שהכורדים יחפשו את נפוליאון: איך טראמפ הסתלק מסוריה?

גם בין מעריציו של דונלד טראמפ התעוררו בימים האחרונים ספקות ניכרים לגבי כושר השיפוט שלו. העניין אינו רק עצם החלטותיו, אלא אפילו יותר מזה, התהליך המניב אותן.

תומך מובהק של הנשיא, הסנטור הרפובליקאי ממדינת דרום קרוליינה, לינדזי גרהאם, הוא שהשתמש במילה "אימפולסיבי" כדי לתאר את התהליך הזה. הוא לא התכוון להחמיא לנשיא.

הנה כי כן, נשיא ארה"ב החליט, מבלי לשתף את יועציו, שהאינטרס הלאומי ייצא נשכר מהסתלקות כוח אמריקאי קטן-אך-חיוני מגבול סוריה-טורקיה. הוא הניח, כנראה, שהסתלקות כזאת תועיל ליחסי ארה"ב-טורקיה. הוא אמנם אינו רוחש חיבה מיוחדת לבעלות ברית של ארה"ב בנאט"ו. טורקיה היא אחת הגדולות שבהן. אבל הוא פיתח יחסי קירבה כלשהם עם טאיפ ארדואן, המתיישב עם הדגם הרצוי של "איש חזק", שטראמפ נוטה להעדיף.

"וושינגטון פוסט" מגלה כי לפני שנתיים הנשיא רצה להסגיר לטורקיה את כוהן הדת הטורקי הגולה פטהוללה גולן (Gulen), שעליו ארדואן מטיל את האחריות לארגון ניסיון ההפיכה נגדו ב-2016.

מעמדו של גולן נעשה אובססיה של ארדואן. אלה המכונים "גולניסטים" הודחו בהמוניהם ממשרות ממשלתיות, ורבים מהם ממלאים את בתי הסוהר. איש ממשל בכיר לשעבר אומר ל"פוסט" שטראמפ שאל אותו מדוע בעצם ארה"ב אינה משלחת את גולן, המתגורר בפנסילבניה. הנשיא הוסיף ש"ארדואן הוא ידידי".

האשימו את טראמפ ב"בגידה בכורדים"

זה זמן מה לאיש לא היה ספק לאן פניה של טורקיה מועדות בסוריה. היא דיברה זה כבר על רצונה לכונן אזור צבאי בצד הסורי של חלק מן הגבול המשותף. הידיעה על החלטת טראמפ לסגת, ב-6 באוקטובר, עוררה מיד את המערכת הפוליטית ואת התקשורת להאשים את הנשיא ב"בגידה בכורדים". שלושה ימים לאחר ההחלטה, ב-9 באוקטובר, התחילה הפלישה הטורקית.

הביקורת על טראמפ, כמעט מכל עבר, הייתה חסרת תקדים. היא כללה את המנהיג הבולט ביותר של הרפובליקאים בקונגרס, הסנאטור מיץ' מקונל, תומך נאמן של הנשיא, שאשתו משרתת בקבינט של טראמפ כשרת התחבורה.

תחת הרושם של הביקורת הפנימית, טראמפ שינה את סגנונו. 24 שעות לאחר שהעניק את "האור הירוק" הוא הודיע, בציוץ כמובן, כי "אם טורקיה תעשה משהו שאני, בחוכמתי הכבירה מאין-דוגמתה, אחשוב להפרת אמונים, אני אהרוס ואחריב את כלכלת טורקיה!"

נניח כאן לעצם הסגנון - "חוכמתי הכבירה מאין-דוגמתה" - ונדון במהות: איום גס להחריב את כלכלתה של בעלת ברית פורמלית של ארה"ב.

האם מישהו היודע משהו על יחסים בינלאומיים חושב ברצינות, שלאיום כזה, בייחוד כאשר הוא מושמע בפומבי, ייתכן איזשהו אפקט מתקן על התנהגותה של המאוימת? איומים אפקטיביים מועברים בדיסקרטיות כדי לאפשר למקבליהם לשקול אותם בכובד ראש, ולהחליט באופן ענייני אם להיענות להם. אין אופן ענייני כאשר כשבעה מיליארד בני אדם מאזינים.

טראמפ גם לא טרח להסביר מה בדיוק הוא יחשוב ל"הפרת אמונים" (off limit). האם הוא יחשוב כל פלישה להפרה כזאת? או רק סוג מסוים של פלישה?

איך טראמפ כמעט הרס את הלירה הטורקית

כך או כך, הפלישה באה ב-9 באוקטובר, שלושה ימים לאחר האור הירוק. עשן היתמר מערי הכורדים, עובדים של ארגוני הצלה ונציגים של כלי תקשורת הותקפו, פוליטיקאים כורדים נרצחו, לוחמי מיליציות פרו־טורקים פרסמו בגאווה וידיאו של עינוי עצירים. נשימת העולם נעצרה, והתחיל להתמלא הפוטנציאל ההיסטורי של חיוויים אנטי־טורקיים (שראשיתו בימי הביניים).

גם אז, הנשיא עמד על דעתו שפינוי הכוחות היה במקומו. אפילו הידיעות על מנוסת 150 אלף כורדים אל תוך המדבר לא עשו עליו רושם. הסכנה שלוחמי דאע"ש יימלטו משביים עוררה אותו לחזור על הצהרותיו, ש"הבסנו את דאע"ש 100%".

רק ב-14 באוקטובר באה ההודעה מאנשי הנשיא על סנקציות כלכליות. הן עדיין אינן משולות ל"הריסה והחרבה", כפי שצייץ הנשיא בשבוע שעבר. אבל הבה נזכור איך כל זה התחיל: בחיבוק טראנס-אטלנטי ל"ידידי ארדואן", שפתח את השערים לפלישה טורקית.

אם פתיחת השערים נועדה, בין השאר, לקרב את טורקיה אל ארה"ב, צורך אסטרטגי חשוב כשלעצמו, הנה איומים בסנקציות ואחריהן סנקציות של ממש מחזירות את היחסים אל נקודת השפל שלהם לפני קצת יותר משנה.

אז, מכסים אמריקאיים על פלדה טורקית ואיומים של טראמפ על הכלכלה המקומית טלטלו את המערכת הפיננסית והורידו את הלירה הטורקית אל רמתה הנמוכה ביותר מאז ומעולם (שבע לדולר). הסיבה הייתה דרישתו של טראמפ שהטורקים ישחררו כוהן דת אמריקאי, שהטורקים עצרו, אולי כדי להשיג את הסגרת פטהוללה גולן תמורת שחרורו. מהלך עניינים המתחיל במחוות ידידות ומסתיים שמונה ימים אחר כך במחוות ענישה והשפלה טבוע בחותם של חוסר רציונליות.

גם ישראלים מגלים את הסכנות לביטחונם הלאומי

כמובן, התוצאות המעשיות של המהלך הזה נוסכות ייאוש בין בעלות בריתה של ארה"ב. בפעם הראשונה מאז כניסת טראמפ לבית הלבן, גם ישראלים מגלים את הסכנות הנשקפות לביטחונם הלאומי ממגבלותיו הנתונות של נשיא ארה"ב.

לא עניין של מה בכך הוא שנשיא אמריקאי מסגיר בן לילה את סוריה לידי הציר מוסקבה-טהראן-לטקיה, ומעביר את הכורדים אל בית אסד. לכורדים כמובן אין בררה, הם אסירי הגיאוגרפיה של עצמם וקורבנות קבועים של ציניות אזורית ובינלאומית.

השאלה מה מביא את הנשיא לתהליך כזה של קבלת החלטות לא נועדה רק לצורכי קינטור. יש קשר ישיר בין תשובה מלאה עליה ובין דרגת החרדה מפני מהלכיו הבאים של הנשיא.

הוא נלחם עכשיו על נפשו הפוליטית נגד חקירה מסתבכת והולכת בבית הנבחרים. אמנם הסיכוי שהוא יודח מוסיף להיות קטנטן. אבל הסיכוי שהוא יועמד למשפט הסנאט גדל יום אחר יום. חמורה מבחינתו היא הנטייה המתחוורת מסקרי דעת הקהל של הסכמה ציבורית גוברת עם עצם החקירה. תמיכה בה היא עדיין נחלת מיעוט במפלגה הרפובליקאית, אבל אפילו מספר הסומכים את ידיהם על חקירת הנשיא עומד בסימן גידול.

הנשיא יעמוד לבחירה חוזרת בעוד שנה ושלושה שבועות. רמת הרטוריקה שלו ואיכותה רומזות על עצבנות גוברת. בשתי עצרות בחירות בשבוע שעבר הוא פלט גידופים גסים, שפוליטיקאים אמריקאים מדרגה כלשהי נהגו להימנע מהם בהתייצבם מול מיקרופון פתוח.

מה הנשיא עלול לעשות בכוח הנתון בידיו כדי לשפר את סיכוייו הפוליטיים? האם הוא יוסיף לקבל החלטות "אימפולסיביות" במדיניות חוץ? האם בעלי בריתו הקרובים ביותר יוסיפו לקרוא על החלטותיו בטוויטר?

שלשום צייץ טראמפ כי "כל מי שרוצה לעזור לסוריה להגן על הכורדים, זה בסדר מבחינתי, שתהיה רוסיה, או סין, או נפוליאון בונפרטה. אני מקווה שכולם יצליחו, אנחנו רחוקים כדי 7,000 מייל". המרחק מוושינגטון לתל אביב קטן רק במקצת מזה המפריד אותה מראס אל עין במדבר הסורי. מוטב לזכור, ולחפש את בונפרטה. 

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes; ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny