אמנות בכנסת: בוחרים בצילומים ישראליים

השולחנות הם אותם שולחנות של אמנית הקרמיקה חוה קאופמן, טרמינל העישון מזכוכית עדיין שם עם הטלוויזיה והמאפרה, אבל פרט לשני אלה, ה"פרסה" של מליאת הכנסת - אותו אזור שאליו יוצאים ראש הממשלה, השרים והח"כים בין ההצבעות וההתכנסויות במליאה - השתנתה לחלוטין. "פרסה", בשל צורת החלל שמקיף את המליאה ונמצא בירכתיים. בקצה אחד שלו דלת הכניסה של האופוזיציה למליאה ובצד השני דלת הכניסה של הקואליציה. לכאן הם יוצאים אחרי שבפנים התרגשו לעיני המצלמות. כאן בפרסה - שטח שאליו אין גישה לאף מבקר במשכן (כולל התקשורת) פרט לח"כים ולעוזריהם - לוקחים קפה, כריכים ופירות, ומקבלים את ההחלטות, סוגרים את הדילים, כורתים בריתות. לא בכדי מכנים את המקום לב-ליבה של הדמוקרטיה בישראל.

 נועה בן נון מלמד - memo / צילום: אוסף האומנות של הכנסת

לאחרונה, כאמור, שופץ החלל. חברי הכנסת ה-22 ייהנו (אם יישארו במתכונת זאת) מתקרה חדשה ושאר חידושי תשתית, חיפוי עץ ועוד שנעשו באגף זה של המשכן, שנחנך בשנת 1966. אלא שהפעם נוסף לפרסה אלמנט נוסף שלא היה עד כה - עבודות אמנות. באופן מפתיע, זה היה בשלב מוקדם של התכנון האדריכלי, כששרון סופר עודכנה על השיפוץ והוזמנה לקחת חלק בו במסגרת תפקידה כאוצרת הכנסת. לרכישת האמנות לפרסה הוקצבו 70 אלף שקל, וסופר החלה בתהליך האוצרות.

מבט וזיכרון אישי

אוסף הכנסת חי ודינמי בעשור האחרון לאחר שנים של קיפאון. ההתחלה הייתה מבטיחה והניעה אותה אדריכלית הפנים דורה גד: טרקלין שאגאל נחנך עם משכן הכנסת והפך לדימוי אייקוני; הקיר שיצר דני קרוון, "שאי שלום ירושלים", הוא הקיר המרכזי של המליאה עד היום - שקט ועוצמתי; העבודות שיצרו משה קסטל וראובן רובין עבור המשכן באותה שנה עדיין נוכחות, וכך גם קיר הקרמיקה שיצרה קאופמן בהזמנת גד.

 אמירה זיאן - חלל / צילום: אוסף האומנות של הכנסת

אלא שאז היה קיפאון עם שנים ללא רכישות של אמנות פלסטית. הכנסת שאלה מדי פעם עבודות אמנות או רכשה באופן נקודתי, עד שנת 2011, אז יצאה בקול קורא לרכישת אמנות. אחר כך היה עוד קול קורא אחד ומשמעותי בשנת 2017, אז נרכשו עבודות אמנות ישראלית עכשווית בהיקף של 300 אלף שקל. העשור האחרון שינה את כיוון הרוח והאמנות חזרה למשכן. סופר, שפועלת בכנסת בתחום האמנות משנת 2000, מונתה לפני שנתיים באופן רשמי לאוצרת המשכן.

הפעם, היא החליטה לרכוש עבור הפרסה חמש עבודות צילום בלבד, ללא קול קורא. "המחשבה הייתה שזה חלל סגור שאין בו אף חלון. החלטתי ללכת על עבודות צילום כדי ליצור חלונות החוצה למרחב. חיפשתי עבודות צילום שהן פעולה פרפורמטיבית התערבותית של האמן בנוף. נקודת המוצא שעניינה אותי היא המבט והזיכרון האישי, הקשר ביוגרפי כלשהו של האמן, בניגוד לאיזה מבט חקרני סוציולוגי מרוחק".

 מתי אלמליח, ללא כותרת / צילום: אוסף האומנות של הכנסת

את העבודות שבחרה סופר יראו, בסופו של דבר, רק חברי הכנסת והמורשים לכניסה לפרסה. על מה הם יתבוננו בין הדיונים כבדי המשקל בנושאי חוק, זכויות אדם ועתיד הפוליטיקה בישראל? על אמירה זיאן, אמנית מכפר ירכא. זיאן נוהגת לצלם את עצמה בעבודותיה, הפעם היא מצולמת כשהיא הולכת על גג אוניברסיטת חיפה ולראשה כיסוי הראש המסורתי. "היא צועדת על תקרת זכוכית סמלית", מתייחסת סופר, "המבט שלה קדימה הוא לכאורה מלא תקווה, הרי יש לה יכולת להמריא אל על מהגג, אבל המבט קדימה בהליכה על גג ללא גדרות טומן בחובו גם נפילה. אני חושבת שהעבודה מתייחסת גם למורכבות של היציאה החוצה של נשים דרוזיות לרכישת השכלה".

עבודה אחרת שתלווה את פעילות הח"כים היא פריים מתוך עבודת הווידיאו של זהר אלעזר. במשך 11 שעות תיעדה עצמה האמנית בבית ילדותה שצופה על הכינרת, כשהיא מדביקה רצועות טפט שחור על חלון גדול הצופה אל הכינרת - חוסמת את המבט אל הנוף. "העיסוק של האמנית הוא בטכניקת הצילום קמרה אובסקורה והחדר החשוך, אבל הבחירה שלה לעשות את הפעולה הזאת בבית ילדותה שצופה על הכינרת והרי גולן היא בחיבור הביוגרפי. היא גם הנכדה של דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל שהיה מפקד פיקוד צפון בששת הימים".

לא סתם קישוטים

עבודות נוספות שנבחרו לחלל הן של הצלמת נועה בן נון מלמד, בת למייסדי דגניה א’ ונצר למפקד חיל הים בעבר יוחאי בן נון, שמצלמת דפי memo (תזכורת) בצורת סירה שטה על המים - אולי יש בהן תזכורות לעתיד, אבל תכף הסירה תירטב ותתפורר. האמן מתי אלמליח עוסק בנושאים של הגירה וזיכרון מודחק של זהות מזרחית, ומציג צילום שבו הוא מעמיד את זיכרון הים של אביו בסאפי, עיר חוף במרוקו, אל מול חוף הים בעכו. "זאת פעולה שהוא עושה עם אבא שלו וגם בה יש מן החסימה של הנוף, הפעם על-ידי זיכרון וזהות", אומרת סופר.

עבודה נוספת שמוצגת בפרסה היא של האמנית פסי גירש, שמעמידה אנציקלופדיות במבנה חסר גג שצופה אל הרי ירושלים ובמרכזו שאריות של מדורה. "האמנית עוסקת רבות בזיכרון השואה, היא דור שני לניצולי שואה, והיא נוגעת באוצרות הידע, החוכמה והתרבות שאין להם שימוש. המדורה מזכירה משהו מצד אחד טקסי שבטי של פולחן ומצד שני הרס".

 זהר אלעזר, מתוך עבודת הוידאו wall paper / צילום: אוסף האומנות של הכנסת

אלה עבודות מורכבות במסר ובביצוע שלהן.

"נכון, אני לא רואה את האמנות בכנסת רק כתוספת קישוטית. התפקיד של האמנות בבניין לא מסתכם בלעשות את החלל יותר נעים. אין ספק שזה גם חלק מהעניין, אבל תפקידה של האמנות הוא לתת הזדמנות למבט שמאפשר השתאות ועניין, עם נגיעה רלוונטית להתרחשויות כאן בישראל. לכן היה לי חשוב החיבור לזיכרון אישי ומבט ביוגרפי לנושאים שנוגעים בקולקטיב, כמו זיכרון השואה, עלייה, השכלה, מאבק על הקיום ומלחמות ישראל. אלה נושאים שמעסיקים את החברה הישראלית וצריכים להעסיק את נבחרי הציבור".

סופר מבשרת ששינוי העמדה של הכנסת ביחס לאמנות במשכן שואף לחזור לאותם ימים של דורה גד בשנת 1966, אז ברור היה לנוגעים בדבר שהאמנות היא חלק בלתי נפרד. "בתכנון העתידי לתוכנית כנסת 2040 נחיל את החשיבה על שילוב האמנות עוד משלב התכנון", היא אומרת, ואלברט סחרוביץ’, מנכ"ל הכנסת, מבטיח: "התוכנית נמצאת ממש לקראת קבלת אישור בוועדה המחוזית. פן מאוד חשוב בתוכנית ובהליך התכנון הוא לתת מקום לאמנות במשכן הכנסת - לא רק כערך אסתטי או עיצובי, אלא כתפיסה שלפיה מבנה ציבור הוא לא רק יעד פונקציונלי, וצריך להתייחס להיבט האמנותי והערכי. מובן שזה כרוך בהקצאת תקציבים".

 פסי גירש - ללא כותרת / צילום: אוסף האומנות של הכנסת

עד שהתוכנית תתקבל, מרכז המבקרים של הכנסת מקיים סיורי אמנות במשכן לקהל. בסיורים אפשר להתרשם מהעבודות ההיסטוריות שיש במקום לצד מוצגי ארכיאולוגיה ואמנות עכשווית מתוך אוסף הכנסת בהשתתפות האמנים מרים כבסה, שי זילברמן, דוד עדיקא, עילית אזולאי, בועז אהרונוביץ’, אסנת יהלי סרבגילי ועוד. "נוצר לכנסת אוסף שאפשר כבר למצוא בו הקשרים מעניינים", אומרת סופר בסיפוק. מומלץ להתרשם גם מתערוכת אוסף העיצוב הקרמי של הכנסת שמוצג באגף קדמה באוצרות שלומית באומן, הכולל 53 אמני קרמיקה, וגם לו נרכשו שתי עבודות חדשות השנה.