זקוקים לשמאל חדש חדש? בואו נתחיל עם שמאל סולידרי ויצירתי שחותר לשוויון

לפני חודש (ב-18.8.19) מלאו 50 שנה ל"פסטיבל וודסטוק" האגדי, שהיה אחד משיאיה של תרבות הנגד המערבית. מדובר באחת התנועות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות שמרדו ויצרו, הפגינו סולידריות והפיחו תקווה לשלום. זה היה אחד משיאיו של "השמאל החדש", הקול החדש והיצירתי שצמח בשנות ה-60, ולא נרתע מבעיות השמאל הישן הלא-גמיש, ובעיקר מהיישום הדיקטטורי הקומוניסטי של האידיאולוגיה המרקסיסטית.

התנועות החברתיות הללו - שקמו בכמה מארצות המערב - השכילו לייצר מניפסט חברתי ותרבותי, שהציג סדר חברתי חופשי וסולידרי, והן גייסו ומשכו המוני צעירים ברחבי העולם. וודסטוק היה השיא של תרבות הרוק והאהבה החופשית; שנה קודם לכן (ב-1968) מחאת הסטודנטים בפריז ובצרפת כולה, הייתה שיאו של שיתוף פעולה חוצה מעמדות בין פועלים לסטודנטים; וגם המאבק נגד המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם היה ביטוי משמעותי ביותר למאבק עולמי. אבל לשמאל החדש היה גם מחיר שאותו אנחנו משלמים עד היום. מחיר שעומד, בין היתר, בבסיסו של פירוק השמאל הישראלי, כפי שהדבר היה נראה ערב הבחירות.  

שתי בעיות מרכזיות הפכו את השילוב בין המרד הבין-דורי המרגש, גילויי הסולידריות העמוקים והמאבק לשינוי חברתי - לדלק שהניע בסופו של דבר דווקא את הימין. ראשית, השימוש בערכים אוניברסליים שבא לידי ביטוי בפרויקט מדינת הרווחה המרחיבה של פוסט-מלחמת העולם השנייה, נוצל על-ידי הימין לניכוס ערכי הלאומיות והפטריוטיות, והפך אותו לנושא הדגל תרתי משמע ולשומר הסף מול "השמאל ששכח מה זה להיות יהודי".

שנית, הפער בין השאיפות להגשמה עצמית של חברי השמאל החדש לבין מציאות חייהם של פועלי הייצור בעולם השלישי, הובילה ליצירת שמאל ליברלי אמפתי שזנח לעיתים את המאבק המעמדי. הסוג הזה של השמאל נאבק לעיתים להפסקת הכיבוש, ומנגד לא נאבק מספיק, כך נראה, למען שירותים חברתיים ציבוריים שעלולים לפגוע בחלק מהפריבילגיות שלו. למשל, כאשר עיריית תל-אביב מניחה דוחות על חלונותיו, הוא נאבק בעד חניה על מדרכות ולא מספיק עבור תחבורה ציבורית איכותית. לכך יש להוסיף את הצלחת "פרויקט מדינת הרווחה" שהוביל השמאל, שלא השכיל לאפשר לקבוצות חברתיות שחייהן השתפרו פלאים, ולתת להן מקום מרכזי בהנהגה הפוליטית. זה קרה במדינות רבות במערב וגם בישראל.

וכך, בעוד השמאל החדש ונגזרותיו הפיחו תקווה בקרב צעירים ממעמדות מבוססים, הימין השכיל לגייס לשורותיו את המעמדות הנמוכים, וזכה לתמיכה בפרויקט הניאו-ליברלי של "פירוק מדינת הרווחה" שהוא מוביל כבר מספר עשורים. השמאל הליברלי תרם לכך לא מעט, כשרבים ממנהיגיו הובילו ביחד עם הימין מדיניות הפרטה של שירותים ציבוריים כמו רווחה וחינוך. הפרטות שהפכו את החברה הישראלית לאחת הלא-שוויוניות מבין המדינות המפותחות. לכך יש להוסיף את הפעילות המרשימה של ראשי הליכוד, שהקימו סניפים בכל הארץ ותאי סטודנטים תוססים שהנהיגו את ציבור הסטודנטים.

ואיך כל זה קשור לבחירות 2019 ב'? הסתירות האדירות בתוך השמאל הישראלי המצומק באות לידי ביטוי במאבקים בתוך המחנה שהתנהלו בשבועות שלפני הבחירות. אמנם בשנים האחרונות מתרחשות מספר מגמות חיוביות, אך בעת הזו הן נראות כלא מספיקות. ב-2008 הוקם "כוח לעובדים" שתרם ביחד עם ההסתדרות לשינוי כיוון מטוטלת העובדים המאוגדים במשק הישראלי. התוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה-גשר היא כיוון מעודד נוסף, שמעביר את השמאל ממחוזות השקיפות והמאבק על הדמוקרטיה, החשובים אך הלא-מספיקים, לפעולה פרוגרסיבית לגיבושה של מדינת רווחה מרחיבה. מדיניות שבכוחה לצמצם פערים ולקיים חברה מוסרית יותר המשלבת את כל הקבוצות בחברה.

לכך צריך להוסיף את אותו זיק שניצת בליבות ההמונים בזכות השמאל החדש. כפי שהשמאל החדש יצר חדשנות, ריגוש, יצירתיות במסגרת תנועת המונים, כך כיום צריך לייצר "שמאל חדש חדש", שיוביל אמנם לחופש, אבל לא לשוק חופשי, ליצירתיות ולפתיחות אבל לא במסגרת ג'ונגל חברתי, ובעיקר שיוביל לסולידריות חברתית ומעמדית. 

הכותב הוא דוקטורנט בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה - התנועה ליהדות חברתית