40% מהתקציב, שגם ככה נמוך, שמגיע לכל קבוצה ויצר מצב שבו כמעט אף קבוצה בליגת-העל לנשים אינה מסוגלת להעמיד כרגע תקציב לשנה הקרובה.

בעיניי, הסיפור הוא לא של נשים מול גברים, אלא עניין של חובבנות מול מקצוענות. בניגוד למה שקורה בעולם, לנשים בישראל פשוט לא ניתנת ההזדמנות להיות שחקניות כדורגל מקצועניות. התקציבים הנמוכים גורמים לכך שאין מעטפת מקצועית ראויה, אין מספיק אימונים, והשחקניות חייבות לעבוד/ללמוד בנוסף לכדורגל. אבל בספורט אין קיצורי דרך. חייבים לעבוד קשה ולהשקיע. כן, גם כסף! ביום שזה יקרה אני מבטיחה שהיכולת של הנשים לצמצם את הפערים המקצועיים מאירופה תהיה גדולה ותפתיע כאן הרבה אנשים.

לפני כחודש הגיעו כ-8500 צופים אוהדים ואוהדות לצפות במשחק הידידות של נבחרת ישראל נגד מעצמת הכדורגל צ'לסי. בקהל היו משפחות, ילדים וילדות, נשים שזאת הפעם הראשונה שמגיעות למשחק, וכולם הגיעו מסיבה אחת - לתמוך בכדורגל נשים בישראל. זו הוכחה לכך שישנה הזדמנות לבנות כאן ענף מקצועני ומשמעותי. כולם הצביעו ברגליים והראו כי יש ביקוש למשחקי הנשים. זה היה אחד הימים המרגשים בקריירה שלי. זאת הייתה דוגמה לתרבות הספורט שאנחנו שואפים לייצר כאן. בלי אלימות, עידוד כל המשחק, והערכת הקהל ל"מלחמה במגרש" ללא תלות בתוצאה. פשוט כי אנחנו מייצגות את המדינה בגאווה, ונותנות הכול על הדשא.

בסוף המשחק ניגשו אליי מספר ילדות וביקשו תמונה. זה ריגש אותי. הצטערתי, שאין להן כמעט מודלים נשיים בעולם הספורט המקצועני, לחלום ולשאוף להיות כמוהן יום אחד. לאותן ילדות הבטחתי עתיד שנראה אחרת. נזכעיר, שכדורגל וספורט בכלל הם כלי חשוב, שמקנה ערכים משמעותיים בבגרות. לילדות שלנו מגיעה הזכות לחלום בגדול, כמו הבנים בכיתה, וליהנות מאותם הכלים שהספורט מעניק. כלים וכישורים שיהפכו אותן בעתיד לנשים חזקות ועצמאיות בעולם האמיתי.

שני עשורים מחיי השקעתי בענף הכדורגל. היום אני קפטנית נבחרת ישראל. עם זאת כנראה, מפירות המאבק להשקעה תקציבית, שלו שותפים שדולת הנשים בישראל והאגודה למען האזרח, ועוד ארגונים חברתיים שמבינים את חשיבות ההשקעה בנו, תוך בניית מעטפת מקצועית, אני לא איהנה. אבל אני אעמוד בהבטחתי לשחקניות הצעירות - שאני וחברותיי למאבק נבנה להן עתיד, ושהן יוכלו לחלום הכי רחוק שאפשר. 

הכותבת היא יו"רית ארגון השחקנים והשחקניות, וקפטנית נבחרת ישראל בכדורגל