נחיה ונראה: אנחנו יודעים כבר היום על אילו חרטות אתם עתידים לשמוע בשנה הבאה

הייטק

אחת השאלות הכי מסקרנות שמעסיקות את עולמות ההייטק היא מה יעלה בגורלו של פרויקט מטבע הקריפטו "ליברה" של פייסבוק, והחברות שחברו אליה (כמו ויזה, אובר ומאסטרקארד). התשובות נעות בין שני קטבים. בקוטב אחד ניצבת הקביעה שניתן לתמצת ב"המדינות והבנקים לא ירשו". בקוטב השני ניצבת ההבנה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בפני כוחה האדיר של פייסבוק. כדי להשקיט את הפחדים, הן של הציבור והן של הרגולטורים, הרשת החברתית מבטיחה כל העת שהיא פועלת לפי הספר, ובצמידות לרגולטורים במדינות השונות.

אך האם ייתכן שדווקא על ההליכה הזו לפי הספר, פייסבוק עוד עלולה להתחרט? בעולם הולכת ומתגבשת ההכרה כי המערכת הפיננסית הנוכחית זקוקה לכל הפחות לניעור רציני, ניעור שליברה בהחלט מציעה. בכנס ג'רני שנערך לאחרונה אמר ג'ו לובין, מחלוצי פלטפורמת הבלוקצ'יין את'ריום, כי "קיים יותר חוב לבנקים המרכזיים מאשר כסף, ולכן נזדקק למשטר מוניטרי חדש לעולם. מערכת כמו ליברה של פייסבוק יכולה להיות בחירה טובה וצריכים עוד כמותה".

אלא שבעוד הסינים שועטים אל הנפקת יואן דיגיטלי שיאתגר את הדומיננטיות העולמית של הדולר, העולם המערבי ממשיך לברבר את עצמו לדעת. באותו כנס, אמר לו קרנר מפירמת הייעוץ CryptoORacle כי "אם אובר הייתה מבקשת רשות לעשות כל דבר, לא הייתה אובר". האם ייתכן שבמקום להתרוצץ בין חדרי ישיבות בבירות הפיננסים, עדיף היה לפייסבוק להתחכם? כך היא הייתה יכולה, למשל, לבנות את ליברה דווקא כמערכת אסימונים לשימוש פנימי - במערכת תגמולים וירטואליים, או במשחק. או במקום לפעול בעיקר מול הרגולטורים האמריקאים, לפעול דווקא במדינות חלשות, שבהן המערכת הבנקאית לא עומדת כחומה בצורה מול כל ניסיון לאתגר את בסיס הכוח שלה.

אם הפרויקט ייכשל בסופו של דבר, ייתכן שנגלה בחוכמה בדיעבד שדווקא הניסיון ללכת לפי הספר, כדי לרצות את דעת הקהל והרגולטורים - הוא שהכשיל את המהלך. בינתיים, נמתין למחצית השנייה של 2020, אז אמורה פייסבוק להשיק את מטבע הליברה.

אורי ברקוביץ'

פוליטיקה

החלטות קיצוניות, חריגות, על סף המטורפות, תמיד עשויות להיות מוקד לחרטה גדולה. נכון שאם הן מביאות לתוצאה הרצויה ומתגלות כהימור מוצלח שטרף את הקלפים, מקבל ההחלטה יוצף באושר עילאי. אך במקרה של כישלון, החרטה בשל הסיכון הגדול שנלקח היא תמיד ממושכת ונוקבת יותר. כזו הייתה החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפזר את הכנסת ה-21. במקום לאפשר לנשיא המדינה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על יריבו, בני גנץ, החליט נתניהו להוביל מהלך הרסני ושילם על כך מחיר יקר. הציבור החל למאוס ברמיסת הכללים והפרת העקרונות הדמוקרטיים, ונתניהו והמחנה שלו נחלשו בקלפי.

הזירה הפוליטית בשבוע האחרון של מאי 2019 מלאה בניחושים ובהשערות. רוב השחקנים הפוליטיים הניחו שגם אם נתניהו יחזיר את המנדט, גנץ ממילא לא יצליח להרכיב ממשלה, ובשלב הבא הכדור ממילא עשוי לחזור שוב לנתניהו, שרגע לפני בחירות כן יוכל לגייס ח"כ נוסף, ולהגיע ל-61 מנדטים שיאפשרו לו להקים ממשלה.

אלא שנתניהו לא רצה לקחת סיכון, וקיבל החלטה חריגה, היסטרית, ששלחה את מדינת ישראל למערכת בחירות תקדימית, יקרה ופוגענית. במהלכה, הוא הקצין את התנהלותו, ניסה להעביר חוקים לטובת הליכוד בפגרת הבחירות, ותקף את אזרחי ישראל הערבים כמוכה אמוק. התוצאות ידועות: המנהיג שעקף אפילו את משך הזמן שבו כיהן בתפקיד ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, כילה את שלושת החודשים שחלפו מאז בחיסול התדמית שלו כטקטיקן צמרת ומנהיג אחראי.

 בני גנץ/ צילום: איל יצהר

טל שניידר

אדריכלות

ביוני 2019 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את תוכנית הרכבל לכותל המערבי. באתר עיריית ירושלים מוגדר הפרויקט כ"מענה תחבורתי למיליוני המבקרים בכותל". הציפייה המוצהרת היא שהפרויקט הזה יפתח את צוואר הבקבוק באזור העיר העתיקה וינגיש את אזור הכותל לבעלי מוגבלויות, אך בו זמנית, יענה על כל הדרישות לפתרון "ירוק", כזה שלא מזהם ואף מעודד הליכה - ובנוסף, שעלויות הקמתו יהיו נמוכות.

לפי התוכנית, מסלול הרכבל יתחיל במתחם התחנה ליד תיאטרון החאן, ימשיך מזרחה מעל גיא בן-הינום לעבר הר ציון, ומשם ירד לכיוון סילוואן, סמוך לשער האשפות ולכותל. בשלב מאוחר יותר, הוא אף ימשיך לכיוון הר הזיתים. הפרויקט הוא יוזמה משותפת של עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד התיירות. עלותו מוערכת ב-200 מיליון שקל.

אבל עם כל הכבוד לציפיות הנאצלות של היזמים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמיקום הרכבל חוצה את אחד הנופים המקודשים ביותר בעולם. שלמה המלך היה זה שקבע את נחל קידרון כקצה גבול העיר, ובזמנו של הנביא ירמיהו התקיימו בגיא בן הינום פולחני עבודה זרה. בעיר דוד, למטה בוואדי, שכנה ירושלים הקדומה החל מראשית ימיה. בתקופה הביזנטית נתקבעה המסורת שהסעודה האחרונה של ישו נערכה בהר ציון, ושם גם נרדמה לנצח מריה.

כשהבריטים כבשו את ירושלים ב-1918, הם המציאו את רעיון "האגן הקדוש" וקבעו אזור תווך סביב חומות העיר העתיקה שיתפקד כשטח ציבורי פתוח. אפשר להתווכח על ההחלטה הזו מבחינה אורבנית, אך אי אפשר שלא להסכים שחלק גדול מהמוניטין של העיר העתיקה קשור לדימוי שלה כעיר הררית, עתיקה ומבודדת.

אסור להתייחס לפרויקט הרכבל כאל מיזם הסעת המונים בלבד. מדובר בשינוי בלתי הפיך בנוף הנצח. בפגיעה שאין עליה כפרה. באופן פרדוקסלי, העיר שאת כל תהילתה בנתה על קדושה ושימור מורשת העבר, מחסלת את עצמה באמצעות תוכנית עתידנית.

 תוכנחת הרכבל לכותל המערבי / צילום: הרשות לפיתוח ירושלים

גיא נרדי

ביומד

לפעמים זה עובד. חברת סופרדיימנשן, שנמכרה ב-2012 לקוביאידן תמורת כ-350 מיליון דולר; חברת אורתו'ספייס, שנמכרה השנה לסטרייקר תמורת 220 מיליון דולר; ולאחרונה, חברת צ'יטה מדיקל, שנמכרה לבאקסטר תמורת 230 מיליון דולר, וגם קרינדוס, שנמכרה ב-1.1 מיליארד דולר לסימנס.

כל אלה חברות שבהן הוחלף המנכ"ל המייסד או המנכ"ל שליווה את החברה מימיה הראשונים, במנכ"ל אמריקאי מוטה מכירות, שהוביל את החברה להישגים יוצאי דופן, והיה בדיוק האדם הנכון ברגע הנכון מבחינת החברה. אבל אולי אנחנו זוכרים את הדוגמאות המוצלחות הללו משום שהן פחות נפוצות?

מנהל ישראלי שהוחלף בחברה שהצליחה קצת פחות, קרא פעם במרירות למהלך הזה "Founderectomy", כלומר, ניתוח כריתת המייסד. נראה כי אותו מנהל מכיר את התרבות האמריקאית בתחום הביומד מספיק כדי להשתמש בסלנג שלה. אז מה בעצם היה חסר לו כדי להוביל את החברה הלאה?

בשנים האחרונות נתקלנו בכמה מקרים שבהם מנכ"ל ישראלי הוחלף באמריקאי, לכאורה ללא כאבים, כאשר כל הצדדים מדווחים על הרצון לעבור לשלב הבא. אבנר הלפרין בארליסנס, יעקב מיכלין בבריינסווי, כל צוות הניהול של חברת פואמיקס, בראשות מנחם עיני ודב תומרקין. האם באמת היה כדאי להיפרד מהם? או שמנטורינג על-ידי יו"ר פעיל (כמו בדוגמה של נובוקיור השווה כבר מיליארדי דולרים, כשאצלה המנכ"ל הוא כן ישראלי), היה משיג תוצאות דומות בלי לערער את התרבות הארגונית של אותן חברות?

נראה כי התשובה היא מורכבת. אם המנכ"ל האמריקאי החדש מתחיל את דרכו בחברה כמשקיע או כיו"ר, מתאהב בחברה תוך כדי שנבדקות ההתאמות בין הצדדים, ואז לוקח עליה חסות (כמו במקרה אינסייטק או גמידה סל) - העניין יכול לעבוד. אם קודם כול מכריזים על הצורך ב"מנכ"ל אמריקאי", נפרדים מהמנהל הקיים, ואז יוצאים לחפש באמצעות חברות "ציידי ראשים" את המנכ"ל האמריקאי הפנוי, שגם מוכן לעבוד עבור חברה ישראלית - זה כבר סיפור שונה במקצת. סיפור שעלולים להתחרט עליו.

גלי וינרב

תשתיות

ב-1 ביולי 2019 נסגרו שעריו של שדה התעופה התל אביבי ששימש בעיקר כנתיב התחבורה הפנים-ארצי בטיסות לאילת. המהלך הזה התרחש חודשים ספורים אחרי סגירת שדה התעופה של אילת. מאז, השתנה דרמטית מסלול הטיסה לאילת וממנה שנע בציר נתב"ג-רמון: לא רק שהוא התארך עד כדי 4.5 שעות לכיוון (תל אביב-אילת) אלא שהוא הפך למסלול הימורים.

תושב אילת שנדרש להגיע למרכז אחת לשבוע תיאר באוזניי את המצב כך: "אני מזמין ארבע טיסות באותו היום בשעות שונות. חלקן יבוטלו, ואחרות לא ימריאו בזמן. אם זו פגישה חשובה, אני מקדים ומגיע יום קודם לתל אביב. האלטרנטיבה היא לנהוג הלוך ושוב". מאז סגירת שדה דב, ירד מספר הטסים בתנועה הפנים-ארצית לאילת ב-20%. המספר הזה ימשיך לרדת.

מעל סגירת שדה דב - מהלך שנבע משיקולים נדל"ניים - ריחפה עננה של הרבה מאוד כסף. המדינה סונדלה ברגע שהיא קיבלה 50% מהזכויות על הקרקע. משיכת הזמן במאבק - שבו עלתה הזעקה שאילת תנותק מהמרכז - לא הובילה למהפך הרצוי. בעולם שבו נתוני התעופה רק גדלים, לא פלא שרבים הרימו גבה כלפי מהלך אנטי-תעופתי - ויתור על שדה תעופה עירוני בעל פוטנציאל.

אם המדינה הגיעה למסקנה שאין מנוס מסגירת השדה, היא הייתה צריכה לדאוג לחיבור תחבורתי הגיוני בין אילת ותל אביב, חיבור שאינו נשען על הרכב הפרטי של הנופשים ושל תושבי העיר. ובכל מקרה, ניתן היה לפחות לחכות עם סגירת השדה עד למועד שבו באמת תתחיל הבנייה בשטחו.

מיכל רז חיימוביץ'

נדל"ן

השקעת לאחרונה במשרדים? אתה עוד תתחרט על זה. קניתם דירה במחיר למשתכן? תתחרטו על זה. קניתם דירה להשקעה בחו"ל? תבדקו את עצמכם טוב-טוב. נדל"ן הוא ענף כלכלי מתעתע. הוא נתפס כהרבה יותר פשוט מאפיקים אחרים של השקעות, ולמעשה, כולנו אנשי נדל"ן. כבעלי דירות וכשוכרים, אנחנו מכירים את מהות המוצר, חושבים שיש לנו מושג מהי "דירה טובה", ו"יודעים" שמחירי הדירות עולים. זה בדיוק התעתוע.

נדל"ן הוא ענף לא צפוי, שיודע להנחית מכות כואבות על מי שחושב שהמחירים רק עולים. הוא דורש בקיאות, או לפחות לדעת לשאול שאלות כמו: "אם הנכס בארה"ב כל-כך זול והתשואה עליו כל-כך גבוהה, מדוע אף אמריקאי לא מעוניין בו?". "אם המשרד בבני ברק הוא השקעה כל-כך בטוחה של 7%, מדוע מחירי השכירות שם יורדים?". ו"אולי הדירה בדימונה במחיר למשתכן היא ממש זולה, אבל כמה אנשים בכלל רוצים לגור בשכירות בדימונה?".

התקופה הנוכחית, עם הריביות הנמוכות והתשואות הנמוכות, היא תקופה שבה הכסף מחפש נואשות את אפיק ההשקעה המוצלח. בניגוד למשקיעים בחו"ל, הישראלים נוטים תמיד לחפש את התשואות הגבוהות. ותשואות גבוהות, במיוחד בימים הללו, משמען סיכוי לצרות גדולות.

אריק מירובסקי

ספורט

הכדורגל הישראלי כבר הקיא מקרבו כל-כך הרבה בעלי הון שהיו משוכנעים שאת סוד הקסם שלהם בעולם העסקים הם יפעילו גם על המגרש. כמעט אצל כולם זה נגמר במפח נפש, ברגעי אושר קצרצרים לצד סבל אישי מתמשך, שגלש גם לרמה הפיזית, לעיתים עד לבית ולמשפחה. חלקם איבדו הון עצום לפני שברחו כל עוד נפשם בם.

אבל יזם הבלוקצ'יין משה חוגג נכנס למקום האחרון שבו היה כדאי לו לדרוך. בית"ר ירושלים היא נקודת הקיצון של התחום. מאז שנת 2000 ברחו מהמועדון לא פחות משישה בעלים. חוגג, לפחות לפי תחילת הדרך, נראה בדרך הנכונה להיות השביעי. כבר בעונה הראשונה שלו במועדון הוא נסחף כדי לרצות את ההמון הצהוב - הוציא מכיסו עשרות מיליוני שקלים שלא תכנן להוציא - רק כדי לראות שכסף שנשפך ללא כיוון ומטרה לא מביא הצלחה בספורט, ואפילו לא אהבה מהיציעים. גם את השנה הנוכחית הוא פתח עם התחייבויות במיליונים רבים, זרק פה וזרק שם, שוב, ללא תוחלת.

במקרה של בית"ר, הוא עוד יצטער על זה פעמיים: פעם ראשונה, כי הסיכוי שלו לייצר הצלחה מיידית נראה אפסי. הוא עושה את זה במקום הכי פחות סבלני, מקום גזעני, עם בעירה קבועה מעל ומתחת לפני השטח, שבסוף תתהפך גם עליו. ופעם שנייה, ואולי יותר חמורה מבחינתו: האניגמטיות סביב מקור ההון שלו ושל עסקיו, שבמידה מסוימת עומדת בניגוד לכסף הרב שהוא שופך על בית"ר ולחשיפה הרבה שהוא מקבל עקב כך. ככל שיתמיד בכך, יישאלו עוד שאלות וייפתחו עוד עיניים.

 משה חוגג / צילום: יונתן בלום

טל וולק