העליון עוצר את חגיגת החילוטים

במסגרת תחום המשפט הפלילי הולך ומתפתח בשנים האחרונות תחום החילוטים והתפיסות. תחום זה משלב בתוכו גם את התחום המסחרי-קנייני, דיני קדימויות, דיני בנקאות, דיני משפחה וכו'. כל אלה נבחנים ב"מגרש ההליך הפלילי", דבר שמוביל לעתים להחלטות שמנוגדות לדין המסחרי ואף לעתים מנוגדות לזכות יסוד הקניין.

העובדה שלאחרונה הפך תחום התפיסות והחילוטים ליותר ויותר פופולרי במגוון הליכים פליליים, נובעת משילוב של מספר סיבות:

הסיבה הראשונה היא כמובן הכוח האדיר שמקבל הליך החילוט באמצעות חוק איסור הלבנת הון. החוק קובע כי כאשר הורשע אדם בעבירה על חוק איסור הלבנת הון, מחויב בית המשפט, בנוסף על כל עונש שקבע, לצוות על חילוט רכושו, "זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט", וזאת "בשווי" של "רכוש אסור". הרכוש האסור הוא למעשה רכוש שנעברה בו העבירה וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך, וכמו כן רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.

הפרשנות שניתנה בפסיקה להליך זה היא רחבה מאד; היא חלה גם על רכוש כשר למהדרין, שכן במקרים בהם לא נמצא רכוש של העבריין למימוש צו החילוט במלואו לפי "השווי", רשאי בית המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהעבריין מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה, וזאת כל עוד הוא בתוך ה"שווי". "השווי" לפי הפרשנות הקיימת הוא הברוטו, המחזור - לא הרווח.

שנית, לאחרונה, כחלק מעיקרון "האכיפה המשולבת" כמעט בכל תיק של עבירות "צווארון כחול", מתווספת עבירה כלכלית ("צווארון לבן"), שמאפשרת חילוט בנוסף לעונש; וכחלק מכך - סעד ביניים ("חילוט זמני") למשך כל ההליך הפלילי החל מתחילתו - התקופה שבה עומדת לחשודים חזקת החפות.

מעת לעת נשמעות ביקורות על "זילות" של חוק איסור הלבנת הון ש"נדבק" לכל הליך פלילי, אך יש לזכור כי בית המשפט בדרך-כלל מאפשר למדינה לפעול כך כל עוד הסמכות הופעלה על-פי דין. הדין המתפתח מאפשר פרשנות מרחיבה מאד, המאפשרת צירוף אישום בעבירת הלבנת לכל הליך שבו יש "עבירת מקור" העונה על יסודות עבירת המרמה, מה גם שבתיקון 14 לחוק איסור הלבנת הון התווספו עבירות המס החמורות כ"עבירות מקור" לחוק איסור הלבנת הון (החל מאוקטובר 2016).

לצערי, הליך החילוט אינו הוגן ואינו "כוחות" כלפי החשוד/הנאשם, זאת מאחר ש"השווי" בעבירות כלכליות הוא מוגזם ביותר ועשוי להיות לא פרופורציונלי בשום קנה-מידה ל"רווח האמיתי" של החשוד. משכך, הרי שבשל מנגנון התפיסה והחילוט המקלים - שוויו של הרכוש שנתפס בדרך-כלל גבוה הרבה יותר מהרכוש האמיתי שיש לאותו חשוד, דבר שאינו הוגן כלפיו, לבטח בשלבים המוקדמים שבהם עומדת לו חזקת החפות, ובנוסף אף קיימת פגיעה אפשרית בצדדי ג' חפים מפשע תחת המטרייה של אותו "שווי".

דוגמה מופשטת להמחשת הדרקוניות שבחוק: רווח של חשוד הוא 1% מהמחזור. רווח זה אינו מופרך ואף נהוג בענפים רבים כגון אצל "נותן שירותים פיננסיים", קבלנים מבצעים, זכייה במכרזים וכו'. לצורך ההמחשה נניח שהחשוד גילגל מחזור של 100 שקל, אך הרוויח בפועל 1%. ב-1% הזה הוא יכול היה לקנות בפועל קניין בסך 1%. אם יוחלט בדיעבד כי מסיבה כלשהי הוא חשוד בעבירות על חוק איסור הלבנת הון - הרי שלכאורה, לעמדת המדינה, ניתן יהיה לתפוס לו רכוש בשווי של 100 שקל. מאחר שכאמור לאותו חשוד יש רכוש רק בשווי של 1 שקל, הרי שניתן לחלט רכוש שלו ושל אחרים עד לשווי של 100 שקל, כולל למשל רכוש כשר שהוא קיבל לפני 20 שנה בירושה מקרוב משפחה שנפטר, ואין מחלוקת שבכלל אינו קשור לעבירות.

אגב, קיימת שאלה בפסיקה האם החילוט (הן הסופי והן, כנגזרת, הזמני) הוא חילוט ברוטו (כעמדת המדינה) או נטו (כעמדת המייצגים), אך בשלב זה אין הלכה חד-משמעית של בית המשפט העליון, והדבר תלוי ועומד בערכאות שונות ואף בפני בית המשפט העליון, בהיבט מסוים, בהליך אליו הצטרפה לשכת עורכי הדין כידיד בית משפט.

לשמחתי, לאחרונה החלו להגיע לבית המשפט העליון מקרים, מהם עולה כי בירושלים החליטו לבלום את "חגיגת החילוטים" של המדינה. המקרה המפורסם ביותר הוא המקרה של שאול ואיריס אלוביץ' - שם בית המשפט העליון שם קץ לאווירת ה"הכול כלול" בדיני התפיסות לצורך חילוט, והורה להשיב לגברת אלוביץ' תכשיטים בשווי של כ-600 אלף שקל (שווי התכשיטים פורסם באמצעי התקשורת), מאחר שצו התפיסה לא כלל תכשיטים, כך שהתכשיטים נתפסו שלא כדין בניגוד לצו התפיסה. גם שם טענה המדינה לפי "השווי".

גם בעניין מפורסם אחר - עניינו של עו"ד רונאל פישר - קבע בית המשפט העליון כי "לא ניתן לחלט בכפל את הסכומים בהם נעברו העבירות". באותו עניין ביקשה המדינה לחלט זמנית רכוש בשווי של העבירה שביצע לכאורה פישר פעמים - הן מכוח השוחד שלכאורה קיבל פישר והן מכוח המסלול המקביל לפי חוק איסור הלבנת הון. אך בית המשפט העליון קבע כי "ניתן לחלט את הסכום בו עבר המערער את העבירות רק על-פי אחד המסלולים האפשריים" ולא שניהם, ובכך צמצם את החילוט הזמני לחצי ממה שנתפס.

לאחרונה החליט בית המשפט העליון (השופטת ענת ברון) לשחרר מחצית מרכושו של אחד מנאשמי פרשת "מי אביבים", מאחר שהרכוש מוחזק כבר כ-5 שנים, אך ההליך הפלילי מתנהל בעצלתיים, ובקושי נשמעו עדים. 

כמובן שלא כל התיקים מגיעים לבית המשפט העליון, ולצערי קיימים תיקים קטנים יותר ופחות מפורסמים, שנדונים בפני ערכאות נמוכות יותר - שם עדיין בתי המשפט נוטים לתת למדינה לחלט ככל העולה על רוחה.

אני תקווה כי המדינה תבין את הכוח האדיר שניתן לה במסגרת ארסנל כלי הנשק של החילוט הזמני ותרסן את עצמה. עם זאת, אני אף תקווה כי אם כבר יגיעו מקרים לבית המשפט - הוא ירסן מלכתחילה את המדינה, החל מערכאת בית משפט השלום. 

הכותב הוא עורך דין במשרד גולדמן ושות' וסגן יו"ר (משותף) ועדת איסור הלבנת הון בלשכת עורכי הדין