על המנהיגות הערבית לקבל אחריות ולא להטיח את כל האשמה בממשלה

האלימות בחברה הערבית בישראל תפסה חלק נכבד מהכותרות בשבוע האחרון, בשל שטף אירועים המאיים על יסודותיה ומדיר שינה מעיני רבים. על מנת להבין את התופעה שהתפרצה כמו הר געש, יש להבין את המצב החברתי, הכלכלי והפוליטי שבו נמצאת החברה הערבית, ולהאיר את הסיבות להתפרצות גל האלימות, ואת  הדרכים לטיפול בתופעה הבעייתית.

החברה הערבית, המהווה 20% מאזרחי המדינה, עברה תמורות רבות מקום המדינה ועד היום, בין היתר בזכות עלייה משמעותית בשיעור הזכאים לתעודת בגרות, במספר הסטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה, ולתארים מתקדמים. אך למרות הזינוק של 80% בשיעור הסטודנטים הערבים הלומדים במוסדות אקדמיים, פרמטרים כלכליים רבים מעידים על חולשתה של החברה הערבית. כך לדוגמה, 50% מהמשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני, 62% ממשקי הבית הערביים נמצאים בשלושת עשירוני ההכנסה הנמוכים, ורק 6.8% מהם נמצאים בשלושת עשירוני ההכנסה העליונים.

לצד זה, התוצר לנפש של ערבי ישראלי הוא שליש בלבד מהתוצר לנפש של תושב יהודי. בנוסף, שיעור ההשתתפות של נשים במגזר הערבי בשוק העבודה, נמוך בהרבה מהממוצע בחברה היהודית. רק כ-40% מהנשים במגזר הערבי משתתפות בשוק העבודה, לרוב בשל היעדר אזורי תעשייה קרובים שיכולים לספק מקום עבודה מתאים ומחסור באמצעי תחבורה זמינים.

איך משפיע המצב החברתי-כלכלי על התפרצות גל האלימות במגזר הערבי, וכיצד ניתן לפתור זאת?

המצב הכלכלי שבו נמצאות רבות מהמשפחות במגזר הערבי והעמקת אי-השוויון בחברה הערבית, מהווים קרקע פורייה לתופעות שליליות. כך, התגברות הפשיעה בשילוב שינויים במבנה המשפחה, גרמו להתערערות מעמדו הדומיננטי של ראש המשפחה. זאת, לאחר שנים רבות שבהן רחשו הצעירים בחברה הערבית כבוד רב לאב, לדוד או למורה, שבזכות סמכותם הבלתי מעורערת הצליחו לפתור סכסוכים משפחתיים ואחרים בדרכי שלום.

נוסף על כך, החברה הערבית שהעניקה חשיבות רבה לערכים ולתרבות, הפכה בעשור האחרון ברובה לחברה קפיטליסטית וחומרנית. המרדף אחרי רמת חיים גבוהה יותר גרם לעושר הפיננסי פעמים רבות לגבור על סולם הערכים התרבותי, ומצבו הכלכלי של אדם הוא שקובע את מעמדו בחברה.

פן נוסף של ההשפעה הכלכלית על הגידול באירועי האלימות, הוא רמת התשתיות הירודה ביישובים הערביים, שבאה לידי ביטוי במחסור בפארקים, במבני תרבות, ובהיעדר מסגרות לחינוך בלתי פורמלי. צעירים שאינם מוצאים בכפרם מענה לצרכים התרבותיים, או לפיתוח הכישרונות שלהם בספורט, במוזיקה ובכל תחום אחר, מוצאים מענה ברשתות החברתיות, כדי לפרוק את התסכולים, אך זאת ללא בקרה של הורים ולא של אנשי חינוך.

אי-השוויון הכלכלי המתרחב בחברה הערבית בשילוב היקף העוני תורמים לעלייה בפשיעה

לצד כל אלה, הממשלה והמנהיגות הערבית כשלו גם הן במתן מענה דחוף לתופעת האלימות בחברה הערבית. האלימות הגיעה לממדים עצומים עם שיעור קורבנות רצח גבוה פי חמישה לעומת החברה היהודית. לו נקטה הממשלה תוכנית חירום לצמצום ממדי האלימות, או במבצע לאיסוף נשק בלתי חוקי, הגדלת המשאב האנושי לפענוח מקרי פשיעה והגדלת תקציבים לתוכנית "עיר ללא אלימות", ניתן היה לצמצם את ממדי התופעה. פתרונות נוספים הם השקעה בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, השקעה במרכזי תרבות והוספת מקומות תעסוקה.

אולם לצד הפתרונות הרוחביים, שכנראה יעבור עוד זמן רב עד שיצאו לפועל, חייב כל הורה לקבל אחריות על ילדיו, לעשות חשבון נפש ולחשוב כיצד הגענו כחברה למצב הזה, ומה עלינו לעשות מבית כדי למגר את האלימות הגואה, ולבנות מחדש חברה המבוססת על ערכים הומניים וחיי קהילה טובים.

על המנהיגות הערבית לקבל אחריות לטיפול בתופעות השליליות בחברה הערבית, ולא להסתפק בהאשמת הממשלה ובהיעדר תקציבים. זאת, מכיוון שבעיית האלימות הגואה אינה קשורה רק למצב הכלכלי אלא גם לשינויים החברתיים והחינוכיים בחברה הערבית. 

הכותב הוא רואה חשבון ומרצה במכללה האקדמית ספיר