"גם לי יש חלק, הגיע הזמן לקחת אחריות על מה שקרה לשמאל": זהבה גלאון מדברת על הכל

בשבתות בבוקר זהבה גלאון מתעוררת מוקדם ומגלגלת בראש משפט או שניים שחשוב לה לכתוב ברשתות החברתיות. היא לא משתמשת לשם כך בטלפון הנייד, אלא מתיישבת ליד המחשב הביתי וכותבת, מודדת כל מילה, מנסה לתפוס את הרגע, להביע עמדה על האירועים האחרונים. היא מתאמצת לא להאריך מדי, ולהאיר נקודות משמעותיות לשמאל הישראלי, אך יש דבר אחד שהיא כנראה לא עושה באופן מודע: היא לא מתכוונת להיות מצחיקה כל-כך.

מי שעוקב אחרי הציוצים של גלאון בשבועות האחרונים, יכול אולי להתרשם שהשמאל במצב עגום, אך גם שמי שנחשבת לאחת מן המנהיגות הבולטות שלו אינה שוקעת בדכדוך. להיפך: גלאון הפכה למקור בלתי נדלה של הומור רשתות משובח.

"משה תמצמץ פעם אחת אם אתה מוחזק בבלפור, פעמיים אם אתה בקיסריה", היא כתבה ביום הבחירות סביב השעה 11 בלילה, כאשר המדגמים הראו שלנתניהו אין 61 ח"כים כדי להקים ממשלה ימנית, ומשה כחלון היה הראשון לפאר ולהלל את ראש הממשלה נתניהו. ככה זה: בימין - אקטים של נאמנות בלתי מתפשרת, בשמאל - צחוקים.

 שולמית אלוני / צילום: סער יעקב לעמ

"הומור הוא לא יותר מאשר עוד מנגנון הגנה נגד היקום", אמר פעם השחקן והבדרן מל ברוקס. "אם אתה גורם להם לצחוק, איך הם יכולים להכות אותך למוות?". ברוקס דיבר על ההומור היהודי המושחז לדורותיו, אבל לא מן הנמנע שהאבחנה הזאת תקפה גם לשמאל בישראל, מי שצנחו מ-29 מושבים (המחנה הציוני ומרצ) בכנסת ה-20 ל-11 מושבים בלבד בכנסת ה-22 (העבודה והמחנה הדמוקרטי), שלראשיו לא נותר אלא לספר בדיחות מרירות, דקה לפני שהם נעלמים אל חשכת האופוזיציה.

זהבה, ההומור הוא הכלי הפוליטי העכשווי של השמאל? זו דרכך להתמודד עם הצטמקות המחנה?

"אני לא חושבת. זו לא הדרך שלי להראות שהשמאל צריך להיות יותר ידידותי, ממש לא. לשמאל יש מסרים מורכבים. אין לנו מסרים חד ערכיים כמו אצל הימין. אני חושבת שהומור לא מזיק, אבל ההומור אינו כלי פוליטי שמאפשר ניצחון. בשביל לנצח ניצחון פוליטי, חייבים להיות מדויקים וחדים, והדברים כהווייתם אינם קלים".

איפה הסתרת את חוש ההומור הזה בשנים שהובלת את מרצ?

"כולם ידעו שאני בדרנית, אבל החיים הפוליטיים מאוד תובעניים. חייתי מבחירות לבחירות, אני במאבק מתמיד אל מול הימין. כאשר הייתי יו"ר מרצ וח"כית, כל מה שיצא ממני היה קשור למאבק מול הימין, הייתי בטירוף לתת להם בראש. היום אני קצת יותר פנויה. אני מצייצת פעם-פעמיים ביום. בליל הבחירות ישבתי עם פסח (בן זוגה) בבית וצפינו במדגמי האמת באולפנים ופתאום ראינו את מה שכחלון כותב בטוויטר. אמרתי לפסח: 'תראה את משה, הוא בתסמונת שטוקהולם'. פסח צחק ואמר לי 'צייצי את זה'. אני מאוד מחבבת את כחלון, וחושבת על מה שעובר עליו בימים אלה כאשר הוא חבר לליכוד והולך בכיוונים שהתנגד אליהם בעבר".

גם על דרעי ירדת, כשהתלונן על מספר המנדטים של המפלגות החרדיות ביחס למספר הקולות שקיבלו. כתבת לו בטוויטר "אריה יש לי שני חברים חדשים להכיר לך: מונה ומכנה". זו דרכך להיות ביקורתית ועוקצנית, אבל בלי לרדת מתחת לחגורה? כך צריך השמאל להתנהל בימינו?

"אני חשבתי על דרעי ולא רציתי ללכת לעלבונות. דרעי איש חכם, הוא יודע שהציוץ שלו על חישובי הבחירות חסר בסיס. וכל הרשת התמלאה מיד ב'עכשיו כולם מבינים מדוע צריך לימודי ליבה', כי לעגו לחישוב העקום שלו ולקיטורים על התוצאות. גם אצלי יש אנשים שאני קורעת להם את הצורה בלי רחמים, כמו השר בצלאל סמוטריץ', אבל באופן כללי, גזענות בתוך הביקורת אינה עוברת טוב. לא רציתי לרדת על הסיפור של לימודי ליבה, אז הלכנו לשברים פשוטים".

 יוסי שריד / צילום: משה מילנר לעמ

"נחשף בלוף המפלגה הגדולה"

הפגישה עם זהבה גלאון מתקיימת בבית קפה באזור המרכז כמה ימים לפני ראש השנה. ידיה עמוסות בסידורים, פעילות, מפגשים עם ותיקי המפלגה, סיוע למרצ בבחירות, ריצה מאולפן לאולפן, כתיבה ורעיונות להמשך הדרך. על חזרה לחיים הפוליטיים היא אינה מוכנה לדבר, אבל לשיחה פוליטית שהוגדרה כ"חשבון הנפש של השמאל", היא מתייצבת בנפש חפצה.

לפני הראיון, בעת ההכנה והמחשבה על השאלות שיש לשאול את גלאון, הועלתה הדילמה הבאה: מדוע מבקשים מן השמאל לעשות חשבון נפש, אך אף אחד לא דורש להעלות את השאלות הללו בפני ראשי המפלגות מן הציונות הדתית או מן הליכוד? "זו שאלה טובה", אומרת גלאון, "אני לא יודעת מדוע לא דורשים מן הליכוד חשבון נפש. אחרי הבחירות הקודמות, ראיתי שלראשונה הליכוד נכנסו חזק בימינה, האשימו אותם שבגללם היה צריך סיבוב נוסף. אבל ברור שרוב ההסתה כיום היא נגד מחנה השמאל".

ובכל זאת, התכנסנו כדי לברר איך בשתי מערכות הבחירות האחרונות השמאל הציוני הגיע לכזה שפל במספר המנדטים שלו. מדוע כל השמאלנים הצביעו לכחול לבן?

"השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמדת. במשך שנים הייתה כאן הסתה נגד מחנה שלם. בעיקר, ראש הממשלה נתניהו שחילק את הציבור למי שתומך בהמשך הכיבוש, אז הוא נאמן, ומי שמותח ביקורת על הכיבוש, הוא שמאלני ובוגד. התוצאות הפוליטיות של מערכת הבחירות האחרונה וההתכנסות לגושים גדולים, מחייבות אותנו לחשבון נפש ולחשב מסלול חדש. מאוד קשה היום לנהל קרב בלימה נגד הדורסנות של השלטון.

"אני חושבת שהציבור רצה להיות חלק מן הניצחון וגם נוצר רצון עצום אצל קהלים גדולים להיות חלק מן המהלך להחלפת נתניהו. תחושת התיעוב כלפי ראש הממשלה הביאה שמאלנים להצביע לכחול לבן. מדובר באנשים שחיפשו את הדרך הכי טובה לתרום להפלת שלטון הימין".

ואיך את מנתחת את התוצאות? יש סיכוי שכחול לבן יוכלו להחליף עכשיו את נתניהו?

"הנה, בדיוק, נחשף בלוף המפלגה הגדולה ביותר. שתי מערכות בחירות, שבהן הימין מצליח לשמר את כוחו ומי שמתיימר להחליף את השלטון לא מצליח לייצר קואליציה. וצריך להגיד ביושר: השמאל הישראלי מצוי במשבר עמוק, ארוך, שגם לי יש אחריות אליו".

אחריות שלך באיזה מובן?

"האחריות היא להוביל לדרך חדשה. לבחון את האמונה שלנו וגם את דרכי הפעולה שלי ושל המחנה ולגייס את האומץ הדרוש כדי להשתנות. השמאל צריך לבוא עם רעיונות חדשים. אני הייתי כל חיי מחויבת למסגרות של רצ ומרצ, אבל מסגרות פוליטיות הן בסך הכול אמצעי המשרת מטרה. לקראת 2020 המטרה היא הרבה יותר גדולה, ולכן צריך לשלב ידיים במרחב הדמוקרטי ולהגיד כן לכל הזדמנות ולכל מי ששותף לרצון לשמור על ישראל דמוקרטית, שוחרת שלום, ואסור לנו לעסוק בטהרנות ולסמן גבולות למחנה".

 דוד בן גוריון ושמעון פרס / צילום: משה מילנר לעמ

מה מחנה השמאל היה יכול לעשות אחרת?

"היינו עסוקים בהטלת אשמה על גורמים אחרים. הגיע הזמן לקחת אחריות על מה שקרה לשמאל. אסור לנו לעסוק בטהרנות ובבדלנות. אסור לנו לסמן גבולות למחנה רק כדי שנוכל להרים אף מתוך חלקת האלוהים הקטנה שלנו, שהולכת ומצטמקת מרוב שאנחנו עסוקים באופן אובססיבי בלהגדיר את הטריטוריה שלה. אסור לנו לפעול מתוך צדקנות, מתוך התנשאות ומתוך הטלת אשמה על גורמים אחרים. אנחנו חייבים לשרש את הנטיות האלה".

אולי הדבקות בפתרון שתי המדינות זה מה שצימק את המחנה? את לא חושבת שהגיע הזמן להודות שזה כבר לא יקרה?

"חלפו 46 שנים ממלחמת יום הכיפורים, ולצערי הנהגת המדינה לא בוחנת את הלקחים של אותה המלחמה ומה מחבר בינה לבין מציאות חיינו. בבחירות האחרונות, נתניהו כבר התקדם לשלב הבא. נתניהו שאמר ש'אין סאדאת פלסטיני', ושכח כנראה שגם על סאדאת טענו שהוא לא פרטנר. נתניהו מלמל משהו על 'תוכנית המאה' של טרמאפ, אבל מבחינתו הוא כבר התקדם לסיפוח.

"בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הליכוד וגם כחול לבן התנערו והתעלמו מן הנושא הפלסטיני. שתי המפלגות הסכימו בנושא סיפוח בקעת הירדן, למרות שכולם יודעים שלישראל יש שליטה ביטחונית בשטח שמעל הבקעה. הם גם יודעים שמתקפה נגד ישראל לא תתרחש באמצעות צבאות שיחצו את נהר הירדן ולכן אין שום ערך ביטחוני לסיפוח הבקעה. מנגד, להסכם השלום עם ירדן יש ערך אסטרטגי עצום. ההבדלים בין נתניהו לגנץ הם בניואנס קטן. שני המנהיגים מדברים על הכרעה בעזה, שניהם לא העלו בקמפיין את פתרון שתי המדינות".

אמרת קודם שיש צורך ברעיונות חדשים. איפה הם?

"הרעיון החדש הוא מסגרת פוליטית חדשה של שותפות יהודית ערבית שוויונית וסוציאל דמוקרטית. בזה אני מאמינה וחושבת שלא יכול להיות שמאל ללא שותפות עם ערבים".

באמצעות מרצ? מפלגה חדשה? על בסיס עמותה קיימת כמו "עומדים ביחד"?

"'עומדים ביחד' זו דוגמה לעמותה שיכולה בסופו של דבר להיתרגם לריצה פוליטית, אבל באופן עקרוני יש צורך במפלגה חדשה. לדעתי, מרצ והעבודה צריכות להתכנס לסיעה אחת, הרי מדובר באנשים עם תפיסות קרובות, הן מן הבחינה הכלכלית והן מן הבחינה המדינית. ולדעתי, כל הגופים צריכים ללכת על מהלך חדש, מסגרת פוליטית של שותפות שתפעל מחוץ לשתי המסגרות הקיימות".

את מי את רואה בתוך הגוף הזה? איימן עודה ואחמד טיבי? יאיר גולן ואיציק שמולי?

"קודם כול אני רוצה לשבח את איימן עודה ואחמד טיבי על הושטת היד לבני גנץ בהליך ההמלצות בפני הנשיא. זה לא דבר פשוט עבורם וזה טוב כי יש ציבור ערבי נרחב שרוצה לשלב ידיים ולהשתלב. המהלך שלהם מחייב אסטרטגית את השמאל. מי שלא יהיה מסוגל להיכנס לשיתוף פעולה עם הציבור הערבי, שימצא את עצמו בכחול לבן. אני חושבת שהמציאות הפוליטית מכנסת אותנו לשתי מפלגות גדולות, ולצידן - מימין ומשמאל - שתי מפלגות לוויין. כל מי שמאמין בסיום הכיבוש, צדק חברתי ופלורליזם דתי צריך להתארגן לתוך מסגרת פוליטית חדשה, שתפקידה יהיה להציב אג'נדה למחנה שלנו.

"ולהגדיר יעד: עוד כך וכך שנים, סיום הכיבוש, כינון חוקה והצבת זכויות אדם כערך. הימין הדתי, חי תחת הציוויים הדתיים, על אף שהם נותנים לכך כסות ביטחונית. אנחנו בשמאל נהיה חייבים להציב את הערכים ההומניסטיים והאוניברסליים כבעלי חשיבות".

אז הכישלון של השמאל מוביל אותך למסקנה שצריך גוף פוליטי נוסף, חדש?

"אנשים חיים בתחושה שבחירות הן פעם בארבע שנים, אבל בין לבין, השמאל לא ייצר תנועת התנגדות ברחובות. אופוזיציה זה לא רק כנסת. השמאל צריך לצאת ולהפגין נגד הבריתות שיוצרת ישראל עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, עם נשיא הפיליפנים דוטרטה, כל המשטרים החשוכים. בנוסף, השמאל צריך לפעול בזירה הבינלאומית כדי להסביר את המחיר שמשלמים פה ושיפסיקו להגיד לנו 'מדוע אתם מדברים בחוץ?'. עלינו להסביר את מה שהולך פה בכל מקום בעולם. ובכלל, צריך להפסיק להיות במגננה, לא להתנצל כל הזמן. השחיתות של ראש הממשלה היא קריאה למחנה שלנו לעלות להתקפה".

אם כך, כל מה שמחנה השמאל המפלגתי, המיוצג על ידי מרצ והעבודה, לא הצליחו לעשות - עשו אנשי מחאת פתח תקווה.

"הם הצליחו לייצר קונצנזוס, של ימין ושמאל, שאי אפשר להמשיך עם השחיתות של ראש הממשלה. הם הביאו לכך שהתגייסו אנשים שרוצים ישראל נורמלית ובסוף זו הסיבה שהצביעו לכחול לבן, כי אנשים לא יכולים להכיל את הטירוף יותר".

אולי השמאל הפסיד כי אינו מסוגל להשתמש בכלים המודרניים, אל מול ראש ממשלה ששובר את החוקים והכללים בלי להניד עפעף? איך אפשר להילחם כשהצד השני מוכן לחצות כל קו?

"השמאל לא התאים את עצמו לכללים החדשים. אני לא אומרת שאנחנו צריכים להשתמש בהפצת פייק ניוז, אבל החבר'ה מכחול לבן היו מנומסים מדי, לא יצרו בידול בנושא הפלסטיני, לא חזרו לדון בנושא הצוללות - בגדול הם לא נתנו פייט. הם אנשים הגונים וטובים, אבל איפה רוח הלחימה?

"הם צריכים להבין שהגיע הזמן לתת בראש. הם היו צריכים לקחת את המנדט להרכבת הממשלה ראשונים, זה עניין של לשדר פייט וניצחון. גנץ לא עשה זאת. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לזכותו של גנץ כרגע זה שהוא לא מקבל את המתווה של הנשיא ריבלין. אבל בשאר הנושאים, כולל בנושא החברה הערבית, מה זה? בקיץ שעבר עשו הפגנה עם הדרוזים נגד חוק יסוד הלאום, ולאחר מכן, כאשר הייתה הפגנה של ערבים, מוסלמים ונוצרים - הם לא רצו לבוא. הדברים הללו מחלחלים למציאות היומיום שלנו".

הפתרון היחיד האפשרי

אם רוצים להוציא מגלאון את אותן התבטאויות חריפות ונטולות הומור שלדבריה היא משתדלת להימנע מהן בטוויטר, כל מה שצריך הוא להזכיר את אביגדור ליברמן. "ליברמן, האיש הכי מפוקפק, קיבל ריהביליטציה והפך להיות שחקן לגיטימי", היא אומרת בתגובה לשאלה האם השמאל צריך לשקול לשתף איתו פעולה. "מי שהיה גזען, לאומן, טרנספריסט, הוא עכשיו ממליך המלכים. זה דבר לא מתקבל על הדעת. האיש הוא כמו זיקית. ברגע האחרון הוא הרי יחזור לביבי. על כל פנים, מבחינת מרצ, אני חושבת שלא לגיטימי לשבת איתו. למפלגה כמו מרצ אסור לתת לו הכשר".

אז אולי בראש מרצ צריך לעמוד גנרל, מישהו כמו יאיר גולן? אולי זה השינוי המיוחל?

"לא מאמינה בזה, אני בעד החברה האזרחית. יאיר גולן עשה שני מהלכים אמיצים: הראשון היה נאום 'זיהוי התהליכים' שלו כאשר היה סגן הרמטכ"ל, והשני - למצב את עצמו בשמאל. אני בעד שאנשי צבא יגידו את דבריהם, למרות שכאשר גולן היה איש צבא לא הרגשנו שהוא בשמאל, רק אותו הנאום כאשר כבר הגיע לדרגת סגן הרמטכ"ל גילה לנו את האיש. אבל זה לא שהמודל עבור תיקון השמאל צריך להיות הצבת אנשי צבא בראש. אני מאוד אהבתי את רעיון שר הביטחון עם האג'נדה האזרחית, כמו שהיה בזמן עמיר פרץ".

 בנימין נתניהו / צילום: אבי אוחיון לעמ

עם יד על הלב, מה הסיכוי בכלל לפתרון שתי המדינות? אולי חוסר המוכנות שלך לוותר על הרעיון הזה לא מאפשר לשמאל לפרוח, להשתנות, למשוך בוחרים צעירים? אולי זה חשבון הנפש שהשמאל צריך לעשות?

"עדיין זה הפתרון היחיד האפשרי. המחשבה ששני עמים, אשר ביניהם נהר של דם זורם, יכולים לחיות ביחד, היא מנותקת. כל עוד בנט וההזויים שלו דיברו על סיפוח, עברנו איכשהו לסדר היום. אבל כאשר ראש הממשלה מעוניין לנצל את מערכת הבחירות לשם החלת ריבונות, זה כבר מטורף ומייצר מציאות של אפרטהייד".

אם השמאל ממשיך לעמוד על פתרון שתי המדינות, ומתנגד למתן אזרחות לכולם...

"זו תהיה טעות לתת אזרחות לכולם. לטעמי, אנשים המתנגדים לפתרון שתי המדינות, אימצו קו קל מבחינתם, ובו הם מטיחים בנו 'הגיע הזמן שתתעדכנו'. אבל האמת היא שלביבי היה אפס חזון. אם הייתה מדיניות כלשהי עם חזון, לא היינו מגיעים למקום שבו אנחנו נמצאים. כיום, הדבר הרדיקלי והשונה הוא לבוא ולחזור עם פתרון שתי המדינות. לחזור לפרדיגמה הבסיסית".

אבל את רואה שהעולם עבר הלאה. הפתרון של הסוגיה הפלסטינית לא מעניין כבר. טראמפ מנסה מהלך כלשהו המונע כולו מן הצרכים הפוליטיים המיידיים.

"אני חושבת שבצד הפלסטיני יש החלטה שלא ללכת לקו הטרור. כלומר, לא באופן ממוסד מטעם הפתח. הם הבינו שזו דרך מזיקה, אבל זה לא אומר שהם ויתרו על השאיפה לריבונות מדינית. ומנגד, החיים בישראל טובים, יש חומה, רוב הציבור לא רואה את הפלסטינים. מי שכן סובל מפעולות טרור, נחשף לכך בחיים מעבר לחומת ההפרדה, וכך הציבור הרחב לא חש בתחושת דחיפות ולא מבין את הנזק שמתחולל.

"אבל אחרי השנה הפוליטית הזו, אנשים מתחילים לראות את הקשר בין ריסוק המוסדות הדמוקרטיים שלנו - המתקפה על בתי המשפט, המשטרה, התקשורת, שומרי הסף, האקדמיה - לבין הנעשה מאחורי הקו הירוק. השליטה בשטחים הביאה לכך שחקיקה אנטי דמוקרטית חלחלה אלינו פנימה. אני מצביעה על הקשר. וזה הלקח של השמאל, זה חשבון הנפש: להצביע על כך שיש קשר ושיש מחיר להמשך השליטה בעם אחר. לפלסטינים אין חופש תנועה ואצלנו הדמוקרטיה מתפוררת. הפלסטינים הם קורבנות מידיים, אבל הדמוקרטיה הישראלית היא קורבן מתמשך".

איך זה מיתרגם לשינוי?

"אני חושבת שהכוחות הדמוקרטיים צריכים להיות אופוזיציה ברחוב, צריכים להבין שעליהם לדבר על כך בכל העולם, לא לחשוש מן הביקורת של נתניהו ושל הימין בנוגע להופעות ציבוריות של נציגי השמאל בעולם. צריך לתקוף בחוץ את הקשר של נתניהו עם מנהיגים בעולם שמזיקים לדמוקרטיות. תחת זאת, עלינו לייצר בריתות עם כוחות פרוגרסיביים בעולם".

אם ישראל שאפה בעבר לעשות שלום עם דיקטטור בשם חאפז אל אסד, את לא חושבת בדיעבד, שטעית בנוגע לסוריה? שלא היה צריך לתמוך במו"מ עם אסד?

"אמרתי בזמנו, שאם רבין היה מגיע להסדר בסוריה המציאות הייתה מתגלגלת באורח שונה. כיום בשאר אסד הוא רוצח הטובח בבני עמו. אבל אם בזמנו רבין היה מגיע להסדר, יכול להיות שהמציאות שם הייתה אחרת. אי אפשר לנתח את מה היה קורה אילו, גם נתניהו שלח את רון לאודר".

אבל אולי אפשר להודות בדיעבד שהסקת המסקנות של הימין בנוגע למצב בסוריה הייתה יותר מדויקת מהראייה השאפתנית של מרצ?

"איך אפשר לדעת לאן הדברים יכלו להתפתח? היום, בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים, כשיש ציר של איראן, חיזבאללה, אסד - ברור שאין עם מי לדבר שם. אין עם מי לעשות שם הסדר כיום, אבל המהלך האמריקאי, ההכרה שהם נתנו לסיפוח הגולן, מנוגד למדיניות שלהם שלא נוקטים צעדים חד צדדיים. זה היה מהלך פוליטי שנועד לסייע לנתניהו בקמפיין, ולא הכרה מדינית. טראמפ עובד אצל האוונגליסטים והם עובדים אצל נתניהו".

"לא רוצה לחזור לפוליטיקה"

מה עושה גלאון בחיים שאחרי הכנסת? היא מלמדת קורסים של חקיקה למען שינוי חברתי במרכז האקדמי על שם פרס ברחובות ובמרכז הבינתחומי בהרצליה, כותבת מאמרים באופן קבוע, וכמו שכבר הזכרנו, גורפת מחמאות על ציוציה החדים והשנונים.

טוב, מתי את חוזרת לפוליטיקה?

"אני לא רוצה לחזור יותר".

זה חלק מחשבון הנפש שלך?

"אולי. התפטרתי בכאב לב. ניסו להדיח אותי, היה סנטימנט של רצון לפרגמטיות, למנהיגות צעירה יותר, למוכנות לשבת פוליטית עם אנשים כמו ליברמן. הדבר הכואב והמעליב שהתמודדתי איתו היו ניסיונות ההדחה, העסקנות וניצחון הקומבינות שבסופו של דבר רוקנו את הפריימריז מתוכן. מרצ לא באמת פתחה את האפשרות לאנשים חדשים מקבוצות מגוונות להתמודד, כי אנשים שהתפקדו לא יכלו לבחור ולהיבחר. הם נדרשו לחדש חברות. הם לא באמת רצו שמאל שמחבר אליו קבוצות חדשות, העדיפו את המוכר הישן והחביב. לצערי, החברים שלי מיכל רוזין, עיסוואי פריג' ומוסי רז נותרו מחוץ לכנסת.

"אני הייתי ח"כית במשך 16 שנה, הכפלתי את הכוח של מרצ, שש שנים הייתי יו"רית. פעלתי במפלגה, בכנסת, בחקיקה. היום אני מלמדת איך להוביל שינוי חברתי באמצעות חקיקה. הדוגמאות שלי הן מן המאבק על הריכוזיות, איסור צריכת זנות וחוקי הגבלת עישון, אלה הם דברים שהובילו שינוי אזרחי. אני מאוד מעורבת בבחירות, תומכת במרצ, כותבת, מצייצת. תמכתי בכל ליבי בחיבור שעשה ניצן הורוביץ עם אהוד ברק".

את לא חושבת שזו הייתה טעות? ברק מתח ביקורת חריפה, לעיתים מתחת לחגורה, אבל הציבור העדיף את הממלכתיות של גנץ.

"אני מכירה את הביקורת על אהוד ברק. חלק ניכר ממנה אני כתבתי בעצמי. ברק היה אחד הקולות האופוזיציוניים הכי חדים בשנתיים האחרונות נגד ראש ממשלה מושחת עם שלושה כתבי אישום, כשלימינו איחוד בזוי של חרד"לים עם כהניסטים. חשבתי שאל מול נתניהו צריך להציב כוח נחוש, שמציף את הדברים".

הגישה של מרצ והמצע שלה תומכים בייצוג שכבות חלשות, בטיפול עוני ובפריפריה, אבל בפועל מרצ נתפסת כמפלגה אליטיסטית, והיא לא מקבלת כמעט שום תמיכה מהמקומות הללו בחברה הישראלית.

"אני פתחתי את המפלגה לפריימריז פתוחים וזו הייתה האפשרות שלנו להגיע למקומות שלא היו איתנו עד אז. קחי למשל מועמדים כמו אבי בוסיקלה ואבי דבוש, שניהם צמחו בפריפריה. אבל בסופו של דבר הוחלט במפלגה לא לקיים פריימריז פתוחים לגמרי, אלא רק פריימריז של מתפקדים.

"אם רוצים שמאל חדש, ערכי, יהודי וערבי, שוויוני וסוציאל דמוקרטי, עם אנשים מטייבה, דימונה, פתח תקווה, קלנסוואה, סכנין ובאר שבע - אז צריך לבוא אליהם בצורה הכי פתוחה. אני מסכימה שזה מתסכל, אבל תסכול אינו תוכנית עבודה, ולכן אני מאמינה בעזיבת המסגרות הקיימות ובהקמת מסגרת חדשה, שתחבר בין כל חלקי האוכלוסייה. אני לא אתמודד על ראשות גוף חדש כזה, אבל חשוב שתהיה בו סולידריות של מאבקים שונים - גבעת עמל, אום אל חיראן, שחיתות שלטונית".

מה יהיה העתיד של מרצ?

"אי אפשר להגיע לעוד מערכת בחירות כשמרצ נלחמת על חייה וכל השלב האחרון של הקמפיין מלווה בתחושה שאנחנו לא עוברים את אחוז החסימה. זה פשוט לא יכול להימשך ככה. מרצ חייבת למצוא שילובים ופלטפורמות נוספות, להתאחד עם העבודה ולחבור לגורמים נוספים".