כשאין הצבעת אי-אמון: ארה"ב עומדת לקרוע את עצמה לגזרים בניסיון להדיח את טראמפ, ולו זה לא ממש ישנה

מדוע בכלל הייתה נחוצה לארה"ב שיטה נשיאותית? התשובה הלא-היסטורית היא שהנשיאות הביצועית נועדה להעניק "שלטון חזק" לרפובליקה האמריקאית.

ב-12 השנה הראשונות של קיומה עמד בראשה נשיא הקונגרס. הוא היה ראש מדינה סמלי ונטול סמכויות. בין 1781 ל-1788, כהונתו הייתה מוגבלת לשנה אחת, ונאסר עליו לחזור ולהיבחר בשלוש השנים הבאות; ואמנם איש לא חזר ונבחר.

הקונפדרציה הרופפת מאוד של ארה"ב עמדה אז בסכנת התפוררות, כאשר נקראה ועידה מיוחדת לחבר לה חוקה. "נשיא ארה"ב" היה תואר צנוע למדי. נשיאים היו שווי ערך של יושבי ראש באגודות צדקה, או במועדוני ויכוחים. "מיסטר פרזידנט" היה כל-כך לא מרשים, עד שאחדים הציעו לפנות אל הנשיא ב "הוד רוממותו", כדי להעניק תוקף ומשקל לכהונה.

למרבה המזל, הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, לא טיפח ציפיות מלכותיות או אימפריאליות, ולא ניסה להרחיב את סמכויותיו. בסוף כהונתו השנייה הוא החליט לפרוש, וקבע בזה תקדים שבו עמדו כל יורשיו ב-150 השנה הבאות. לאחר 150 שנה, כאשר קמה על מכונה מה שהתחילו לכנות "הנשיאות האימפריאלית", החוקה תוקנה, והגבלה-לכל-החיים הוטלה על אורך כהונתו של נשיא. שמונה שנים, לא יותר.

הפוטנציאל של שימוש לרעה בכוח

הנשיאות כשלעצמה הייתה די מעוטת סמכויות בימי שלום. היא נעשתה חזקה, ובתור שכזאת גם מועילה, בימי מלחמה: ג'יימס פולק בזמן המלחמה עם מקסיקו, שהעניקה לארה"ב את כל החלק הדרום מערבי שלה, מטקסס עד קליפורניה; לינקולן, כמובן, בזמן מלחמת האזרחים; ופרנקלין רוזוולט במלחמת העולם השנייה.

הם היו חזקים, מפני שהחוקה הפכה את הנשיא למפקד העליון של הכוחות המזוינים. עד אמצע המאה ה-20 לא היה לארה"ב צבא סדיר של ממש. ממילא מפקד עליון נעשה עליון רק בימי מלחמה, כאשר היה צריך לגייס צבא.

מומי השיטה הנשיאותית התחוורו מפעם לפעם, בייחוד ב-85 השנה האחרונות. נשיאים התחילו להתחזק על חשבון הזרוע המחוקקת. התחזקותם הגדילה את הפוטנציאל של שימוש לרעה בכוח. זה קרה כמעט תחת כל נשיא מאז 1933, רפובליקאים כדמוקרטים.

החוקה האמריקאית הפרידה רשויות, מה שנראה הרבה זמן רעיון מצוין. בלב החוקה עומד הצורך לאזן את כוח השליט ולהגביל אותו, ומה לך הגבלה מוצלחת יותר מפיקוח קפדני של הקונגרס ושל בית המשפט.

אבל הפרדת הרשויות לא הייתה מיוסדת על ציפייה שמפלגות יריבות ישלטו בבית הלבן ובקונגרס, ויכשילו זו את זו. ההנחה הייתה שפיקוח יהיה עניין פטריוטי, והמחוקקים יפקחו על יסוד שכל ישר והגינות, לפני שיחזרו הביתה כדי לעבד את שדותיהם. אנחנו מדברים על סוף המאה ה-18.

המחיר המעשי של הפרדת הרשויות

רק בהדרגה התחיל להתברר, שהפרדת הרשויות גובה מחיר מעשי מאוד. בדמוקרטיות פרלמנטריות, ממשלות אינן יכולות לקום ללא רוב פרלמנטרי. אם הן מאבדות את הרוב, או אם הן מפסידות בהצבעות אמון, הן מתפטרות. אין צורך להעמיד ראש ממשלה לדין במליאת הפרלמנט כדי להיפטר ממנו (סליחה, קצת קשה לכתוב משפט כזה בעברית בימים האלה, אבל זה נכון באופן כללי).

בארה"ב, בייחוד מאז 1955, ממשלות עוצרות בחריקה, או לפחות מאיטות מאוד, מפני שאין להן רוב בקונגרס. הן אינן תלויות לעצם קיומן ברוב כזה, ונשיא יכול להועיל, או להזיק, גם בלי רוב. אבל הוא אינו יכול לחוקק. ב-47 מתוך 65 השנה האחרונות, לאופוזיציה היה רוב לפחות באחד משני בתי הקונגרס. הנשיאות עוקרה.

עכשיו אנחנו צופים באחד המומים הבולטים של השיטה האמריקאית: האופוזיציה הדמוקרטית השולטת בבית הנבחרים מנסה להעמיד את הנשיא הרפובליקאי למשפט הדחה בסנאט. יימצא לה כנראה הרוב במליאת בית הנבחרים כדי לאשר משפט כזה, אבל אין כמעט סיכוי שיימצא לה הרוב המיוחס בסנאט (67) כדי להדיח.

לעצור את נשימתה של האומה

בשיטה פרלמנטרית, רוב פשוט היה מספיק להדיח ראש ממשלה מבלי להעמיד את המודח למשפט פלילי, מבלי לעצור את נשימתה של האומה למשך שבועות או חודשים, מבלי לפלג אותה או לשתק את ממשלתה, מבלי להוריד את הבורסה, מבלי להעמיד במבחן חמור את יחסי החוץ שלה ומבלי לגרום נזק ארוך טווח למורל הלאומי.

ארה"ב עומדת להיכנס אל תקופת טראומה. גם אם בית הנבחרים יזדרז מאוד להשלים את חקירתו, וגם אם ועדותיו ומליאתו יצביעו לטובת אימפיצ'מנט, ספק אם הסנאט יוכל לשבת בדין לפני סוף השנה. האפשרות שמשפט הדחה ייערך בשנת בחירות לנשיאות צריכה לזעזע את כל מי שיציבות המערכת ושלומה חשובים בעיניו.

אף פעם אחת בתולדותיה, ארה"ב לא העבירה נשיא מכהונתו. הקונגרס ניסה פעמיים (1868, נגד אנדרו ג'ונסון, ו-1999, נגד ביל קלינטון), אבל לא נמצא רוב בסנאט. הקשיים שהחוקה מערימה על הדחת נשיא מעניקים לתהליך כולו אופי של התערבות לא טבעית במהלך ההיסטוריה. נשיאים נבחרים ומובסים בקלפי, אומר ההיגיון האמריקאי הממוצע. האין זה אפוא טבעי להניח לבוחרים להיפטר מנשיא?

התשובה אינה פשוטה. הנשיא אמנם נבחר, אבל אלמלא האמינו המנסחים בחיוניות האופציה של הדחתו הם לא היו כוללים אותה בחוקתם. הם לא האמינו בהצבעות אמון, אולי מפני שלא היו להם מקורות השראה ב-1788. עכשיו הם היו מוצאים מקורות כאלה ללא קושי.

"אילו הייתה הצבעה חשאית"

סקרי דעת הקהל בימים האחרונים מראים עלייה ברורה במספר האמריקאים התומכים בעצם תהליך האימפיצ'מנט (זאת אומרת, התהליך המסתיים בהגשת כתב אישום נגד הנשיא). אבל אף אחד מן הסקרים אינו משקף התלהבות. ההפרשים בין מתנגדים למחייבים הם קטנים מאוד. הסקר האחרון, מאתמול, מראה שהתמיכה באימפיצ'מנט אמנם גדלה ב-9% - אבל 52% מן האמריקאים מוסיפים להתנגד לה.

הנשיא ויועציו מזהירים עכשיו, שהדמוקרטים זוממים "הפיכה" (coup). אבל coup הוא מהלך קצר ואלים עם תוצאות מיידיות. האימפיצ'מנט, גם אם יהיה קצר מן הרגיל, הוא עדיין תהליך ארוך, מייגע ומותח עצבים. שום תוצאות מיידיות אינן צפויות בו.

יועץ בחירות רפובליקאי, מייק מרפי, אמר בשבוע שעבר, כי שמע מפי סנאטור של מפלגתו, ש"אילו הייתה זו הצבעה חשאית, 30 סנאטורים רפובליקאים היו מצביעים לטובת הדחה". בהנחה שכל 47 הדמוקרטים (כולל שני עצמאים התומכים בהם) בסנאט היו מצביעים בעד, 30 רפובליקאים היו מכריעים את הכף, עם עודף. המספר הנחוץ להדחה הוא 67 (מתוך מאה).

אבל ההצבעה אינה חשאית. הסיכוי שאיזשהו רפובליקן יתמוך בגלוי בהדחה מוכרח להיחשב לקטן, או למבוטל. מה שמעורר את השאלה בשביל מה.

תשובת הדמוקרטים היא שזה עניין עקרוני: אם הנשיא מואשם באופן אמין בהפרת שבועת האמונים שלו, אין מנוס מלהעמידו לדין. התוצאה היא "ייקוב הדין את ההר" - וזה קצת יותר מדי דרמטי וקצת מזיק לבריאותה של כל חברה דמוקרטית. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny