בתחילת 2017, אחרי מצגת של 12 דקות, ועוד נסיעה קצרה משותפת במכונית, החליט מאסיושי סון להירתם להגשמת החזון של אדם נוימן ולהשקיע 4.4 מיליארד דולר ב-WeWork. בשנתיים ומשהו שחלפו מאז, ענקית התקשורת וההשקעות שייסד סון, סופטבנק, השקיעה במצטבר כמעט 11 מיליארד דולר בחברת חללי העבודה המשותפים. היא עשתה זאת ישירות וגם באמצעות קרן ההשקעות האימתנית שגייסה, Vision Fund.
החיבור בין מאסיושי (מאסה) סון לבין נוימן נראה טבעי. WeWork, או We כפי שהיא נקראת בימינו, שמה לעצמה כמטרה את 'העלאת המודעות של העולם'. סון, מצידו, דיבר על אופק השקעה של 300 שנה. בדרך, הוא הגיע לבעלות של כמעט שליש מ-WeWork.
השבוע השותפות הזאת הגיעה לקיצה. נוימן איבד את תמיכתו של מאסה ושל הדירקטוריון, ונאלץ להיפרד מתפקיד מנכ"ל החברה שייסד. סיפורים על סמים במטוסים פרטיים, הערבוב בין עסקיו הפרטיים של נוימן לעסקי החברה, ההתבטאויות המגלומניות שלו - כל אלה זכו להרבה תשומת לב בחודש האחרון, ועמדו ברקע דחיית ההנפקה של החברה, שהובילה בסופו של דבר להדחתו.
האזינו לפודקאסט "גלובסטוק"
סוגיות ממשל תקין והפרזות של מנכ"לים הן בעיות שהעולם התאגידי יודע להתמודד איתן. הבעיה היסודית יותר, כפי שהסביר הקיץ מאמר ב"הרווארד ביזנס רוויו", היא ש-WeWork אינה חברת טכנולוגיה ולא צריכה להיות מתומחרת ככזאת. המחברים, שני פרופסורים למינהל עסקים (גובינדרג'ן וסטריבסטבה), מציעים שורת מאפיינים של חברות טכנולוגיה - מ"אפקט הרשת" ועד ליכולת להגדיל את המכירות בעלות נמוכה, וכך להשיג רווחיות מאוד גבוהה - ומראים ש-WeWork לא עונה על אף אחד מהם. WeWork, הם קובעים, היא חברת נדל"ן.
העניין הוא ש-WeWork לא רצתה להיות מתומחרת כמו חברת נדל"ן. היא חתרה להנפיק בשווי של 65 מיליארד דולר, ולכן דיברה על חזון גדול יותר, שגם הצית את הדמיון. היא דיברה למשל על הוספת ממד קהילתי למציאות העסקית המתבזרת והולכת. WeWork, חברת חללי העבודה המשותפים, אמורה היתה לייצג את העתיד של מקום העבודה במאה ה-21, ואולי גם של הדיור (WeLive) והחינוך (WeGrow).
בתשקיף ההנפקה שלה היא מציגה את עצמה כ"פלטפורמה" בקנה מידה עולמי, ומעריכה שקהל הלקוחות (או ליתר דיוק "החברים") הפוטנציאלי שלה הוא לא פחות מאשר 255 מיליון אנשים ב-280 ערים.
סופטבנק מצידה, בחזונו של סון, הייתה בדרך לנתח בעלות בשורת מונופולים חובקי עולם, לא רק בתחום מתחמי העבודה, אלא גם בתחום התחבורה, דרך השקעות עתק בחברות כמו אובר, דידי ואולה.
אלא שהצרות של WeWork וסופטבנק מציבות סימן שאלה על התגשמות העתיד הזה. חברות שאמורות היו לייצג נדבכים מרכזיים ב"כלכלה החדשה" של המאה ה-21, מתבררות ככאלה עם מודל עסקי רעוע, ועתיד מוטל בספק.
חזון כלכלת החלטורה משתלט על העולם
את כשלון ההנפקה של WeWork (שנדחתה למועד לא ידוע), אפשר לראות כהצלחה של שוק המניות. כך מסביר האנליסט בן תומפסון, שמפרסם את הניוזלטר המוערך Stratechery. החזון של WeWork אולי שיכנע את מאסה, אבל את מבחן חכמת ההמונים של השוק הוא לא עבר. הטעות הבסיסית של מאסה ושל סופטבנק, לפי תומפסון, היא חוסר ההבחנה בין השקעות שדורשות כמויות אדירות של הון לבין השקעות שיחזירו תשואות יוצאות דופן. מאסה האמין שאם יתדלק בהשקעות עתק את החברות שמנסות לשבש את מגזרי הנדל"ן או התחבורה בקנה מידה עולמי, הוא יצליח לגרוף תשואות תואמות - גם אם בדרך החברות האלה יצברו הפסדים במיליארדים.
בינתיים נראה שגם השוק לא קונה את זה. שוויה של אובר (שבה סופטבנק השקיעה כ-7 מיליארד דולר) צנח ביותר מ-27% מאז ההנפקה. וההנפקה של WeWork, כאמור, לא נראית באופק. כל זה מטיל בספק את יכולתה של סופטבנק לגייס עוד קרן של 100 מיליארד דולר. בנוסף, בלי עוד השקעות ענק של סופטבנק, המודל של הסתערות חזיתית על השוק העולמי הופך להרבה יותר בעייתי.
מניית אובר
מה שמסבך את התמונה הוא העובדה שבינתיים החברות האלה בכל זאת בנו פעילות ענפה בעולם האמיתי. נכון לסוף השנה שעברה, אובר היתה פרוסה ב-63 ארצות ו-14 מיליון נסיעות ביום הושלמו באמצעותה. WeWork, לפי התשקיף שלה, פעילה ב-111 ערים ומשרתת 527 אלף איש.
הנוכחות הגוברת של החברות האלה שיכנעה לא מעט אנשים שכך ייראה העתיד, של שוק התחבורה, או של העבודה (או לכל הפחות סיפקה חומרים ללא מעט מאמרים, ספרים, הרצאות וכנסים בנושא). הן השתלבו בחזון שבו מקום העבודה המסורתי נעלם לטובת "כלכלת החלטורה", בה יותר ויותר אנשים עובדים כ'מיקרו יזמים', ואת העמיתים שלהם לעבודה הם מחליפים בחברים ל"קהילה".
אבל העובדה שמשהו קיים לא אומרת שהוא בר-קיימא. כפי שהדגים זאת דרק תומפסון, ב"אטלנטיק", "אם אתה מתעורר על מזרן 'קספר', נוסע ב'ליפט' לשולחן שלך ב-WeWork, מזמין טייקאווי לצהרים באמצעות 'דורדש', נוסע בליפט הביתה ואז מזמין ארוחת ערב עם שליח של אובר, העברת את יומך עם חברות שיפסידו ביחד כמעט 13 מיליארד דולר השנה".
WeWork
גם הוא (כמו בן תומפסון) מבליט את הפער בין החלום של היזמים והמשקיעים, לבין המציאות שנחשפת באור הבוהק של התשקיפים. החברות האלה, הוא קובע, "צריכות לשנות את הסיפורים שלהן, וגם את העסק שלהם". אבל הלקח הזה תקף גם מעבר לעולם היזמות וההשקעות, למי שמנסה להקיש מהפעילות מתודלקת ההון סיכון של החברות האלה מסקנות לגבי עתיד העבודה. לפני שמכריזים על החברות האלה בתור כאלה שמסמנות את העתיד של כולנו, הן עדיין צריכות להוכיח שיש להן עתיד עסקי.
ייתכן כמובן שיש להן עתיד, ושההפסדים יפכו לרווחים. אבל יש גם מי שיודע להצביע על בעיות בלב המודל שלהן. אנליסט התחבורה הוותיק הוברט הורן, למשל, טוען כבר שנים שאובר לא מציעה שום ייתרון טכנולוגי משמעותי לעומת אפליקציות נסיעות אחרות, והצמיחה שלה נובעת פשוט מהעובדה שהיא מסבסדת נסיעות ומתעלמת מרגולציות, בציפייה ליום שבו תוכל להפוך למונופול ולהעלות מחירים - רגע שלא מגיע.
גם במקרה של WeWork אי-אפשר לזהות חסם משמעותי שמגן עליה מתחרות, מסביר ניתוח שפורסם ב"יבזנס אינסיידר" דן אלפרט, בנקאי השקעות ניו יורקי המתמחה בנדל"ן. אבל להבדיל מאובר, שכרגע לפחות היא אכן רק פלטפורמה גמישה שמחברת בין נהגים לנוסעים, הרי ש-WeWork צריכה לשלם חוזי שכירות ארוכי טווח במיליארדים לבעלי הבניינים שהיא שוכרת, וכך "קוברת את המודל העסקי שלה בסיכון".
הפער בין הדמיון
האנושי למספרים בשטח
WeWork, כמו אובר, היא תולדה של רגע היסטורי ספציפי. היא נולדה בשנים שאחרי המשבר הפיננסי, שיצר מלאי של נדל"ן מסחרי בזול ומיליוני אנשים נטולי מקום עבודה קבוע. אבל הזמנים משתנים. כך למשל, סקר של הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה של העבודה שהתפרסם בשנה שעברה, הראה שבין השנים 2005 ל-2017 דווקא נרשמה ירידה קלה במספר העובדים המועסקים ב"הסדרי עבודה אלטרנטיביים", קטגוריה שכוללת עבודה כנהג אובר.
מחקרים אחרים קשרו בין התאוששות הכלכלה האמריקאית מהמשבר הפיננסי, לחזרה של עובדים מהחלטורה אל עבודות מסורתיות יותר. בינתיים לפחות, המשקל של כלכלת החלטורה בדמיון הציבורי הרבה יותר גדול מהמשקל שלה בנתונים.
במקביל, האתגרים מצטברים. השחקנים הקיימים בשוק, למשל, מגלים סימני התעוררות, והבנה שאין להם בהכרח אינטרס לשתף פעולה עם WeWork. "למה שבעלי נכסים יסכימו לממן מישהו שמנסה לשבש את כל העסק שלהם", שאל לאחרונה מנכ"ל החברה שמנהלת את האמפייר סטייט בילדינג, בכתבה של ה"וול סטריט ג'ורנל" (מסקנה דומה, אגב, אפשר למצוא אצל כלי התקשורת, שכבר פחות ששים להפיץ את התוכן שלהם בחינם באינטרנט).
התנגדות אחרת מגיעה מהמחוקקים: בקליפורניה עבר בשבוע שעבר חוק שמחייב חברות כמו אובר או ליפט להגדיר את הנהגים שלהן כשכירים, ולהעסיק אותם ישירות. בכך בעצם נשמטת הקרקע מתחת למודל שבו הן מהוות לכאורה רק "פלטפורמה", המקשרת בין לקוחות לקבלנים עצמאיים.
ולקינוח, גם הרגולטור מתעורר. בנאום שנשא בסוף השבוע, הזהיר נגיד הפדרל ריזרב של בוסטון, אריק רוזנגרן, שמודל חללי העבודה השיתופיים עלול להוות סיכון פיננסי. רוזנגרן, שלא הזכיר את WeWork בשמה, הסביר שהמודל כולו בנוי על החכרת נכסים לטווח ארוך, והשכרה שלהם לטווח קצר יותר לחברות קטנות או צעירות יחסית. הדיירים האלה רגישים במיוחד להאטה כלכלית, תרחיש שבו הם עלולים להתקשות לשלם שכירות, מה שלא רק יסכן את חברת חללי העבודה, אלא גם את בעלי הנכסים שמשכירים לה את החללים.
"אני מודאג שההפסדים בתחום הנדל"ן המסחרי יהיו גדולים יותר בהאטה הבאה", אמר רוזנגרן, שהזכיר גם את השימוש של חברות חללי העבודה בכלים פיננסיים, שעשויים להעמיד את המשכירים ללא בטוחות.
כשמחברים את כל ההתפתחויות האלה יחד, אפשר אולי לזהות כוח נגדי, שמנסה להתוות כיוון שונה מהחזון של סופטבנק, או לכל הפחות לשים עליו רסן. המשמעות היא שחברות כמו אובר או WeWork, לא מסמלות בהכרח עתיד בלתי נמנע. יכול להיות שמדובר בתנועת מטוטלת: היזמים נעים מהר ואילו שאר המשתתפים במשחק מגיבים לאט - אבל בסוף מגיבים.
הדחת מייסדים - פרקטיקה ידועה בוול סטריט / יסמין יבלונקו ואושרית גן-אל
אדם נוימן אינו המייסד-מנכ"ל הראשון שעזב את תפקידו בחברה בסערה. ב-2017, טראוויס קלאניק, מנכ"ל ואחד ממייסדי אובר, הודיע על כך שיעזוב את תפקידו. התפטרותו הגיעה לאחר סערה שהתעוררה כאשר מהנדסת תוכנה לשעבר בחברה בשם סוזן פאולר ריגטי, התלוננה על הטרדות מיניות שעברה בחברה. בתחילה הדירקטוריון הביע תמיכה בקלאניק, אך לאחר שהנזק התדמיתי החל לפגוע באובר, המשקיעה הגדולה בחברה, קרן ההון הסיכון בנצ'מרק (Benchmark), הביאה להדחתו.
בשנה שלאחר מכן, מנכ"ל אובר החדש, דארה קוסרשאהי, הביא את סופטבנק כמשקיעה בחברה. במסגרת העסקה הדירקטוריון של אובר הורחב מ-11 חברים ל-17, והוגבל כוח ההצבעה של כמה מחזיקי מניות מוקדמים, כמו קלאניק שנשאר בדירקטוריון.
רחוק יותר בהיסטוריה, ב-1985, התחוללה ההדחה הידועה של סטיב ג'ובס. מייסד אפל המנוח, מצא את עצמו מחוץ לחברה שייסד עם סטיב ווזניאק כעשור לפני כן. ג'ובס כיהן כאיש החזון הראשי של אפל, והוביל את הצוות שפיתח את מחשב המקינטוש. הוא גייס את ג'ון סקאלי, שהיה נשיא חברת פפסיקו כמנכ"ל, ואז הסתכסך עמו על רקע מכירות מאכזבות של המקינטוש. דירקטוריון אפל צידד בסקאלי, שהסיר מג'ובס את תחומי האחריות שלו ואת ההובלה של קבוצת מקינטוש. ג'ובס טען שפוטר לאחר מכן, אך גרסה אחרת של מהלך האירועים גורסת כי עזב מרצון. לאחר מכן ג'ובס הקים את חברת המחשבים NeXT ואת אולפני פיקסאר, וחזר לאפל כשזו רכשה את "נקסט". הוא סייע להוציא אותה מתקופה קשה ולהוביל את ההמצאות המצליחות ביותר שלה, בהן האייפון.
ב-1994 עזב ג'ון מקאפי את תפקידו כמנכ"ל-מייסד של חברת האנטי-וירוס הקרויה על שמו. מקאפי ידוע כיזם אקסצנטרי, שנהג לצרוך אלכוהול וסמים קשים עוד לפני שהקים את החברה, אך התנקה בשנות ה-80. בניגוד לנוימן ולקלאניק, מקאפי לא הודח, אלא עזב בשיאה של החברה. שנתיים לאחר שעזב, מקאפי מכר את מניותיו בחברה תמורת כ-100 מיליון דולר. מאז מקאפי המשיך להסתבך בשערוריות שונות: הוא עבר להתגורר במרכז אמריקה ולפי מגזין Wired, החל להאמין שעוקבים אחריו. ב-2012 הוא ברח לגואטמלה לאחר שפך לחשוד במעורבות ברצח של שכנו. בסופו של דבר הוא נעצר ואז גורש בחזרה לארה"ב, וכיום הוא מתגורר במדינת אורגון.
כתבות
ני"ע
