מערכת הרווחה מדשדשת אחרי מערכת המשפט

לאחרונה התפרסם סיפור שחרור האסירה סוניה מורי, לאחר 22 שנים במאסר. סיפורה הוא תעודת עניות למערכת הרווחה בישראל. אין ספק שמערכת המשפט, לעומתה, מתקדמת ומעדכנת את חוקיה. מדוע התקדמות? לפני מספר חודשים עודכן חוק העונשין. בניגוד לחוק העונשין הקודם לו, החוק המעודכן עשה הבדלה בין סוגי המוות, כאשר ההגדרות החדשות הן רצח, רצח בנסיבות מחמירות, המתה בנסיבות של אחריות מופחתת והמתה בקלות דעת.

לא בכדי המחוקק נתן את דעתו במקרים של רצח על רקע התעללות, בו הורגים את המתעלל בו/ה. יש לכך קשר סיבתי מובהק. פעמים רבות קיימת במצבי התעללות פיזית, מינית ונפשית תסמונת "האישה המוכה", אשר מתבטאת בכך שהאישה מאמינה לאור מה שהיא עוברת, שזה "או אני או הוא, כי ביחד זה לא אפשרי". הן פוחדות שהמתעלל, בן זוגן, ימצא אותן ויפגע בהם בכל מקום בארץ ואף בעולם. לא בכדי המחוקק הגדיר מחדש את מותו של בעל או בן זוג מתעלל וקצב על הנאשמים (על-פי רוב נאשמת), מאסר של עד 15 שנה, ולא כרצח בנסיבות מחמירות ומאסר עולם מלא.

סימונה מורי, שריצתה 22 שנה מתוך ה-28 השנים שנקצבו לה, לא זכתה להישפט תחת החוק המעודכן אלא הישן. סיפור כמו שלה עם התעללות מסמרת שיער אותה עברה, כאירועים שנחרטו בליבם של ילדים חפים מפשע, ובוודאי של אשה חפה מפשע, הם אסון למשפחה.

עדיין בבתי הכלא בישראל יש נשים בודדות אשר יושבות על הריגת בן זוג מתעלל, מאסר ארוך אף יותר מהעונש שהוגדר ברפורמת חוק העונשין, כמקרים של "רצח באחריות מופחתת".

אך הסיפור הגדול יותר, הוא דווקא "המאקרו". במדינת ישראל יש מערכת חוק מנוסה, חכמה וחשובה שמתאימה את עצמה להלך הרוחות החברתי העכשווי. מערכת המשפט מייצגת את גלגלי הצדק של מדינת ישראל. וכאן אני רוצה לפנות את תשומת-הלב למערכת אחרת שכשלה. מערכת הרווחה.

מערכת הרווחה באוזלת-יד שמהדהדת כבר 22 שנה. 22 שנה שסימונה מורי יושבת בכלא על מי שלא נתן לה חיים, וכמעט לקח אותם יותר מפעם אחת. סימונה, פנתה למשטרה והגישה תלונה, והוצא צו הרחקה לבן זוגה. צו ההרחקה לא נאכף. נכון שמורי ובן זוגה לשעבר חברו יחד להרוג את בן זוגה, אך הסיבות הן ההתעללות הקשה והאלימה שמורי עברה. גם דלאל דאוד, שהשתחררה לא מזמן לאחר 17 שנה מתוך 30 השנים שנקצבו לה, התלוננה במשטרה. 26 פעמים היא התלוננה, ולא נעשה דבר משמעותי כדי לשמור על חייה או לטפל בבעיית האלימות של בעלה ובקשר הבעייתי שלהם.

שתיהן התלוננו, הרימו דגל לרשויות הרווחה, האכיפה. אך אין מענה הולם. אין תגובה, אין סנכרון בין הגופים שמטפלים. אין מחשבה מעמיקה אין לטפל בחיים זוגיים תחת רצף התעללותי ואלימות. קיימים עיוותים על גבי עיוותים איך בכלל נכון לטפל בתלונה של אשה המתלוננת על אלימות נגדה. אלימות שיכולה לפגוע בחייה ומשליטה אווירת טרור על כל הסביבה המשפחתית והאישית שלה.

מה הדרך הטובה ביותר לטפל באדם שמתעלל? צו הרחקה? ומי אוכף את צו ההרחקה? הרי אם אדם לא חושש לאיים ולפגוע בבת זוג, ולוקה בהנהגות שאינה נורמטיבית ואנושית - הוא יציית לבית משפט?

כמו שמערכת הצדק ובאי-כוחה במדינה שלנו חישבו מסלול מחדש האם נכון להרחיק את "הרוצחות" (בדרך-כלל נשים) מהחברה לעשרות שנים ולהרחיקן גם מילדיהם בדרך-כלל בשל הריגת הגבר המתעלל בהם, והבדילו בין סוגי המיתות - הגיע הזמן שמדינת ישראל גם היא תעשה בדק-בית מעמיק איך מקרים שמגיעים לפתחה של מערכת הרווחה, מטופלים מיידית, בצורה נכונה כזו שתמנע את הרצח הבא. אחרת, בהחלט יהיה מי שישלם בחייו. כמו סימונה, וכמו דלאל ועוד רבות.

כולי תקווה שהמקרה העצוב של סימונה מורי יהווה דגל אדום למערכת הרווחה. קריטי שממשלה חדשה שתקום, תשים משימה זו לפתחה כמשימה לאומית.

הכותב הוא עורך דין העוסק בערעורים ודיני פלילים