"בחרתי בדב קוטלר למנכ"ל כי יש לו את היכולת להתמודד עם ההווה והעתיד של הבנק"

אני: מופנם ומפצה על זה עם הומור. יסודי ואוהב ללמוד מאחרים. אוהב לצאת מאזור הנוחות, ולכן עשיתי מעברים חדים בקריירה.

משפחה: הצד של אמא עלו לארץ מהולנד ב-1934 מטעמים ציוניים. סבא עסק שם בפיננסים. הם הגיעו לחיפה כשאמא הייתה ילדה והתיישבו בתל אביב. סבא, שהיה המפקח על היהלומים במשרד האוצר ואחר כך מנכ"ל בנק אגוד, נפטר לפני שנולדתי. הצד השני עלה מגרמניה באותה שנה. סבא, חבר בארגון ציוני בברלין, עבד שם בביטוח, וכשסבתא באה לסדר את הניירות, כשהדגלים הנאצים התנופפו ברחובות, הפקיד ניסה לשכנע אותם שיישארו. הם הגיעו לירושלים, עברו לרמת גן, וסבא ניהל את מגדל. ההורים, שבאו ממשפחות מבוססות, נפגשו באוניברסיטה העברית בירושלים כשלמדו פסיכולוגיה. אבא היה פסיכולוג חברתי-תעשייתי בצבא ואמא פסיכולוגית חינוכית. הם התחתנו, גרו בקריית שלום ומשם עברו לצהלה. לא הייתה בבית אווירה טיפולית, כי שניהם לא עסקו בטיפול בפציינטים.

ילדות: צהלה, עם אחות גדולה. למדתי בבית הספר בצהלה ובתיכון חדש. את עיקר זמני הקדשתי לצופים. בבית הספר לא עשיתי הרבה, למדתי לפני מבחנים ואת השיעורים הייתי מעתיק בהפסקות מתורנית קבועה עם לב רחב. במקום ללמוד, העדפתי לשמוע דיונים בבית המשפט שהיה קרוב לבית הספר. נמשכתי לדרמה, להליך, אבל לא חשבתי אז ללמוד משפטים או משהו קונקרטי אחר. הייתי בגרעין הנח"ל לחצרים, שירתי כחובש, ואהבתי כל רגע בקיבוץ, בעיקר את העבודה על הטרקטור בפלחה. בסוף השירות כמעט כולם עזבו וגם אני.

משפטים: איכשהו התגלגלתי למשפטים, ומרגע שנכנסתי לזה נהניתי מכל רגע, ובעצם, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלמדתי ברצינות. במהלך הלימודים עבדתי במחלקת השיקום בתל השומר בזכות הרקע שלי כחובש, עזרתי למתמחה נכה לקרוא פסקי דין ומימנתי את המחיה שלי. את ההתמחות עשיתי אצל פרופ' יוסי גרוס, שאליו הגעתי בעקיפין. נשארתי לעבוד במשרד עוד שנה, ואז עמי גניגר, שאותו הכרתי במסגרת הנפקה במשרד, קישר אותי למשרד עורכי דין בניו יורק וטסתי לשם עם המשפחה.

דפנה: אשתי, פסיכולוגית קלינית, שלמדה טיפול זוגי בארצות הברית, השתלמה במכון הפסיכואנליטי בירושלים ויש לה קליניקה בבית. היא הגיעה לגרעין בחצרים מירושלים, יצאנו ארבע שנים עד שהתחתנו ויש לנו שלושה ילדים.

ניו יורק: טסנו לשם עם שני ילדים קטנים, דפנה למדה ואני עבדתי במשרד שנקרא היום "Cooley" ועסקתי בחברות ובשוק ההון. טסנו מראש לתקופה מוגבלת, ואף על פי שהיה פיתוי להישאר, המשפחה בארץ רצתה אותנו לידה, ואחרי שלוש שנים דפנה סיימה את הלימודים במכון אקרמן וחזרנו לישראל.

גולדפרב, לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות': התקבלתי למשרד בגלגולו הראשון, כשהיינו רק שבעה, כעו"ד שכיר, ואחרי שנה הייתי שותף. נמשכתי לצד העסקי בגלל היצירתיות שבו. עשיתי מיזוגים ורכישת עסקים בהייטק, נחשפתי לחברות דרך תשקיפים להנפקות, אבל מעולם לא הייתה לי תשוקה לעשות עסקים בעצמי, אלא רק ללוות אותם. בזמנו, לא היו משרדים גדולים. היום אין ברירה אלא להיות משרד גדול, למעט משרדים שעוסקים בנישה, כי העסקאות הרווחיות הן גלובליות, מורכבות ומצריכות מיומנויות שונות. בנוסף, כשמגיע לכאן שחקן בינלאומי חדש, הוא שואל מי שלושת המשרדים הגדולים ובוחר ביניהם, כך שהגודל משמעותי. עבדתי עם קרנות הון סיכון, עם חברות מרתקות, אבל מה שהכי מעניין אותי אלה האנשים. אני מאמין ב"פתרון יהודי", שכולל חוכמה, יכולת אלתור וחשיבה מחוץ לקופסה.

העסקאות הכי מעניינות שעשיתי היו עם הסינים, כמו מכירת "אדמה" ל"כמצ’יינה". הם מדברים בשפה עסקית שונה משלנו, מאוד מתוחכמים ויסודיים. אם אתה מזכיר במהלך השיחה מונח שהם לא מכירים, הם יבקשו הפסקה ואחרי ארבע שעות יחזרו עם שליטה מוחלטת בחומר. עריכת דין היא מקצוע מאוד שוחק. עבדתי נורא קשה - לילות וסופי שבוע - בטוטאליות גמורה במשך שנים ארוכות, וכשהרגשתי שהערך המוסף בשוליים פוחת, בגלל החזרה על דברים, הגעתי למסקנה שאני חייב להוריד הילוך. בגיל 55 הודעתי לשותפים שלי שאשאר במשרד כיועץ בלבד ונרשמתי ללימודי תואר שני בספרות עברית.

ספרות ומשפט: תמיד אהבתי לקרוא והתחום ריתק אותי. בחרתי להתמקד בניתוח ספרותי של טקסטים משפטיים ובניתוח משפטי של טקסטים ספרותיים. בסיפור "תהילה" של עגנון, החתן של תהילה לא סיפר לה שהוא חסיד ואביה ביטל את נישואיהם, ביטול שרדף את תהילה כל חייה. בניתוח הספרותי, האב הוא "הרע", כיוון שהפר הבטחת נישואין. בניתוח משפטי, החסיד הוא זה שעשה עבירה, כיוון שהציג מצג שווא בעת כריתת ההסכם, והוא זה שהפר חוזה ולכן האב הוא הצד הנפגע. אם אני צריך לדרג, ספרות נמצאת מבחינתי בפסגת העניין, אחריה בנקאות ואז משפטים.

שיפוט: תמיד היה ברקע, אבל לא שקלתי את זה ברצינות, כי אתה מאוד מבודד, חי בעולם מובנה של סדרי דין והשפעת מיקרו, שפחות עניינה אותי. קיבלתי מיעקב נאמן, בכהונתו כשר המשפטים, הצעה להיות היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך, כשהייתי בפריז. חשבתי על זה כל סוף השבוע והשבתי בשלילה.

בנק הפועלים: בפברואר 2016 הציעו לי להיות דירקטור בבנק הפועלים, מוסד מכובד עם דירקטוריון מגוון, טכנולוגי, ישיבה או שתיים בשבוע, ומאוד נהניתי, בעיקר לעבוד עם אריק פינטו המנכ"ל. בנובמבר 2016 התבקשתי לכהן כיו"ר וזכיתי לעבוד בצמוד אליו במשך השנתיים וחצי האחרונות. כשהתחלתי את התפקיד, הייתי הזוטר בין יושבי הראש והיום אני מהוותיקים, בגלל הטלטלה שהענף עבר.

אריק פינטו: הרקע שלנו שונה. הייתי ילד שמנת מצהלה והוא הגיע ממשפחה דלת אמצעים ומרובת ילדים, יתום משני הוריו בגיל צעיר, נכה, שחרש לעצמו את התלם במו ידיו, וכל-כך לא טריוויאלי שהפך לבנקאי בכיר. למדתי ממנו מהן מנהיגות, כריזמה ובנקאות מקצוענית, ואיך מתמודדים עם האתגרים המורכבים של ניהול הבנק הגדול במדינה, בעבודה מסורה סביב השעון, בסופי שבוע ובלילות.

תחרות: אנחנו עדיין הבנק הגדול במדינה, עם 220 סניפים. בערכים של שווי שוק, אנחנו ולאומי בכמעט שוויון.

דב קוטלר: המנכ"ל הנבחר של הבנק, שנכנס עכשיו לתפקידו, איש עסקים ותיק, שניהל חברות רציניות בתחום הפיננסי. הכרנו כשניהל את ישראכרט ובחרתי בו כי חשבתי שיש לו את היכולת הנדרשת להתמודד עם ההווה והעתיד של הבנק - מצד אחד ניהול פיקדונות הציבור ומהצד השני חדשנות. יש לנו הנהלה מעולה בבנק, עובדים מסורים, מערכת הבנקאות הטובה בישראל. יחד עם זאת, טבעי שאנשים ירצו להתקדם למקומות אחרים, לתפקידים אחרים, ואלה שהודיעו על עזיבתם, הצטערתי שהם לא ממשיכים איתנו, ואני מעריך אותם על האומץ להמשיך הלאה.

הגבלת שכר הבכירים: לא השפיעה על היצע המתמודדים לניהול הבנק, אבל הנזק יהיה לטווח ארוך. שדרת הניהול הבכירה מורכבת כרגע מאנשים ותיקים, שהתחילו את דרכם בבנקאות לפני שנקבעה תקרת השכר. החשש שלי, שאנשים טובים שנמצאים באמצע הקריירה הבנקאית שלהם, יחפשו את דרכם מחוץ לבנק, מתוך ידיעה שאם יהיו דרגה או שתיים מתחת למנכ"ל, שכרם ייגזר מהשכר המוגבל שלו ויהיה נמוך משמעותית ממה שיוכלו להשתכר בחוץ. אם יש הצדקה לתקרת שכר, אז למה רק בבנקאות? כדי ליצור תחרות הוגנת, צריך להחיל את ההגבלות על כולם, כי אי אפשר לקשור את הרגליים לסקטור אחד בלבד ולשלוח אותו לשחק כדורגל. אנחנו רוצים למשוך את ההייטק לבנקאות ולפיננסים, ולא להיפך. הסנטימנט הציבורי הלא גבוה של הבנקים נכנס גם הוא למכלול הזה, ואנחנו חייבים לשפר אותו ולעשות פחות טעויות בניהול העסקים. אם עשית טעות בעסקה מסוימת, תלמד ממנה. אני יכול להגיד שהשתפרנו מאוד ויש חשיבה אחרת בניהול הסיכונים, כמו שאמרנו בוועדת כבל. צריך לזכור שבבנקאות אין אפסייד, אלא ניהול סיכונים. בעסקים, אם הצלחת באחת מעשר עסקאות - תהיה עשיר; בבנקאות, אם אתה מפסיד עסקה אחת מעשר - אתה בצרות.

גרעין שליטה: מכיוון שהרגולציה עלינו כל-כך הדוקה, וכללי הממשל התאגידי כל-כך ברורים, אין ממש הבדל בתפקוד של בנק שיש לו גרעין שליטה או כזה שמתנהל בלעדיו.

איום: לא הליברה או המטבעות הקריפטוגרפים, אלא מטבעות דיגיטלים שהונפקו על-ידי מדינות. בנקים מרכזיים לא יוכלו לחיות עם מצב שהם לא מנפיקים או שולטים על המטבעות, על כל המערכת הפיננסית. לדעתי, ברגע שזה יהיה נפוץ מדי, הרגולציה תעצור את זה. הבנקים המרכזיים ינפיקו את המטבעות הווירטואליים בטווח של עשור מהיום, אבל תיאורטית, האזרח יפקיד את כספו בבנק. אנחנו פועלים למציאת מנועי צמיחה, מתן אשראי לעסקים גדולים וקטנים ופינטק, ולהעמקת הפעילות הדיגיטלית. כבר היום אנחנו מובילים עם "ביט", אפליקציית התשלומים שמובילה את הקטגוריה בהפרש עצום מהמתחרים.

נשים: המחסור בהן בבנקאות מטריד, כמו מיעוט הנשים בהייטק, תחום דינמי וצעיר, שלצערי בשכבת הניהול הבכירה שלו וביזמות לא תמצא אותן כמעט בכלל. בבנק הפועלים 60% מכלל העובדים הן נשים, אבל ככל שעולים בפירמידה מספרן יורד. הבעיה שלנו כחברה היא שכדי להגיע למשרה בכירה, הן צריכות להיות גבריות. מצד שני, יש לנו שלוש משנות למנכ"ל, יועצת משפטית, מנהלת חטיבת טכנולוגיה וממש עכשיו מיניתי יועצת אסטרטגית ליו"ר.

פנאי: קורא - ספרות יפה, בעיקר ישראלית. אני הכי אוהב את דויד גרוסמן, בגלל היכולת הפנומנלית שלו לכתוב בכל פעם אחרת. פעם הוא "אישה בורחת מבשורה", ואחר כך "סוס אחד נכנס לבר", שניהם נכתבו כאילו על-ידי אנשים שונים.

תפיסת עתיד: לא מזמן האריכו לי את הקדנציה בשלוש שנים, מה-1 בינואר 2020. אם אמשיך עד לתשע שנות כהונה? מי יודע, זה תלוי בכל-כך הרבה גורמים.