המתכון המשולב להרס הקריירה

השבוע נזכרתי שוב במורה מהתיכון שנהגה לומר כי "החכמה לאהוב מישהו היא לא בגלל מה שהוא, אלא למרות". נזכרתי באמירה הזו במהלך פגישה עם סמנכ"ל שכל הקריירה שלו הקפיד לבחור מקומות עבודה רק בגלל מה שהם, אבל לא נשאר שם למרות מה שהם, וכתוצאה מכך גם לא הצליח לממש את הפוטנציאל האישי והמקצועי.

טוב לי או לא טוב לי

מדוע? כי באף מקום הוא לא נשאר מספיק זמן. הקריירה שלו מתפרסת על הרבה מאד חברות, חלקן מהמשובחות במשק, בכל אחת מהן עבד בין 8-9 חודשים לכ-3 שנים, מה שלא אפשר לו קידום אמיתי, מקצועי וניהולי, אלא להפך. כמעט בכל המעברים הוא למעשה נסוג לתפקיד/דומיין נחות יותר בחברה קטנה יותר/איכותית פחות, הגם שלעתים שכרו לא נפגע או אף עלה, מבלבל בין הגדרת תפקיד מפוצצת (סמנכ"ל/ראש תחום) לבין תכולת התפקיד.

כשניסיתי להבין מדוע החליף כל-כך הרבה ארגונים (כמעט בכל המקרים מבחירה), הסתבר כי הקריטריון היחיד על-פיו החליט האם להישאר או לעזוב היה - "טוב לי או לא טוב לי". כלומר, הבחירה איפה לעבוד הייתה על-פי גובה השכר והגדרת התפקיד, ואילו ההחלטה האם להמשיך לעבוד שם הייתה לפי טוב לו או לא טוב לו - שילוב שהוא פחות או יותר המרשם האולטימטיבי לדפוק את הקריירה ולחסל כמעט כל סיכוי למימוש הפוטנציאל המקצועי, ניהולי, כלכלי.

מדוע? נדמה לי שהדרך פשוטה ביותר לענות לשאלה הזאת היא להציץ במסלולי הקריירה של המנהלים המצליחים והמתוגמלים במשק, ולספור כמה שנים הם עבדו בכל ארגון. אתם עתידים לגלות שרובם המכריע עבדו בארגון אחד-שניים בהם התקדמו עד לתפקיד השיא בקריירה, כולל מנהלים בכירים בתעשיית ההייטק התזזיתית יותר. האם לכל אורך הקריירה היה להם טוב? ברור שלא. כולם, ללא יוצא מהכלל, חוו תקופות קשות מאוד, לרבות עומסים בלתי נסבלים, בוסים מהגיהינום ושאר אתגרים מקצועיים וניהוליים שמזמן עולם העבודה למצליחים שבחבורה, אבל הם לא נטשו, מבינים שהדרך למעלה רצופה קשיים גדולים. תמיד.

One night stand

האם לא יכלו להגיע לאותו המעמד דרך 7-8 תפקידים בארגונים שונים? אין מצב. כדי שנס כזה יקרה בכל קידום מארגון לארגון היה עליהם לגבור על הרבה מאד מועמדים מנוסים מהם בהרבה, כולל מועמדים מתוך הארגון עצמו שסיכוייהם לזכות בתפקיד גבוהים משמעותית, וההסתברות לכך היא אפס. במקרה הטוב, וגם זה נדיר מאד, היו מצליחים להתקדם באמת באחד או שניים מהמעברים, אבל קרוב לוודאי שהקריירה שלהם הייתה מתחילה לסגת די מהר, בדיוק כמו שקרה לסמנכ"ל הנ"ל.

תמונת המצב הזו נכונה גם לקריירות שמתפתחת במסלול ניהולי וגם לאלה שהמסלול קידום שלהן הוא מקצועי, כי בקריירה, כמו באהבה, סטוצים הם לא המתכון הכי מומלץ להצלחה. בשתי הגזרות נדרש מספיק זמן ומסגרת מספיק איכותית שיאפשרו התפתחות ומיצוי פוטנציאל, וזה בדיוק ההבדל בין מי שמצליח בקריירה לזה שמקדש את הטווח הקצר, בוחר תפקידים לפי מה שיש בהם כרגע (כסף/בכירות), ונשאר או עוזב אם טוב לו עכשיו, או שלא.

כי מי שמצליח יודע ששם המשחק הוא בטווח הארוך, על כן הוא העדיף מלכתחילה את הארגונים בהם היה לו לאן להתפתח ולהתקדם, גם במחיר שכר נמוך ותפקיד כניסה זוטר יותר, והוא נשאר שם גם כשהיה קשה מאד, תוך הבנה שאין קיצורי דרך, שככל שהארגון גדול ומרובה הזדמנויות, לוקח יותר זמן להתקדם (תהליכים יותר ארוכים/יותר מתחרים איכותיים).

להזדקן ביחד

אבל אי מיצוי הפוטנציאל איננו הבעיה היחידה שכן מנקודה מסוימת הקושי האמיתי עובר מהיכולת לשרוד בתפקיד מספיק זמן, לסיכוי למצוא אותו. מדוע? כי בקריירה כמו באהבה ככל שמתבגרים הרבה יותר קשה למצוא את הפרטנר הבא, בוודאי את זה שאתו אפשר להזדקן ביחד, במיוחד למי שכל הקריירה התעופפו מפרח לפרח.

לכן מלכתחילה חשוב לבחור מסגרות איכותיות ולהתקדם בתוכן למרות מה שיש, ולא רק בגלל, וכשמחליפים אותן, לבחון את הבחירה בראיה ארוכת-טווח. בהצלחה וגמר חתימה טובה.

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com