אנו ניצבים בפני רגע היסטורי שיבחן את אמון הציבור במערכת המשפט בישראל

בראשית אוגוסט התראיינתי לכתבת המשפטית אלה לוי-וינריב בעיתון זה. כותרת הראיון - "הטענה שגורמי אכיפת החוק מבצעים הפיכה שלטונית - מסוכנת. לא תופרים תיק לאיש" - שיקפה את המסר העיקרי שאותו ביקשתי להעביר. אני סבור כי חשיבותו הולכת וגוברת ככל שמתקדמים ההליכים המשפטיים בעניינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ועימם מתגברים הקולות הזועקים נגד "הפיכה משפטית", "תפירת תיקים", "הפלת שלטון" על-ידי מערכת המשפט וכיוצא באלה. אמירות שמטרתן (או תוצאתן) היא פגיעה באמון הציבור בלגיטימיות של מערכת המשפט, המהווה צלע שווה במשולש הרשויות הממלכתיות של הדמוקרטיה הישראלית.

בחלק אחר של אותו ראיון, אשר "נותר על רצפת העריכה", נשאלתי על גורמים שהשפיעו עליי לבחור במקצוע המשפטים. סיפרתי כיצד עקבתי, כנער, אחר "משפט דמיאניוק". באופן חריג, המשפט שודר בטלוויזיה, וכך הזדמן לי לצפות בדיונים רבים, לרבות הדיונים המצמררים שבהם העידו ניצולי השואה. האמנתי לניצולים הגיבורים, שעלו על דוכן העדים, הביטו בעיניו של דמיאניוק והצביעו עליו כ"איוון האיום" מטרבליקנה.

דמיאניוק הורשע בבית המשפט המחוזי, אך לבסוף זוכה מחמת הספק בבית המשפט העליון, בערעור שנדון בפני הנשיא (דאז) מאיר שמגר ז"ל; ופורסם כשבוע לפני גיוסי לצה"ל. אני זוכר את ההפתעה והעצב על הזיכוי, אך גם את תחושת הגאווה האישית שלי כישראלי לפני גיוס. מדינת ישראל זיכתה מחמת הספק את דמיאניוק על חלקו בפשעים בטרבלינקה, הגם שלא היה ספק על נוכחותו כשומר במחנות השמדה. הדבר העיד על מערכת משפט עצמאית ומתקדמת, שאינה פועלת בהתאם לתחושות בטן או בהתאם לרצון ההמון או הריבון, אלא על-פי כללי משפט יהודיים ואוניברסליים. ראיתי בזיכוי ובמערכת המשפט את הניצחון המושלם על הנאצים ומה שסימלו.

שמגר ז"ל הוא מעמודי התווך של מערכת המשפט הישראלית לדורותיה. כיליד פולין שהצטרף לשורות האצ"ל, שמגר נלחם, נכלא והוגלה מהארץ, ומאוחר יותר השתתף במלחמת השחרור ונטל חלק בתקומה הפיזית של המדינה. בתפקידיו הציבוריים-משפטיים, ובהם הפרקליט הצבאי הראשי, היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון, נטל שמגר חלק מכריע בעיצוב דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

מורשתו כוללת הן את היותו איש המחתרות והתקומה והן את היותו איש משפט ציוני וליברלי, שהאמין בכל מאודו בחשיבותה של מערכת משפט חזקה ועצמאית, בזכויות אדם ומיעוטים ובשלטון החוק במובנו הפשוט - עליונות החוק במדינה דמוקרטית, חוק שלו כפופים פשוטי העם ומכובדיו, הממשלה ואזרחיה.

השילוב שגילם שמגר בדמותו ובפועלו, בין חוסן לאומי ואהבת המולדת למערכת משפט עצמאית וליברלית, היה טבעי ונכון. בתקופת שמגר לא היה מקום, ובצדק, לקולות המשווים בין מלחמה בחמאס למלחמה בבג"ץ, לקולות הרואים בבית המשפט כאחראי להחלשתו של צה"ל, או בנציגי מערכת המשפט כ"תופרי תיקים" המבצעים הפיכה שלטונית בפעולותיהם. קולות שכאלה היו מחוץ למתחם הלגיטימיות במרבית שנות קיומה של המדינה, תחת שלטון השמאל או הימין ותחת שלטונם כראשי ממשלה של מנהיגי האצ"ל והלח"י - מנחם בגין ויצחק שמיר.

נדמה כי בימים אלה אנו ניצבים בפני רגעים היסטוריים בכל הקשור לאמון הציבור במערכת המשפט. השימועים בעניינו של ראש הממשלה הסתיימו, וההחלטה קרובה. תהא ההחלטה אשר תהא, היא צפויה לטלטל את החברה הישראלית המפולגת. ההחלטה בגורל השימועים תתקבל בסופו של דבר על-ידי היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שבדומה לשמגר, כיהן כפצ"ר. ההפגנות הופכות לקולניות יותר. חלק מהמפגינים קוראים "אנחנו הריבון" ודורשים לממש את ריבונותם גם על בית המשפט העליון והחלטות התביעה הכללית.

זה המקום לתזכורת על הסכנות שבהכפפת שיקולי מערכת המשפט לרצון "הריבון", והשלטון - העונש הלא-מידתי של נעמה יששכר ועינוי הדין שהיא עוברת, עשויים לשמש תזכורת כאובה שכזו. מורשת שמגר מלמדת כי לא דרישת הריבון ולא תחרות פופולריות צריכות לקבוע את גורל ההליך המשפטי, וכי מערכת משפט מקצועית ועצמאית קשורה בקשר אמיץ לחוסנה הלאומי של המדינה.

אדוני היועמ"ש, שמגר מאיר את הדרך. 

הכותב הוא בכיר לשעבר בפרקליטות מיסוי וכלכלה, כיום עורך דין פרטי ויו"ר מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין