אלימות במשפחה: היכן ההחלטות האמיצות של בתי המשפט?

אנחנו לא זקוקים לעוד תזכורת בדמות מיכל סלה ז"ל שנרצחה ע"י בעלה, כדי להבין שכתובת האלימות במשפחה מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה, ונדמה כי אין מי שרוצה לקרוא. רצח אישה צעירה על-ידי בעלה הוא קצה סקלת האלימות במשפחה - זאת שרואים, שומעים, מסקרים ומדברים עליה. לצדו דרים סוגים שונים ואחרים של אלימות במשפחה - כאלה שסמויים מהתקשורת ומהעין הציבורית, כאלה שלא מדברים עליהם ולא רואים.

קחו למשל את האלימות הכלכלית שיכולה להתקיים לפני פרידה ואחרי פרידה. ש', איש עסקים מצליח ואמיד, עזב את א' אשתו, שכירה שמשתכרת 5,000 שקל ורוב חיי הנישואים כלל לא עבדה. הוא עוזב אותה לטובת אישה אחרת, סוגר את הברזים, מושך את כל הכספים בחשבון המשותף, מעביר אותם לחשבון נפרד שפתח וחוסם את החשבון המשותף.

היא נשארת מטופלת בשני קטינים ועם אפס אמצעים. על-מנת לממן הליך משפטי, היא חייבת עזרה מבני משפחה שמסייעים או לא מסייעים, ובכך גורלה נחרץ. במקרה הטוב היא מצליחה לגייס תמיכה ופונה לבית המשפט בבקשה לקבל מחצית מהכספים שבעלה משך והשייכים גם לה. ברור שכספים אלה יאפשרו לה לנהל את ההליך המשפטי ולקיים את עצמה ואת ילדיה עד קבלת צווים והחלטה למזונות זמניים. נשמע מתבקש ופשוט, אולם בתי המשפט ברוב המקרים לא נעתרים לבקשה כזו ומעדיפים לברר את סוגיית חלוקת הרכוש במקשה אחת ובמכלול אחד בהמשך ההליך שיכול לקחת גם שנים. מה תעשה אותה אישה עד אז?

גם דמי מזונות שישקפו את המצב הקיים (עושר ואושר) לפני פרוץ הסכסוך, לרוב לא ניתן לקבל כסעד זמני מבית המשפט או בית הדין - לפי העניין - ובדרך-כלל מדובר בפסיקת מזונות נמוכים ביותר המותירים ילדים ונשים בחרפת רעב ממש, תוך שהם נזקקים לתמיכת המשפחה המורחבת לאורך שנים. חשוב לציין כי אין הכוונה למקרים בהם הצדדים משתכרים סכומים דומים, אלא במקרים של פערים משמעותיים בהכנסות.

סוג אחר של אלימות לא פחות קשה מגיעה בדמות הניכור ההורי, כשהורה, אב או אם, משתמש בילד ככלי מלחמה או נקמה בסכסוך. יש את הניכור הגלוי, כשהורה מסית ילד כנגד ההורה האחר, משחיר דמותו, משמיץ אותו ואף מטיל על הילד עונשים אם יקיים קשר עם ההורה האחר; ויש את הניכור הסמוי, כשהורה מקריא לילד מכתבי טענות, מסביר לילד שהוא לא חייב ללכת להורה האחר, שהוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, ושרצונו (של הילד) גובר על הכול.

במקרה זה הילד עשוי לפתח סרבנות קשר עם ההורה השני, וההורה עמו הוא מתגורר יטען כי אין להאשים אותו כלל, שהרי הוא לא אמר לילד לא להיפגש עם הורהו האחר. התוצאה היא אותה תוצאה - הורה אחד שכול כשילדו בחיים, הורים מנוכרים שנוטלים את חייהם בעצמם, בלי שבן הזוג יכוון אקדח וירצח אותם. גם רצח של הנפש הוא רצח, וראוי גם הוא לכותרות וסיקור לא פחות מהרצח של הגוף.

כעורכי דין שמייצגים לקוחות נפגעים אנחנו יכולים לצעוק את צעקתם, לפנות לערכאות להגיש בקשות ולבקש צווים, אך על-מנת לעשות שינוי אמיתי ויסודי שימגר או אפילו יפחית ולו במקצת את האלימות על כל גווניה, נדרשת התגייסות מלאה של הרשות השופטת למען המטרה, התערבות אקטיבית, יד חזקה וזרוע נטויה.

אם בית המשפט יורה לבעל המבריח הנ"ל, כבר בתחילת ההליכים, להעביר לאשתו מחצית מהכספים שנטל, על-מנת שגם היא תוכל להתקיים ולנהל את ההליך המשפטי, וגם יטיל עליו הוצאות ראויות - בעל הדין הבא (גבר או אישה) יחשוב פעמיים אם לבצע את אותה פעולה.

אם הורה מנכר או ילד מתנכר יקבלו תגובה הולמת מבית המשפט - והכוונה מכל בית משפט בארץ ולא רק משופט כזה או אחר בלבד - יהיה סיכוי להפחית את המקרים של הניכור ההורי.

למרבה הצער, לעת עתה מעטים הם השופטים שמעזים לתת החלטות אמיצות כמו קנסות להורה מנכר, הוצאת ילד מתנכר מבית ההורה אצלו הוא דר, ומסתפקים בהפניית המשפחה לגורמים חיצוניים שיטפלו בבעיה, כשלרוב לאותם גופים אין את ההכשרה, את היכולת ואת האומץ לתת המלצות אפקטיביות שיביאו את השינוי המיוחל, והמתדיינים מוצאים עצמם קרחים מכאן ומכאן, ותרופה - אין. 

הכותבת היא מומחית בדיני משפחה וירושה