"העוני העולמי הוא עדיין אחת הבעיות הדוחקות ביותר שניצבות היום בפני האנושות", כך ביקשה השבוע להזכיר ועדת פרס הנובל בכלכלה. למעשה, הוא מתורגם לשורת של בעיות כל כך גדולות, שקשה לדעת מה לעשות איתן. "יותר מ-700 מיליון אנשים עדיין מתקיימים מהכנסות נמוכות ביותר. כל שנה, כ-5 מיליון ילדים עדיין מתים ממחלות שיכלו להימנע או להירפא באמצעות טיפול לא יקר. חצי מהילדים בעולם עדיין עוזבים את בית הספר בלי כישורים בסיסיים בחשבון או בקריאה ובכתיבה", כך פירטו חברי הוועדה. העוני הגלובלי, הם מוסיפים, "היא גם אחת השאלות הגדולות ביותר שניצבות בפני מקצוע הכלכלה, מאז היווסדו".
איך מתמודדים עם שאלות בקנה מידה כזה? מפרקים אותן לבעיות קטנות יותר. התובנה הזו, הסבירה הוועדה, הקנתה השנה את פרס נובל בכלכלה לאסתר דופלו, אבהיג'יט בנרג'י ומייקל קרמר, שחוללו בעשורים האחרונים מהפך בתחום "כלכלת הפיתוח". שלושת הכלכלנים (דופלו ובנרג'י מלמדים ב-MIT , קרמר בהרווארד), הבינו שאת השאלה הגדולה של העוני צריך לפרוט לשאלות קטנות יותר שניתן להתמודד איתן.
למשל, איך לשפר את איכות ההוראה בבתי ספר כפריים, או איך לגרום לחקלאים לאמץ שיטות גידול יעילות יותר. על השאלות האלה, השלושה ניסו לענות בצורה מדעית ככל האפשר: באמצעות ניסויים מבוקרים ומתוכננים היטב אותם ביצעו בשטח, בקרב האנשים שזקוקים לסיוע, בקניה, בהודו, באינדונזיה, ובעוד עשרות מדינות.
כדי להבין את אחד החידושים המרכזיים בשיטה של קרמר, בנרג'י ודופלו, אפשר לחשוב על ניסויים קליניים, כאלה שבוחנים טיפול חדש או תרופה שנמצאת בפיתוח. בקווים כלליים, בניסויים כאלה קבוצה אחת מקבלת את הטיפול הניסיוני ואילו קבוצה אחרת לא מקבלת את הטיפול, ומשמשת בתור קבוצת הבקרה. כך אפשר לנסות להבין, באופן מדעי ומבוקר, מה עובד.
איך מחליטים איזה חולה מגיע לאיזה קבוצה? בהגרלה, כלומר באופן רנדומלי. זה הרעיון שאותו יישמו קרמר, בנרג'י ודופלו בשטח: בית ספר אחד יקבל יותר ספרי לימוד, אחר יקבל ארוחות חינם, ובשלישי לא יתבצע כל שינוי. וגם כאן, ההחלטה מה יקרה איפה מתקבלת באופן רנדומלי. ומכאן הכינוי שדבר בקרמר, בנרג'י וחבירהם למהפכה: ה"רדנומיסטים".
החופשה בקניה הפכה למחקר מעשי
את הנבטים לגישה החדשה אפשר למצוא בשנה שאותה בילה מייקל קרמר (54) בקניה, אחרי סיום לימודי התואר הראשון שלו, שבמהלכה לימד אנגלית. בתחילת שנות ה-90, בחופשה, הוא שב לביקור בקניה, הפעם כבר כמרצה לכלכלה, ופגש שם חבר מארגון סיוע, שהתלבט איך לשפר את הנוכחות בבתי הספר וגם את הישגי התלמידים. המפגש הזה התגלגל לסדרת ניסויי שדה, שבדקו מה יכול לשפר את ההישגים של תלמידים בבתי הספר. למשל, האם הם צריכים עוד ספרי לימוד או עוד עזרים? אולי כיתות קטנות יותר? לא בהכרח, מסתבר. הניסויים של קרמר הראו שדווקא עזרה ממוקדת לתלמידים החלשים ביותר עשויה לעזור הרבה יותר.
פרופ' מייקל קרמר/ צילום:צילום: Jon ChaseHarvard University Gazette via Getty Images
מי שהרחיבו את השיטה של קרמר למדינות אחרות, תחומים אחרים וגם ניסו להכליל ממנה, מסבירה ועדת הפרס, הם דופלו ובנרג'י (שעבדו לא מעט בשיתוף עם קרמר עצמו). אבהיג'יט בנרג'י (58), במקור מהודו, היה אחד המנחים של דופלו (46) לדוקטורט ב-MIT בשלהי שנות ה-90. בשנת 2002, בגיל 29 בלבד, היא מונתה לפרופסורית קביעות ב-MIT , וב-2003 היא ובנרג'י ייסדו את מעבדת העוני באוניברסיטה, שכבר ריכזה מאות ניסויים בכל רחבי העולם. בהמשך, בשנת 2015, השניים התחתנו.
הנה, למשל, דוגמה למחקר על חיסונים שדופלו ובנרג'י ערכו ברג'סטאן שבהודו, שם רק 6% מהילדים חוסנו על ידי הוריהם. הסיבה, הם גילו, לא היתה בהכרח חוסר ידע או עוינות לחיסונים: המרפאות, מסתבר, פשוט לא היו מאוישות חלק ניכר מהזמן. מעבר לשימוש במרפאות נודדות בין הכפרים, שבהגדרה תמיד מאוישות, העלה את שיעור החיסונים פי 3, ל-18%. וכאשר ההורים קיבלו תמריץ נוסף כשחיסנו את ילדיהם, בצורת קילו עדשים, שיעור החיסונים זינק ל-39% - ואילו עלות החיסון לילד ירדה לחצי. הניסוי הזה ממחיש איך שינויים קטנים בשטח יכולים לחולל שינוי אדיר בחייהם של אנשים.
ניסוי כלכלי מבית היוצר של דופלו
כיצד התמריצים מעודדים פעילות
אבל השיטה הזאת גם גררה לא מעט ביקורת על דופלו ובנרג'י. למשל, על שהם 'משחדים' אנשים כדי לחסן את ילדיהם או על כך שכאשר עורכים ניסויים מבוקרים, מי שנכלל בקבוצת הבקרה לא נהנה מתוצאות הניסוי: הילד שלו עשוי להיוותר לא מחוסן. בראיון שקיימתי עם דופלו בשנת 2011 ושהתפרסם ב"כלכליסט", היא השיבה לביקורות האלה והבהירה גם שאפשר לעגן את תוצאות המחקרים שלה בתובנות מתחום הכלכלה הההתנהגותית.
"המבקרים מתעלמים מהעובדה שיש לנו מגבלות פסיכולוגיות, שלאנשים קשה להבין איך חיסונים עובדים וקשה לגבש דעה מוצקה בעניין, ולכן הם נוטים להתמיד במצב הקיים", היא הסבירה אז. "בצרפת, בארצות הברית או בישראל, הסטטוס קוו הוא לחסן את הילדים שלך, כמו כולם. זו ברירת המחדל, למעט אצל כמה קבוצות אידיאולוגיות. אבל בהודו ברירת המחדל היא לא לחסן את הילדים, ואף אחד לא הולך להטריד אותך אם לא תחסן אותם. הרעיון שצריך לתת לאנשים תמריץ קטן נועד לפצות על הנטייה האנושית הזאת, על הקושי שלנו לשנות את ברירות המחדל שלנו".
ומה באשר לקבוצת הביקורת? דופלו מסבירה ש"צריך לזכור שבהרבה מקרים אנחנו גם טועים, ובהרבה מקרים האינטואיציות שלנו מה יעבוד פשוט שגויות. אבל מה שבאמת לא אתי לדעתי הוא להמשיך לעשות דברים באופן לא אפקטיבי. יכול להיות שאתה מבזבז כסף ואולי גם מבזבז חיים אם אתה לא מחפש דרך יעילה יותר לשפר את אחוזי החיסון".
המגבלות הפסיכולוגיות שלנו (או מה שנקרא 'רציונליות מוגבלת' בז'רגון הכלכלי), עומדות גם בלב ניסוי של דופלו וקרמר, שבדק למה חקלאים באיזור הסאב-סהרה באפריקה לא משתמשים בדשנים. זה מקרה פרטי של בעיה גדולה יותר בכלכלת הפיתוח: למה אנשים לא מאמצים טכנולוגיות מתקדמות יותר, שיכולות להעלות את רמת הפריון שלהם? התשובה במקרה של החקלאים באפריקה לקוחה מתחום הכלכלה ההתנהגותית: במקום להוציא כסף עכשיו, החקלאים מחליטים שירכשו את הדשן בהמשך, מה שלא קורה. דשן מסובסד במבצע לזמן מוגבל עם תחילת עונת הזריעה יכול להעלות את השימוש ב-50%, מצאו דופלו וקרמר.
ובעצם, גם על שק העדשים שהורים קיבלו עם מתן החיסון לילדיהם אפשר להסתכל באופן דומה: תמריץ שנועד לגרום לאדם לבצע היום פעולה מעיקה, שתועיל לבריאותו בעתיד. וכשחושבים על זה, זו כבר בעיה אנושית כללית, ומוכרת היטב.
אבהיג'יט בנרג'י/ צילום: רויטרס
מסקנות גם לגבי מקומות אחרים בעולם
"תחשבו על כל הדיאטות שהופרו ועל המנויים הלא מנוצלים לחדר כושר", כותבת במאמר מ-2017 רייצ'ל גלנרסטר, ששימשה במשך תקופה ארוכה כמנהלת מעבדת העוני ב-MIT (ונשואה לקרמר). העובדה הזאת, היא מסבירה במאמר, תורמת לכך שאת הממצאים מהניסויים הרנדומליים אפשר ליישם לא רק באזור המוגבל בו הם נערכים, ושאפשר להכליל מהם גם לתובנות כלליות יותר - חלק מהתשובה שלה לאחת הביקורות הנפוצות המוטחות ב"רנדומיסטים".
וגם אם ניתן ליישם את ממצאי הניסויים במדינה אחת, זה עדיין לא בהכרח מבוטל. ועדת הפרס מתארת שורת ניסויים שערכו בנרג'י, דופלו ועמיתיהם בהודו, בניסיון להבין איך אפשר ליישם בקנה מידה נרחב תכנית תגבור לתלמידים חלשים. אחד המודלים שהוכחו כאפקטיביים יושם בשנים האחרונות ביותר מ-100 אלף בתי ספר, ב-13 מדינות בהודו, והגיע לכמעט 5 מיליון תלמידים. ממצאי הניסויים שלהם, כך כותבת ועדת הפרס, כבר תורגמו לתוכניות סיוע שהגיעו ל-400 מיליון אנשים לפחות, וכנראה הרבה יותר.
דופלו, אגב, היא האשה השנייה הזוכה אי פעם בפרס נובל לכלכלה (קדמה לה אלינור אוסטרום, בשנה 2009). הזכייה שלה מגיעה על רקע דיון הולך וגובר, במיוחד בארצות הברית, על המיעוט היחסי של נשים בתחום הכלכלה ועל היחס הבעייתי באקדמיה לכלכלניות.
דופלו עצמה אף התייחסה לכך במסיבת העיתונאים לרגל הענקת הפרס. "אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו, האנשים במקצוע, מתחילים להבין שהדרך שבה אנחנו מתייחסים זה לזה באופן פרטי ופומבי או לא תמיד תורמת לסביבה מאוד טובה לנשים. אני מקווה שההמחשה שנשים יכולות להצליח, ולזכות להכרה על הצלחתן, תיתן השראה לעוד הרבה הרבה נשים אחרות להמשיך לעבוד, ולהרבה הרבה גברים אחרים לתת להן את הכבוד שהן ראויות לו, כמו כל בן אדם שהוא".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
