השבוע לפני מאה שנה, ב-16 באוקטובר 1919, הונח על שולחנו של נשיא ארה"ב דין וחשבון מקיף ממשלחת שהוא שיגר חודשים אחדים קודם למזרח התיכון. המשלחת נועדה לבחון את האפשרות, שארה"ב תקבל עליה תפקיד פעיל בעיצוב פניו של האזור בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
את הדוח הכין גנרל ג'יימס הרבורד, שעתה זה פיקד על כוחות אמריקאיים בצרפת, באחד משדות הקרב האחרונים של המלחמה. משימתו הייתה לחקור ולהמליץ אם ארה"ב צריכה לקבל עליה מנדט להכין את עצמאותה של מדינה ארמנית במזרח אנטוליה, משהו מעין המנדט הבריטי בארץ ישראל, או המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון.
בעולם התחילו להיוודע הפרטים המלאים של השמדת הארמנים בידי טורקיה העות’מנית מ-1915 ואילך. האהדה לארמנים הייתה עצומה. ועידת השלום שהתכנסה בפריז הייתה מוכנה לכווץ את טורקיה לממדי האזור העירוני של קונסטנטינופול/איסטנבול. הן היו מוכנות לכונן מדינה ארמנית גדולה, שתשתרע בין הים השחור לים התיכון.
הרעיון היה של האירופים, אבל הם כילו את זמנם בהתקוטטויות על חלוקת טורקיה. הצרפתים רצו והבריטים רצו והאיטלקים רצו והיוונים רצו (הרבה מאוד). הם החליטו אפוא שמוטב כי האמריקאים ינהלו את ארמניה העתידה לבוא (היא הייתה גדולה לאין שיעור מן המדינה הנושאת כיום את השם "ארמניה". הרוב הגדול של הארמנים חיו ב"מערב ארמניה", תחת שלטון העות’מנים. זו הנקראת כיום ארמניה הייתה חלק מהקיסרות הרוסית, וחיו בה אז מעט מאוד ארמנים).
"הייאמר על ארצנו שאין לה אומץ?"
עיניו של גנרל הרבורד חשכו כאשר סייר באזורי הארמנים וגילה מה גדולה הייתה הזוועה. הדוח שלו הטעים כי הטורקים אינם מסוגלים לשלוט בעמים אחרים, "ובעצם, אינם מסוגלים לשלוט בעצמם". הוא ממילא חשב שטורקיה אבודה. הוא גם התרעם על כך שהטורקים אינם מקבלים עליהם אחריות לרצח הארמנים ואינם מנסים לזכות בסליחת קורבנותיהם. הוא כמובן לא יכול היה לדעת שמאה שנה אחר כך הם יוסיפו להתכחש לאחריות אבותיהם.
דוח הרבורד הכיר במציאות האמריקאית. הוא אפילו כלל נימוקים נגד קבלת המנדט. אבל לאחר שמנה אותם, הוא הטעים כי ייסורים אנושיים הם מעניינה של אמריקה. העולם אומר שאיש לא ייטיב להוציא את המשימה הזו אל הפועל יותר ממנה. "אמריקה יכולה להרשות לעצמה את ההוצאה הכספית; יש לה כוח-האדם; היא לא תמעל בשום חובה כלפי אנשיה שלה... הייאמר על ארצנו שהיא חסרה את אומץ הלב כדי לקבל עליה התחייבויות חדשות וקשות?".
גנרל הרבורד לא ידע כי בשעה שהדוח שלו הגיע אל הבית הלבן, הנשיא וודרו ווילסון היה משותק מחמת שבץ מוחי, שבו לקה ימים אחדים קודם. זה היה סוד כמוס. גם בלי השבץ, ווילסון היה מחוסל פוליטית.
"אל תחשבו שרחמיי אינם נכמרים"
שני בתי הקונגרס היו בידי הרפובליקאים, והם עסקו אז בהריסת מדיניות החוץ שלו. הם לא רצו שום התחייבויות בינלאומיות. הם דנו את הסדר העולמי החדש לחורבן כאשר סירבו לאשר את הסכמי השלום של ורסאי, כולל השתתפות אמריקאית בחבר הלאומים, גלגולו המוקדם של האו"ם.
ארמניה? טורקיה? המזרח התיכון (שקראו לו אז "הקרוב")? לא בשבילם. האיש החזק של הסנאט, הנרי קבוט לודג’, יו"ר ועדת החוץ, אמר: "אל תחשבו שרחמיי אינם נכמרים על ארמניה. הם נכמרים, אבל אני חושב שיש גבול למה שיש להם הזכות להטיל עלינו". ביוני 1920, הסנאט הביס את תוכנית המנדט.
ארה"ב נמנעה מלהיכנס בשער שנפתח לפניה. צריך להודות שהיא חסכה לעצמה צרות צרורות. אילו קיבלה עליה מנדט בארמניה, אין כמעט ספק שצבא אמריקאי היה מוצא את עצמו במלחמה עם צבאו של מוסטפא כמאל (הלוא הוא אטאטורק), שעמד אז בשלבים הראשונים של ניסיונו לחזור ולכונן מדינה טורקית. מלחמה כזאת הייתה יכולה להימשך שנים, ולדמות לווייטנאם, לאפגניסטן ולעיראק.
אבל היא הייתה מעניקה לארה"ב תפקיד חשוב, אולי מרכזי, במזרח התיכון, בים התיכון, בדרום מזרח אירופה ובדרום רוסיה. היא הייתה מונעת את נסיגתה של ארה"ב אל בדלנות הרת אסון; או אולי בדיוק ההיפך, דווקא הייתה מבטיחה בדלנות כזאת.
מה מעניין ואירוני הוא צירוף הנסיבות, המסמיך את התקפלותה של ארה"ב בסוריה אל יום השנה המאה לניסיון הנפל ההוא להשפיע על המזרח התיכון.
בימים האחרונים הרבינו לשמוע שמקיץ הקץ על "המאה האמריקאית", זו שהתחילה במלחמת העולם הראשונה, כאשר לשאר העולם התברר בפעם הראשונה שלא יהיה אפשר עוד לעשות עסקים בדיפלומטיה הבינלאומית בלי אמריקה. ארה"ב הייתה יכולה לתבוע מיד תפקיד בכורה, אבל נסיבות פוליטיות פנימיות הביסו את הגלובליסטים והעניקו את הבכורה לבדלנים. הייתה נחוצה פרל הרבור, 22 שנה אחר כך, כדי להקפיץ את אמריקה למעמד "מנהיגת העולם החופשי".
זה מעמד שדונלד טראמפ הקדים להודיע כי הוא אינו מעוניין בו אף כמלוא הנימה. רוב הישראלים לרוע המזל לא הקדימו לעמוד על משמעות השתמטותו. הואיל ורובם שותפים לסלידת טראמפ מפני העולם החיצון, היה נדמה להם שיש להם שותפות גורל איתו.
עכשיו אנחנו יודעים מה מוגבלת היא השותפות. בהיעדר תחושות היסטוריות או מוסריות, נשיא ארה"ב מתבונן בעולם כולו דרך הפריזמה הבלבדית של קח-ותן: כורדים-שמורדים, ממש כפי שלפני מאה שנה היו ארמנים-שמארמנים.
הסכנה הגדולה ביותר במדיניות החוץ האמריקאית הייתה תמיד הצירוף של בורות ושל קוצר רוח. ספק אם מאז אוקטובר 1919 שתי התכונות האלה הוסמכו זו אל זו באופן מושלם יותר מזה של אוקטובר 2019.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
