הפכנו לבלתי רלוונטיים

יותר מאשר הימין ניצח אותנו אידיאולוגית אנחנו לא הצלחנו להציב מולו אלטרנטיבה חדשה ומרגשת. האלטרנטיבה שהצגנו ועדיין אנחנו מציגים לציבור הפכה לבלתי רלוונטית למאה ה-21. מ-1977 ועד היום לא השכלנו ולו פעם אחת לחקור ולבדוק מה קרה באמת באותו מהפך, והעדפנו פעם אחר פעם לתלות את האשם במי שמנהיג את המפלגה. בכך הפכנו את עצמנו לתנועה משיחית שמחפשת בכל מערכת בחירות משיח ולא מנהיג או דרך.

במשך כל אותן שנים העדפנו להילחם על הפרוצדורה והזנחנו את המהות האידיאולוגית. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הימין ידע להתאים את עצמו למציאות הפוליטית המשתנה הרבה יותר טוב מאיתנו, שתקועים עם אמירה של שתי מדינות לשני עמים. לא השכלנו לשכנע את הציבור שהאסון הגדול ביותר שמונח לפתחנו הוא הפיכת ישראל למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי שתרסק באופן סופי את החלום הציוני ותהפוך אותנו למדינה לא דמוקרטית, או לא יהודית, או גם לא יהודית ולא דמוקרטית.

הייתי ב-1981 בכיכר כשדודו טופז ז"ל, צעק מעל הבמה את האמירה על "הצ'חצ'חים", שרובנו הזדהינו איתה אז. אמירה ששינתה במידה רבה את פניה של מדינת ישראל. המחשבה המתנשאת כל כך שלימין מצביעים רק בעלי באסטות וכל מיני "צ'חצ'חים", שאפילו לא משרתים בצבא - לא מחזיקה היום אפילו כאמירה בעלמא. הימין הוא החברה הישראלית, מגנרלים ועד חתני פרס נובל והוא חוצה את החברה לגווניה השונים.

מערכת הבחירות האחרונה הוכיחה אף ביתר שאת את השבר המתקיים בגוש השמאל. העבודה מרוסקת ומדממת עד כדי היעלמות ובמקומה קמה לא יותר מקוניוקטורה פוליטית שמובלת על-ידי שלושה רמטכ"לים שלא מצליחים לשבור את ההגמוניה של הימין, גם כשראש הממשלה נתניהו נמצא בחולשה הגדולה בחייו הפוליטיים.

השמאל הציוני במתכונתו הנוכחית סיים סופית את תפקידו ההיסטורי, מה שמחייב הקמת תנועה פוליטית אידיאולוגית חדשה שתציב לעצמה את המטרה המרכזית והעליונה להילחם עליה: המאבק על עתיד ארץ ישראל ועתידנו כיהודים בארץ. זאת, מבלי להמעיט ולהזניח שאלות חברתיות וכלכליות שמונחות לפתחנו. חייבים להתחיל להתכתב מחדש עם המציאות של המאה ה-21, ולהקים תנועה, שתהפוך למפלגה, ותוביל את המסר של מפלגת שמאל ציונית ללא תחושה של נחיתות, וללא מורא מהימין שיטיל דופי ביהדותנו ובנאמנותנו למדינה.

יתרה מכך, הכוחות שיובילו לא יהססו להתעמת ולא להתחמק מלהתמודד עם השאלות הקשות: האם היה נכון ללכת להסכמי אוסלו או להתנתקות ואפילו לנסיגה מלבנון. זו עלולה להיות דרך ארוכה, קשה, ואף מתישה, אך אם לא נתחיל בה לא נצליח לשנות את פניה של ישראל על פי דרכנו.

התנועה החדשה חייבת להכיל את השבטים בחברה הישראלית. לא ייתכן שנכון לרגע זה אין בגוש המרכז-שמאל אף לא מנהיג אחד שיכול לנהל שיח משמעותי עם המפלגות החרדיות, שהרחיקו את עצמן לחלוטין מהאפשרות לישיבה עמנו בקואליציה. חייבת גם לקום מפלגה ערבית שתהיה מוכנה להיות חלק כמעט מכל קואליציה שתרצה לסייע ולבנות את החברה הערבית בישראל.

לעניות דעתי, אומנם רוב הציבור עדיין תומך בימין ובליכוד אך למרות זאת רוב הציבור הזה אינו ימני. לצערי, עד עתה לא הצלחנו לגרום לציבור הזה לבטוח בנו בנושאי הביטחון, ולא הצלחנו לשכנע שמפלגות הימין בתפיסתן ובהתנהלותן מסכנות את ביטחון ישראל ואת עתידה. הגיעה העת לשנות זאת, והשינוי הזה יתקיים אם אנחנו נבין ונשתנה.

הכותב כיהן כח"כ מטעם מפלגת העבודה בשנים 1999-1996 ובשנים 2019-2001