אחרי סדנת בחריין: הפלסטינים עוד לא פספסו את הרכבת

מדיניות החוץ של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בשבועות האחרונים מחזקת לכאורה את טענות הפלסטינים כלפי סדנת בחריין והיעדר ההמשכיות עד כה. אם אינטרס לאומי יכול להשתנות ביומיים, ואי-אפשר לסמוך על שותפיוית לטווח ארוך, התוצאה המיידית היא שכל מדינה מרגישה שהיא יכולה לסמוך רק על עצמה. אלה חדשות רעות לישראל, אך עוד יותר לפלסטינים.

בתקופה שבה הסוגיה הפלסטינית נדחקת לשולי סדר העדיפויות האסטרטגי במזרח התיכון, נראה כי לפלסטינים יש אינטרס לאמץ - אף אם באיחור - את המתווה שהניחה הסדנה הכלכלית, אשר טומנת בחובה את הסיכוי הגדול ביותר למימוש השאיפות הלאומיות שלהם.

הרכבת עוזבת את התחנה

ב-15 השנים האחרונות שינו שלוש התפתחויות גיאופוליטיות את המזרח התיכון. בעקבות "האביב הערבי" הופרכה הטענה המקובלת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתדלק את כל שאר הסכסוכים במזרח התיכון; הדאגה העמוקה ממדיניות החוץ של איראן מצליחה להאפיל על יריבויות היסטוריות; השאיפה בעולם הערבי לשגשוג כלכלי, לצד הרחבת הגישה של אזרחיו לידע ומידע, עוררו עניין חדש בישראל ובמה שיש לה להציע לאזור, ודחייה של הנרטיב לפיו קיום קשרים כלשהם עם ישראל הוא מוקצה מעיקרו.

כל אחת מההתפתחויות הללו, והשפעתן המצטברת, מאיימת על הדוֹגמה הפלסטינית, הגורסת כי העולם הערבי לא יחל בנורמליזציה עם ישראל כל עוד זו אינה נעתרת לדרישות הפוליטיות הפלסטיניות. ולכן השאלה המתבקשת היא מה בעצם יש לפלסטינים להפסיד.

למרות הפוטנציאל של המתווה שהוצג, שלושה גורמים עיקריים עשויים לבלום או לעכב את התקדמותה.

היוזמה זקוקה לתמיכה חד-משמעית מצד העולם הערבי, האיחוד האירופי ומעצמות אזוריות וגלובליות נוספות. המצב כיום רחוק מאוד מכך: מדינות מוסלמיות כמו מרוקו וירדן שלחו למנאמה, בחוסר רצון מובהק, רק נציגים בדרג בינוני; האיחוד האירופי שיגר רק משקיפים מטעמו; ורוסיה וסין אפילו לא טרחו להשתתף.

על ממשלת ישראל להפנים את המסר הברור ששיגרו לעברה מדינות ערב שהשתתפו בסדנה: אם ההתקדמות הכלכלית לא תלווה במאמץ משמעותי לאתחל את המסלול הפוליטי, מאמציה לנורמליזציה ייתקלו עד מהרה בתקרת זכוכית. עד כה אין סימנים לכך שממשלת ישראל - זו הנוכחית וככל הנראה גם זו הבאה - מוכנה או מסוגלת להתקדם בנושא.

האדישות הגוברת בקרב ההנהגה הערבית לסוגיה הפלסטינית עומדת בניגוד חד למחויבות הברורה כלפיה בדעת הקהל הערבית. ואכן, בעוד שהרעיון לנרמל את היחסים עם ישראל כבר אינו נחשב טאבו במדינות מפתח כמו מרוקו ונסיכויות המפרץ, רובם הגדול של האזרחים במדינות ערב עומד לצד הפלסטינים. מסיבה זו, כל התקדמות שתושג ללא שיתוף הפלסטינים ובהסכמתם לא תהיה מקובלת על הציבור הערבי.

קוסובו כמודל למדינה פלסטינית?

ההתמקדות בפן הכלכלי בסדנת מנאמה מאפשרת לנו להסתכל על מתווה אפשרי להקמת המדינה הפלסטינית העתידית שנוסה בעבר בהצלחה - קוסובו, שהכריזה על עצמאותה מסרביה ב-2008. אף שנסיבות ההכרזה היו שנויות במחלוקת בעתו, כיום יותר ממחצית ממדינות העולם מכירות ברפובליקה.

מטרת פסגת בחריין הייתה ליצור תמריצים כלכליים ולגייס שחקנים אחרים שיצטרפו לחזון הכלכלי שלה לאזור. הסדנה הכלכלית עסקה בעיקר בשיקום כלכלי וחברתי - בדומה לנעשה בקוסובו שלאחר המלחמה ב-1999. גם שם מלאכת תיאום המאמצים הוטלה על המדינות התורמות, אף שהאינטרסים שלהן לא תמיד היו מסונכרנים.

אך חשוב מכל, שיקומה של קוסובו נתפש בשעתו כחלק מתהליך של שיקום אזורי, וקוסובו הייתה צריכה להסתגל בהתאם.

ואף על-פי כן, נוע תנוע

כדי שהניסיון החדש לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני יצליח, נדרשת מחויבות אמיתית מצד כל הצדדים.

על הפלסטינים לוותר אסטרטגיית הצוּמוּד (ערבית, "עמידה איתנה") המסורתית שלהם, שערכה הולך ופוחת.
ישראל, מצידה, חייבת להפגין מחויבות אמיתית ליוזמה הדיפלומטית-כלכלית ולמלא את אחריותה לסייע לצמיחת הכלכלה הפלסטינית. עליה גם לזכור שבהיעדר מסלול בר-קיימא לפתרון האפיק הפוליטי של הסכסוך, לא תושג כל נורמליזציה אמיתית עם שכנותיה הערביות. ולבסוף, לארה"ב ולשותפיה הערבים יש אחריות בינלאומית לשמור על הישגי מנאמה בחיים, גם אם שני הצדדים אינם לגמרי מחויבים אליה.

הפוטנציאל האמיתי של ועידת בחריין טמון, אם כן, בהנעתם של מיקרו-אירועים והצגת רעיונות חדשים ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהתחשב בכישלון כל הניסיונות בעבר, החזון המרענן שהציגה ראוי לכל הפחות לקבל הזדמנות להצליח. 

הכותבת היא ראש תחום דיפלומטיה 2030 במכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה. המאמר פורסם במסגרת "הזירה" - מגזין לדיפלומטיה ויחסי חוץ בהוצאת המכון