"כל מה שאני צריך לדעת, כבר למדתי בגן: כל מה שאני באמת צריך לדעת לגבי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת במגדל השן של האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן."
(רוברט פולגום)
יצאתי מניחום אבלים אצל משפחת סלה, בבית זית. חשבתי מה עלינו לעשות ואיך למנוע את הרצח הבא. בהבנתי, הכל מתחיל ונגמר בחינוך - צמצום פערים חברתיים וכן, גם מגדריים.
באחת הפעמים שנכנסתי לגן כמדריכה, אמרה לי הגננת על אחת הילדות: "תראי, אינני יודעת מה לעשות - הילדה הזו שתלטנית, יש לה דעה נחרצת והיא מובילה את חברותיה לעשייה, לפעמים שלילית". חשבנו ביחד ומצאנו פרויקט עבור הקבוצה ולבסוף הכל הסתדר. כמה ימים לאחר מכן קראתי את ספרה של שריל סנדברג "לפרוץ קדימה". בספרה היא מציינת שכאשר ילדה היא אקטיביסטית, נחרצת ואומרת את דעתה היא מיד מוגדרת כ"שתלטנית" וכאשר זה ילד מיד הוא מתויג כ"מנהיג". חזרתי לאחר כמה ימים לגן ושיתפתי את הגננת. בעקבות זאת, חרטנו על דגלנו שילדה כמוה היא מנהיגה, והוצאנו מאמתחתנו את המילה "שתלטנית".
מילא אם האפליה הייתה באה לידי ביטוי רק במילים, אך לצערנו הנתונים מראים שעדין נשים מופלות ולנשים קשה יותר להתקדם מגברים. חלק מהעניין נובע מכך שנשים שואפות פחות וזה בעקבות החינוך שניתן להן. עדין השיח של שיוון ערך ויכולת, אינו בא לידי ביטוי.
נתונים מדוח נשים משפחה בישראל של מרכז רקמן, מראה כי שיעור השתתפותן של נשים בכוח העבודה הוסיף לעלות, אולם גם בשנת 2017 גברים עדיין השתתפו בכוח העבודה הרבה יותר מאשר נשים. בקרב הנשים הנשואות, לאימהּות השפעה מכרעת על כל מאפייני ההשתתפות של נשים בכוח העבודה: שיעור העבודה במשרה חלקית; היעדרות זמנית מן העבודה ועוד. אימהות במשפחות חד הוריות השתתפו בכוח העבודה יותר מאשר כלל האימהות, אולם היו גם מובטלות בשיעור גבוה יותר, שעלה בהתאמה לפי מספר הילדים בבית.
בשנת 2017 כמו בשנים עברו, היו הרבה יותר גברים עצמאיים מנשים עצמאיות. גברים שימשו כמעבידים וכחברי קואופרטיב בשיעור גבוה יותר מנשים, אולם פער זה הצטמצם לעומת שנים קודמות. שיעור משקי הבית שהעסיקו עזרה בתשלום עלה ביחס לשנים קודמות, בהתאמה למספר השעות שעבדו הנשים בשכר, אך עליה זאת איננה תואמת את מספר השעות שעבדו בשכר הגברים. בשנת 2017 שכרם הממוצע של גברים המשיך להיות גבוה משמעותית מזה של הנשים בכל פרמטר שנבחן.
לא רק בשכר מצבם של הנשים ירוד מזה של הגברים. גם בנוגע לאלימות במשפחה, כמעט כל הקורבנות הן נשים. בשנת 2017 נרצחו עשר נשים על ידי בני זוגן. בשנת 2017 הוגשו למשטרה 76,613 תלונות על עבירות אלימות בין בני זוג אולם לרובם המכריע לא ניתן מענה. 87.5% מהתיקים שנפתחו במשטרה בשנת 2017 עקב תלונות נשים בגין עבירות אלימות בין בני זוג נסגרו מחוסר ראיות.
רוב מי שאלים ממשיך להיות אלים גם כשמשתחרר מהכלא. רק כ-29% מהאסירים והעצירים שהיו כלואים בסוף שנת 2017 בגין עבירות של אלימות במשפחה היו כלואים בפעם הראשונה, ואצל רוב האסירים התופעה חוזרת על עצמה. 7.32% מהם היו כלואים בפעם השישית ויותר.
אני מסתכלת על המספרים בדאגה רבה וחושבת כיצד אנחנו יושבים בשקט? והאם עלינו לעשות יותר מאשר רק להחליף את השפה או השיח. עתה עבר יום כיפור. חלק מהותי מהתשובה זה לא רק הכרה בחטא אלא ההחלטה לשנות, לשנות את האדישות שבה נהגנו בשנה שעברה. עלינו לקחת אחריות, להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי לא רק בדיבורים אלא גם במעשים ולזעוק: "לא תעמוד על דם רעיך" - (ויקרא יט, טז) "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" (רש"י, שם). עלינו לזעוק לשמים ולבקש רחמים אך גם לקחת אחריות ולבקש ממדינת ישראל: די!
לטווח הקצר - לטפל בתלונות בצורה יסודית יותר. אין זה הגיוני שרק 12.5% מהתלונות מגיעות לידי מצוי הדין. יתכן שהרבה אסונות היו נמנעים אילו כבר בשלב הראשוני הדברים היו נעצרים.
ולטווח הארוך - תשקיעו בחינוך מיטבי מגיל צעיר, חינוך לאמפטיה אכפתיות ואהבה מוריד בהכרח את מדד האלימות.
מי יתן ומיכל סלה תהיה אחרונה!
הכותבת היא מומחית בגיל הרך במכללת אפרתה, מייסדת חינוך מלידה, חברת סיעת התעוררות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
