איפה טעינו: מצעד הטעויות המדהימות ששינו את ההיסטוריה

עסקים

גוגל במחיר מבצע

ב-1999, שנה אחרי הקמת גוגל, הגיעו לארי פייג' וסרגיי ברין למסקנה שעדיף להם למכור את החברה ולחזור ללימודים. הם פנו אל ג'ורג' בל שהיה מנכ"ל חברת אקסייט - אז מנוע חיפוש פופולרי ושם ענק באינטרנט - והציעו לו לקנות את מנוע החיפוש במיליון דולר. בל סירב. "אנחנו לא מעוניינים בעוד מנוע חיפוש", אמר. מנהל השקעות באקסייט עוד הצליח להוריד את ברין למחיר של 750 אלף דולר, אבל לפי עדויות, ג'ורג' בל פשוט "זרק אותו מהחדר".

שלוש שנים אחר כך, בקיץ 2002, שנתיים לפני הנפקת גוגל, שוב הוצעה החברה למכירה. הפעם ליאהו! - שעד אז פחות או יותר שלטה באינטרנט. המחיר של גוגל עלה בינתיים לחמישה מיליארד דולר. מנכ"ל יאהו אז, טרי סמל, חשב שזה יותר מדי. הוא הציע 3 מיליארד, אבל מיד ביטל גם את ההצעה הזאת. "עזבו", אמר לאנשיו, "לא צריך את זה". הו, ההיבריס! אותו ההיבריס שגרם ליאהו! לפספס גם את יוטיוב וגם את פייסבוק.

שווי השוק של גוגל עומד היום על כ-845 מיליארד דולר - פי מיליון 126 אלף מההצעה המקורית של אקסייט ופי 281 מההצעה של יאהו!. על אקסייט אף אחד לא שמע כבר עשרים שנה ולא ידוע אם מתנהל מו"מ להשבתם. יאהו! מכרה מאז את כל פעילות האינטרנט שלה לורייזון בפחות מחמישה מיליארד דולר ופחות או יותר נעלמה גם היא.

רוס פרו סוגר חלונות

באביב 1979 ניגש ביל גייטס, אז יזם פעור עיניים בן 23, אל המשקיע והמיליארדר רוס פרו והציע לו לרכוש חברה שהקים רק ארבע שנים קודם לכן ומנתה באותם ימים 28 עובדים. קראו לה מיקרוסופט. לפי גרסת פרו, גייטס נקב במחיר של כ-40 מיליון דולר. לפי גרסת גייטס, הוא ביקש בין 6 ל-15 מיליון דולר.

פרו, שעשה חלק נכבד מהונו על IBM, דווקא חיפש השקעות בחברות מחשבים קטנות, אבל חשב שהמחיר גבוה מדי והבחור משונה למדי. הוא הלך לעולמו לפני כשלושה חודשים, ב-9 ביולי 2019, ובראיונות שנתן מאז הודה שוב ושוב שזו הטעות הגדולה ביותר שעשה בחייו.

מיקרוסופט שווה היום יותר מטריליון דולר.

הבינג' שלא היה

בשנת 2000 פנה מנכ"ל נטפליקס דאז למנכ"ל בלוקבאסטר - אז ענקית השכרת סרטים עולמית - והציע למכור לו את נטפליקס תמורת 50 מיליון דולר. העסקה הזו היא לא באינטרס שלנו, אמרו בלוקבאסטר, ועשר שנים אחר כך פשטו רגל. שווי השוק של נטפליקס היום עומד על כ-111.5 מיליארד דולר.

מה שלא קונים בזול עולה ביוקר

בסוף 2007 ניסו שני מתכנתים צעירים, יאן קום ובריאן אקטון, להתקבל לפייסבוק וקיבלו תשובה שלילית. כשנה אחר כך, עגומים ומובטלים, הקימו השניים חברה קטנה למשלוח מסרים מיידיים. הם קראו לה ווטסאפ. עברו עוד חמש שנים, והשניים חזרו לפייסבוק בכניסה הראשית - ראשית? היו צריכים לבנות עבורם כניסה חדשה - כשפייסבוק רכשה את וואטסאפ ב-19 מיליארד דולר. אקטון קיבל כ-3 מיליארד דולר, וקום - שלא נכנס כמתכנת - קיבל כ-6 מיליארד דולר ויושב כיום בדירקטוריון החברה.

תרבות

הביטלס עוזבים את הבניין

"נגמר עידן להקות הגיטרות, מר אפשטיין", אמר בזלזול ריצ'רד (דיק) רו, צייד הכישרונות הבכיר של חברת התקליטים דֶקָה, למנהל של להקת החיפושיות. התאריך היה 1 בינואר 1962 וארבעת המופלאים - אז עדיין ארבעת האלמונים - בדיוק סיימו אודישן לא מרשים במיוחד. המשפט הופיע בספרו האוטוביוגרפי של בריאן אפשטיין וגם ג'ורג' האריסון טוען בתוקף שכך נאמר, כולל המשפט המקסים, "בוא לא נבזבז זמן, אדוני - אנחנו פשוט לא אוהבים את הבחורים שלך".

הביטלס המשיכו לדרכם ודיק רו המשיך להכחיש כי אמר את הדברים עד יום מותו ב-1986. אבל זה לא עזר לו והוא נכנס להיסטוריה בתור האדם שעשה את הטעות הכי גדולה בהיסטוריה של תעשיית המוזיקה. את פרס הניחומים והכפרות שלו אף אחד כבר לא זוכר: הוא היה הבן-אדם שהחתים את האבנים המתגלגלות.

מגע הקסם של אליס

לא פחות מ-12 הוצאות ספרים דחו את הסופרת האלמונית ג'יי קיי רולינג וספרה "הארי פוטר", כי הרי מי בכלל ירצה לקרוא ספר על ילד קוסם? קצת יותר מעשרים שנים אחר כך, והארי פוטר הוא מותג גלובלי שהכניס כבר למעלה מ-25 מיליארד דולר. וכמו בשירים, הייתה זו ילדה קטנה שעמדה ושאלה למה. אליס ניוטון, בתו בת השמונה של יו"ר הוצאת הספרים בלומסברי, אהבה את הספר והאב הסכים להוציא מקדמה על סך 1,500 ליש"ט.

אסונות

הגרעין הקשה

כל שלושת האסונות הגרעיניים הגדולים בהיסטוריה - בצ'רנוביל, בפוקושימה ובאי שלושת המיילים שבארה"ב - נגרמו לא מעט בגלל טעויות אנוש, שבדרך כלל היו דובדבנים על קצפת של תכנון לקוי, ציוד ישן, תחזוקה קלוקלת והזנחה כללית.

על האסון בצ'רנוביל נכתבו לאחרונה הררי מילים בעקבות סדרת הטלוויזיה המצליחה שעסקה בנושא, אבל מה שאירע בפוקושימה הוא התאונה הגרעינית החמורה ביותר שאירעה בעולם מאז. מדובר בעצם בסדרת תאונות שהתרחשו כתוצאה מרעידת האדמה שהתרחשה ב-11 במארס 2011, והצונאמי שבא בעקבותיה.

על-פי ממשלת יפן, כמות החומר הרדיואקטיבי ששוחרר לאטמוספירה באסון פוקושימה הייתה כעשירית מהכמות ששוחררה באסון צ'רנוביל. כמויות גדולות של חומר רדיואקטיבי חדרו לקרקע ולמי האוקיינוס השקט ורמות מסוכנות של חומרים רדיואקטיביים נמצאו במרחק עשרות קילומטרים. עד היום קיים איסור על מכירת מוצרים חקלאיים מהאזור ושימוש במי ברז להכנת מזון תינוקות.

למרות גילויי גבורה של המדענים שנשארו במתקן כדי לנסות ולתקן אותו תוך כדי שהם סופגים כמויות עצומות של קרינה, ולמרות שהכול התחיל בגלל פגעי מזג אוויר, דוח חריף של הפרלמנט היפני קבע ביולי 2012 כי האסון בפוקושימה היה תוצאה של טעויות אנוש וניהול כושל, ולא רק תוצאה של רעידת האדמה והצונאמי. בדוח נקבע גם כי העובדים במתקן לא ידעו כיצד להתמודד עם מצבי חירום.

 האסון בפוקושימה / צילום: רויטרס Asahi-Shimbun

"אנחנו קובעים כי התאונה הייתה 'מעשה ידי אדם'", נכתב בדוח, "ומודים בכאב רב שזה אסון 'תוצרת יפן'. סיבותיו יכולות להימצא בצייתנות הרפלקסיבית שלנו; בהיסוס שלנו להטיל ספק בסמכות".

"הוועדה מצאה שאי אפשר לסלוח על ההתעלמות והיהירות של אדם כלשהו או של ארגון כלשהו שמטפלים באנרגיה גרעינית", קבעו המומחים. "מצאנו חוסר כבוד למגמות גלובליות וחוסר כבוד לבטיחות ציבורית". מילים כדורבנות.

תאונת אי שלושת המיילים התרחשה במרץ 1979 באי מול פנסילבניה, ארה"ב, וגרמה להתכת הליבה של כור גרעיני. מערכת החירום בכור דווקא עבדה, אולם המפעיל בחדר הבקרה כיבה אותה בטעות. אומנם לא היו הרוגים או נזקים משמעותיים, אבל מאז לא הוקמו תחנות כוח גרעיניות נוספות בארצות הברית.

מלבד לטעויות אנוש ולתפקוד לקוי תחת לחץ של האנשים בכורים, יש עוד משותף לכל האסונות הנ"ל - בשלושתם שגו הממונים, כלומר המדינות, בהערכות חסר של האסונות וכך הגבירו לא רק את מידת הנזק שנגרם אלא גם, ואולי לא פחות מכך, את רמת החשדנות והפחד של הציבור כלפי האנרגיה הגרעינית.

מכת מצרים

למצרים היו כוונות טובות. באמצע המאה הקודמת (סביבות 1950) הם החליטו להילחם ולבער את מגפת הבילהרציה שפגעה בהם (המחלה נגרמת על-ידי תולעת טפילית שאוהבת במיוחד את הנילוס, וגורמת לנזקים כרוניים במעי, בכבד, במערכת השתן, העצבים ועוד). רופאים ואחיות מצריים עברו מכפר לכפר ומעיר לעיר, והזריקו חיסונים למאות אלפי תושבים. אלא מה - הם לא החליפו מחט בין חיסון לחיסון.

את הבילהרציה הם כמעט וניצחו, אבל נגיף הפטיטיס C - או צהבת - שמועבר בדם, התפשט במצרים כמו מכה תנ"כית. זה נמשך שלושים שנה(!), עד שבמדינה הגיעו למצב שבו אחד מעשרה סבל מהנגיף. מיליונים מתו - ישירות מהנגיף וממחלות קשורות - ומאות מיליארדי דולרים ירדו לטמיון. מאז התעשתה מצרים והיום היא נחשבת לחלוצה עולמית בתחום טיפול ומניעת מגיפות, ועומדת להביס את ההפטיטיס C. אולם מצרים רבים סובלים עד היום מסרטן ומחלות הקשורות לחיסונים האומללים של אז, והיא נמצאת במקום גבוה מאוד בטבלאות התמותה.

שואת הדרורים בסין

בין השנים 1958 ל-1962 הכריז מאו דזה-דונג, שליט הרפובליקה העממית של סין, על "קמפיין ארבעת המזיקים" שמטרתו הייתה להפוך את סין ל"אומה מודרנית, בריאה, יצרנית ומשגשגת". במסגרת המבצע, נקרא הציבור להשמיד ארבעה מינים של בעלי חיים: יתושים, חולדות, זבובים ודרורים. היתוש, הזבוב והחולדה נכנסו לרשימה בזכות; הם מעבירים מחלות. מה עשו הדרורים למאו? אכלו מיבולי האורז. הדרורים החמודים הוצגו כמחריבי עמלו של האדם העובד, חטא בלתי נסלח בסין של אז. ההמון ציית. בסרטים מהתקופה נראים סינים סוחבים סלים מלאים בגוויות ציפורים, הורסים קינים, שוברים ביצים והורגים גוזלים. כדרור, הסטתי את מבטי בדמעות.

מאות מיליוני דרורים חוסלו והמבצע הצליח, הדרור נעלם משדות האורז של סין, אבל התוצאה הייתה נוראית. בלי הדרורים שיטרפו אותם, התפשטו נחילי ארבה עצומים בשדות, כילו את יבולי האורז וגרמו למה שמכונה עד היום "הרעב הגדול" שגבה את חייהם של כ-45 מיליון סינים.

היסטוריה

החייל הבריטי שריחם על היטלר

הנרי טנדי (1891-1977) היה הטוראי הבריטי המעוטר ביותר במלחמת העולם הראשונה. ב-28 בספטמבר 1918 בקרב בצפון צרפת, רותקה הפלוגה שלו באש מקלעים, טנדי זחל קדימה, איתר את המקלע, הוציא אותו מכלל פעולה ואפשר לכוח להתקדם. מאוחר יותר באותו הקרב, כותרו טנדי ושמונה מחבריו על-ידי 37 חיילים גרמנים. המצב נראה אבוד, אבל טנדי הוביל את חבריו להסתערות כידונים נואשת ואף שנפצע פעמיים, נלחם בעוז עד שאחרון חיילי האויב שכב מת על האדמה. על תפקודו בקרב קיבל את המדליה העליונה של הצבא הבריטי, צלב ויקטוריה.

אבל מה שהכניס את טנדי להיסטוריה לא היה אומץ ליבו אלא דווקא מידת הרחמים שבו - ולפי עדויות חבריו, היו בו הרבה משתי התכונות הנ"ל. בסוף הקרב הבחין טנדי בחייל גרמני פצוע, בלי נשק, מנסה לדדות חזרה אל צבאו. טנדי כבר הרים את הנשק, אבל החייל הגרמני הרים יד מתחננת וטנדי חס על חייו.

החייל הגרמני היה אדולף היטלר, שסיפר את הסיפור הזה עשרים שנה אחר כך, בוועידת מינכן, לראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין - עוד אחד מהטועים הגדולים בהיסטוריה. מלבד הגרסה (הצבעונית ומלאת הפרטים) של היטלר, שלטענתו נתקל בצילום של טנדי בעיתון וזיהה אותו (ואז שמר את הצילום והראה אותו לצ'מרבליין), אין לסיפור הזה עוד הוכחות. אבל גם אם זה לא היה טנדי, הרי שמישהו אחר חס על חייו של היטלר.

טנדי מעולם לא אישר ולא הכחיש, אבל כשבית הוריו נהרס בהפצצות הגרמניות במלחמת העולם השנייה סינן: "הייתי צריך להרוג אותו אז".

בהחלט היית צריך, טנדי!

 הנרי טנדי/ צילום: מתוך ויקיפדיה

קשיים בחקלאות

לג'ארד דיימונד, פרופסור לגיאוגרפיה ולפיזיולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וזוכה פרס פוליצר ופרס וולף, יש רעיון מרתק ופרובוקטיבי על הטעות הכי גדולה של המין האנושי. הוא מכנה אותה "הקטסטרופה שממנה מעולם לא התאוששנו", אבל כולנו מכירים אותה דווקא בתור "המהפכה החקלאית".

לפני כעשרת אלפים שנה, ולא רחוק כל-כך מכאן, ביית האדם את זרעי הדגן הראשונים והפך מצייד-לקט לחקלאי. "עם החקלאות נולדו פערי המעמדות ואי־השוויון בין המינים, כמו גם המחלות והרודנות שרודפות אותנו עד היום", כתב במאמר שפורסם ב־1987 ומכה גלים עד היום. המהפכה החקלאית, על-פי דיימונד, גרמה לא רק להקמת "מעמד של טפילים חברתיים שמשמינים מאוכל שהחרימו מאחרים", אלא גרמה פחות או יותר לרוב המגיפות האיומות בהיסטוריה (למגיפות קל יותר להתפשט כשצפוף) ולכל הרעות החולות של החברה האנושית המודרנית, מהמלחמות ועד הבדידות.

במשך כחמישים שנה חקר דיימונד שבטים שלא עברו את המהפכה החקלאית, באפריקה, באמזונס ובגיניאה החדשה. בספרו "העולם נכון לאתמול" הוא מתאר חברות כמעט אוטופיות מבחינות אנושיות - מיחס מכבד לזקנים ועד למתן עצמאות לילדים, תפיסות אחרות של צדק ונקמה ועוד.

הטענה של דיימונד בגנות הקידמה לא נאמרת ברצינות תהומית, אלא מבקשת להפנות את המחשבה לא רק אל מה שהשגנו - כמין וכפרטים - אלא גם לכל הדברים שאיבדנו ככל שהלכנו יותר ויותר קדימה. הידע הישן והחוכמה העתיקה, לאן הם נעלמו?

רפואה

שכח לשטוף כלים והציל את העולם

כשחזר הרופא והמדען הסקוטי אלכסנדר פלמינג מחופשתו באוגוסט 1928 ונכנס למעבדה שבה חקר את מחלת השפעת, הוא שם לב ששוב שכח לשטוף את צלחות הפטרי. באחת מהן, שהייתה מלאה בחיידקי סטפילוקוקוס, גדל עובש שזיהם את הדגימה סביבו. הזיהום עצמו לא היה מפתיע, אבל בדרך אל פח הזבל שם לב פלמינג למשהו משונה: נדמה שסביב העובש נוצר אזור נקי מחיידקים.

במקום לזרוק את העובש לזבל, המשיך פלמינג לחקור אותו וגילה חומר פעיל בתוך העובש שמסוגל לקטול חיידקים טיק-טק. הוא קרא לחומר הזה "פניצילין", וזו הייתה האנטיביוטיקה הראשונה שנתגלתה. אי אפשר לספור אפילו כמה מיליונים של חיים הציל פלמינג כששכח לשטוף כלים. עד האנטיביוטיקה, כל חור קטן בשן או פצע קטן ברגל היו יכולים להרוג אותך. ב-1945, קיבלו פלמינג וממשיכי דרכו, הווארד פלורי ובוריס צ'יין, את פרס נובל לרפואה.

הקרנים שהתגלו במקרה

בנובמבר 1895 עסק וילהלם רנטגן בניסיון לצלם את האור שנוצר בתוך שפופרת קתודית (התקן חשמלי-פיזיקלי, מעין מכל זכוכית אטום ומרוקן מאוויר שבתוכו קבועות אלקטרודות). למה? ככה. אחרי כמה ניסיונות כושלים כיסה רנטגן את השפופרת בנייר צילום עבה וכיבה את האור. כשהפעיל את המכשיר גילה שאם המתח החשמלי בשפופרת מגיע לרמה גבוהה, נפלטת ממנה קרינה חזקה שהוא לא מכיר, קרינה חזקה עד כדי כך שהיא חודרת מבעד לשפופרת ומשאירה את רישומה על נייר הצילום - כלומר, יכולה לעבור דרך חומרים. רנטגן הבין שמדובר בסוג חדש של קרינה והעניק לה את שמה: X. הוא גילה שהקרינה יכולה לעבור דרך מתכת, עץ - ואפילו בשר אדם.

 צילום רנטגן/ צילום: מתוך ויקיפדיה

שבועיים אחר כך יצר את צילום הרנטגן הראשון: נראות בה עצמות כף ידה של אשתו, אנה ברטה. שש שנים אחר כך, ב-1901, זכה וילהלם רנטגן בפרס נובל הראשון לפיזיקה, והקרניים שגילה נקראו על שמו.

ד"ר טריפ יוצא לטיול אופניים

ב-1938 הצליח הכימאי השוויצרי ד"ר אלברט הופמן (2008-1906) לסנתז תרכובות אורגניות מפטריית הארגוט - פטרייה רעילה ביותר שבאותו הזמן חיפשה הרפואה לעשות ממנה משהו מועיל. הופמן זיהה, בודד וסינטז את החלקים הפעילים בפטרייה, זיהה מולקולה וקרא לה חומצה ליסרגית דיאתילאמידית. או בקיצור LSD.

הופמן ניסה להפיק תרופה להמרצת מערכת הדם, לטיפול בקשיי נשימה, הקלת על כאבים וכד', אבל שום דבר לא עזר והוא עזב את ה-LSD לחמש שנים. באפריל 1943 הוא חזר אל החומר הנשכח ואחרי שגילה - לגמרי בטעות, כשמעט מהחומר בא במגע עם עור ידיו - שלחומר יש השפעה על הנפש, מהל 250 מיקרוגרם בכוס מים וב-19 באפריל 1943 עלה על האופניים ויצא לטריפ הראשון בהיסטוריה.

"צורות פנטסטיות, קליידוסקופיות, זינקו עליי מתוכי, משתנות, מתחלפות, נפתחות ונסגרות במעגלים וספירלות, מתפוצצות במזרקות של צבע נזיל", כתב. "במיוחד נדהמתי כשכל רעש קטן, כמו קול ידית הדלת או מכונית חולפת, הפך לחזיון אופטי של תמונות חיות, עשירות בצבע וצורה".

כמה שנים אחר כך גלש הסם להמונים והצית את מהפכת הפרחים והרוקנרול של שנות השישים.

ישראל

מצעד הטעויות הגדולות בישראל יכול להיות עניין ארוך למדי ובעיקר סובייקטיבי מאוד. כל אחד רואה משהו אחר, כמובן, אבל נדמה שכולנו יכולים להסכים על כמה טעויות ענק. כך או כך, בישראל כמו בישראל, לטעויות יש ניחוח מאוד ייחודי.

איזה ייבוש

פעולת הייבוש של אגם החולה והביצות סביבו החלה בשנת 1951 והושלמה ב-1958. במהלכה יובש שטח של כ-62 אלף דונם, וזאת לצורך תוספת שטח לחקלאות. ייבוש החולה אומנם היה מפעל הנדסי חלוצי ואחד מההישגים הגדולים של המדינה הצעירה, אבל מהר מאוד התברר גודל הטעות. הנזקים לסביבה היו עצומים, לא מעט מינים מקומיים שחיו באגם וסביבו נכחדו מהעולם, האדמה לא הצמיחה תבואה טובה מספיק, הייבוש הוביל לסכסוך מול סוריה ומה לא. בצד החיובי, מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת הטבע הראשונה בארץ. בתחילת שנות ה-90 התחילה המדינה להציף מחדש חלק מהשטחים שיובשו.

מעברה זה רע

"בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים ה'מעברה' הראשונה בארץ", הכריז "דבר" ב-23 במאי 1950. "המעברה", הוסיף העיתון, "היא יישוב זמני אשר תושביו מוצאים ממחנות העולים לעבודות ייעור, ומתגוררים באוהלים עם משפחותיהם".

הפתרון הזמני שהגה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, הפך מהר למקום המגורים הקבוע של מעל לרבע מיליון ישראלים וזרע את אחד מהקונפליקטים הגדולים של החברה הישראלית עד היום, ומי יודע עד מתי.

המעברות אומנם פורקו עם השנים, אבל חזרו בגרסאות מעודנות יותר עם גלי העלייה ממדינות ברית המועצות ומאתיופיה. מדיניות קליטת העלייה של ישראל היא ספר ההדרכה לאיך עושים את כל הטעויות האפשריות ועדיין נשארים בחיים, איכשהו.

תורתו אמנותו (וגם טעותו)

טעות קריטית נוספת שנעשתה באותן שנים הייתה הסדר דחיית השירות לבחורי הישיבות שבן גוריון הסכים לו. ב-1948 הוענק הפטור ל-400 איש מכל הגילאים, מאז גדל המספר בעשרות אלפי אחוזים. גם במקרה הזה, כמו במעברות, עיקר הנזק הוא ביצירת והעמקת עוד אחד מהקונפליקטים הגדולים של החברה בישראל.

בן-גוריון הבין שטעה כבר בשנות החמישים, אבל לא עשה דבר. גם את מתן המונופול על נישואים וגירושים לידי הרבנות הראשית במקום להנהיג נישואים אזרחיים - והשילוב בין דת ומדינה בכלל - אני סופר כטעות.