קולומביה - ממדינה מוכת סמים ופשע ליעד תיירותי פופולרי

יש כמה דרכים לחגוג חמישים שנות נישואים. אנחנו חגגנו בדצמבר האחרון באוטובוס ברחובות העיר קרטחנה בקולומביה. ולא סתם באוטובוס, אלא על גבי צ'יבא (Chiva) - אותם אוטובוסים שבאופן מסורתי שימשו את תושבי הכפרים באזוריה הנידחים של קולומביה (ואקוודור) וכבר מזמן הפכו לאייקון חיי הלילה של עריה התוססות. הצ'יבאס צבעוניים כמו ציפור פסיכדלית, יושבים בהם על ספסלים כמו בטיוליות של פעם, ובמקום חלונות יש בהם פתחים.

היה ערב. קרטחנה ניצתה באורות. על הספסל האחורי של הצ'יבא ישבו כמה נגנים מבוגרים מצוידים באקורדיון, גיטרה, קאחה (תוף קטן המכוסה עור עיזים או נייר צילום רנטגן, בעל צלילים גבוהים) וגואצ'רקה (גזע של תמר צעיר עם זיזים בולטים המפיקים צליל של פומפיה נוקשת). לכל צ'יבא יש מנחה, "דירקטור", שתפקידו לקושש נוסעים, לדאוג שהרום והקוקה-קולה יזרמו כמים, לספר בדיחות, להצחיק את הקהל, לגרום לאנשים לשיר, ולדאוג שלא יישאר מקום ריק על האוטובוס. ספסלי הצ'יבא התמלאו בתיירים ובמקומיים שבאו לעשות שמח. הנגנים סחפו במקצבי סלסה וה"דירקטור" לא הפסיק לקשקש ולדרבן את החוגגים לרקוד.

 הצ'יבא, אוטובוס השמחה./ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

על הספסלים ישבו חוגגים ממדינות שונות, רובם ככולם ממדינות אמריקה הדרומית, וכל ספסל עשה מאמצים להיות הכי שמח. בעלי ואני היינו היחידים ללא שורשים לטינו-אמריקאים, וכששרנו "הבה נגילה", כולם מחאו לנו כפיים. מתודלקים ברום ובקוקה-קולה, כולם פרגנו לכולם, וכשעבר מולנו צ'יבא של חברה אחרת (יש עשרות אם לא מאות צ'יבאס בקרטחנה), שרנו ורקדנו כאחוזי דיבוק, כדי לנצח בתחרות של מוכרחים להיות שמח.

מדי פעם הצ'יבא נעצר בצד מדרכה בצומת מרכזי, שם עמדו להקות של רקדניות מוונצואלה, חתיכות שחומות מהסרטים שרקדו מדהים, וכולנו רקדנו (או חשבנו שאנחנו רוקדים) סלסה. כשעה אחרי חצות, עם רום פועם בוורידים, חזרנו למלון להירגע.

  אוטובוס "צ'יבא/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

קרחנה בקרטחנה

קרטחנה (או בשמה המלא קרטחנה דה אינדיאס) נחשבת ליפה בערי קולומביה ואולי באמריקה הלטינית כולה. היא יושבת על חוף האוקיינוס האטלנטי עטור דקלים, עצי מנגו ובננות - עיר קריבית מוקפת חומה, תוססת, צבעונית, ממוסחרת ומתויירת. בין הסמטאות היפהפיות של העיר העתיקה שוטטו נשים שחומות בחצאיות ססגוניות עם סלי פירות על ראשיהן - צאצאיות של השפחות שהובאו לכאן אי-אז מאפריקה. הן גובות כמה פסו מתיירים הרוצים להצטלם איתן. מאות רוכלים שמכרו הכול כולל הכול, הציעו שמלות המוצגות על דוגמניות מהלכות, מיצי פירות אלוהיים, טלפונים ניידים, תכשיטים ומגבעות לבנות העשויות מגבעולי דקל יבשים. "זה כובע שלא מתקמט", אמר הרוכל וקיבצ'ץ' את המגבעת בידיו. אבל יש לי מאה כאלה בבית, חייכתי. "אז יהיו לך 101", צחק.

אל מרומי מנזר לה פופה (La Popa), הנקודה הגבוהה ביותר בעיר, נהגו לטפס פעם המאמינים על ברכיהם. כיום זוהי נקודה תיירותית שממנה נשקף מבט נהדר על הים ועל כיכרותיה ובנייניה הקולוניאליים היפהפיים של העיר. מעל ראשינו עופפו קורמורנים, נשרים, פליקנים ופריגטות. "כולם רעשנים בקרטחנה, גם הציפורים", חייכה לאורה, מורת הדרך שלנו. גם היא, כמו כל המדריכים שבהם נתקלנו, הייתה מופתעת עד היסוד כשהראיתי לה את ספרו של גבריאל גרסיה מארקס, "שנים-עשר סיפורים נודדים", בתרגומו לעברית. סיפרתי לה שבדיוק סיימתי לקרוא את הסיפור "האור דומה למים", המתרחש בקרטחנה.

לא היה לה מושג ש"גאבו" (כפי שנקרא כאן הסופר המפורסם בן העיר, ראו מסגרת) הוא אייקון ספרותי בישראל ושרבים מספריו תורגמו לעברית. אגב, לא כל מי שפגשנו בקולומביה הוא חסיד של גאבו, בעיקר משום שלא הרבה להתייחס בספריו לפוליטיקה בארצו, לעוולות החברתיות ולסמים, וקולומביה ניבטת מספריו בעיקר כמקום של כשפים שחורים, מאגיה, מעשים מוזרים ומעשיות משונות.
היה חם. שעת צהריים. ישבנו בצל הדקלים הגבוהים בכיכר סימון בוליבר שבה ניצב על גב סוס פסלו המרשים של המשחרר הגדול של דרום אמריקה. על פנינו חלף מיש-מש אתני: קתולים לבנים עם צלב, ילידים עם תווי פנים אינדיאניים, שחורים, מולטים. כדי להגיע לשכונת גטסמני שאליה היו מועדות פנינו, חלפנו בפארק המרכזי של העיר. איגואנות שוטטו חופשי על העצים, ולראשונה בחיי ראיתי עצלן (sloth) תלוי ככה סתם על עץ.

 תושבת ותיקה בשכונת גטסמני בקרטחנה/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מיד נפלתי בקסמה של השכונה הזאת, השוכנת בכיכר השילוש הקדוש. יש בה משהו כל-כך צבעוני וסוחף, אמיתי ולא מתחנחן. חיים פה עניים בצד סטודנטים, אנשי בוהמה ואמנים בצד תרמילאים. כאן חיה קהילה החולקת צרות ושמחות, והגרפיטי התוסס שעל הקירות הוא אמנות מורדת, בועטת, כל מה שציורי קיר צריכים להיות - מעוררי עניין, מסקרנים, מתריסים, מלאי הומור ולא עושים חשבון.

מתהוללת, רעשנית ומסחררת

בוגוטה, הגדולה בערי קולומביה, היא המרכז השלטוני של המדינה; עיר קוסמופוליטית בת כ-8 מיליון תושבים, עם מרכז קולוניאלי עתיק, תרבות עכשווית מפותחת, מסעדות מצוינות ומוקדי בילוי תוססים. בֶּרוניקה, קולומביאנית מושחזת בעלת מזג לטיני, שוטטה איתנו בעירה. עלינו ברכבל למנזר מונסראטה, הניצב על אחת הגבעות הגבוהות בעיר. הדרך למנזר עוברת בשכונת היוקרה צ'מפינרו אלטו.

"העשירים פה עשירים, לילדים יש מטפלות, ויש מי שמוציא לטיול את הכלבים הגזעיים", אמרה ברוניקה בטון הציני שלה. גם גבריאל גרסיה מארקס ושאקירה רכשו פה דירות שמחירן מגיע ל-2 מיליון דולר, סכום דמיוני לרוב אזרחי קולומביה, כשהמשכורת הממוצעת היא כ-350 דולר לחודש.

הציור הגדול של ישו העולל המתנוסס במנזר אינו מציג תינוק לבן ושמנמן. זהו כפי הנראה הישו השחום הראשון בהיסטוריה, והוא צויר ב-1640. ברוניקה, אף שהיא מבקרת בכנסייה באופן קבוע, לגמרי צינית לגבי העוסקים במלאכת הקודש, וכך גם לגבי הפוליטיקאים. "אם ישו שחור", היא אומרת, "איך זה שהשחורים היו פה עבדים?".
ברוניקה היא הקולומביאנית החדשה: גרושה, אסרטיבית ועובדת קשה כדי להעניק לילדיה חינוך טוב. בעלה לשעבר, "כמו הגברים הקולומביאנים המאצ'ו'ס", רצה אותה "משרתת", אבל היא נשמה חופשית, מודרנית, מלאת הומור וסלסה.

רובע לה קנדלריה ההיסטורי מתהדר בבתים קולוניאליים במעלה סמטאות תלולות. כאן נמצאים ביתו ש

 יפהפיות עם סלי פירות מצטלמות עם תיירים/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

גם מוזיאון הזהב הוא שכיית חמדה. למעט העובדה שהזהב הוא מתכת אצילה (עמידה בפני קורוזיה וחמצון), לא הייתה לו משמעות מיוחדת בעיני ילידי קולומביה המקוריים. כ-800 שנים לפני שקולומבוס הגיע לעולם החדש, כבר שימרו פה תמציות ליים בפופורו (Poporo) - כלי אחסון קטנים הנחשבים מקודשים. אלא שהפופורו המעודנים האלה העשויים זהב, מפוסלים בצורת וגינה, פין, שדיים - רחוקים מקדושה, בעיניים מערביות לפחות.

גם כיום בוגוטה היא עיר מתהוללת, רעשנית ומסחררת המציעה מאכלי רחוב מצוינים כמו ארפא'ס (פיתות מקמח תירס במבחר מילויים) וטמאל'ס (ממולא דרום אמריקאי העשוי קמח תירס), בצד מסעדות יוקרה שמנה בהן עולה כ-60 דולר, כמעט כשכר חודשי של פועל קשה יום. ובערב, העיר הענייה-העשירה הזאת רוקדת אל תוך הלילה במועדונים מכל סוג. חנויות יוקרה של מיטב המעצבים עומדות פתוחות עד חצות, רוכלים מנסים לגרד קצת פרנסה ומשדלים לקנות בלונים, משקפי שמש וצעצועים, בעוד יפהפיות לטיניות דופקות הופעות על גבול הזנותי. בוגוטה אומנם קולנית, אך לא מאיימת, אפילו נינוחה ומכילה.

עלייתו ונפילתו של אסקובר

במשך שנים הייתה קולומביה - או לוקומביה (loco, משוגע בספרדית) כפי שיש המכנים אותה - שם נרדף לסמים. ואין עוד עיר ששמה נקשר בסמים כמו מדיין (Medellín), העיר השנייה בגודלה במדינה אחרי בוגוטה. עד לפני כעשרים שנה מדיין הייתה המרכז של קרטל הסמים במדינה, נתונה לשליטתו הבלעדית של ברון הסמים פבלו אסקובר.

את קריירת הפשע החל אסקובר כגנב של מצבות קבורה. בשנות ה-70, כאשר הפופולריות של השימוש בסמים בארה"ב נסקה, נכנס לעסקי הקוקאין. כמה שנים לאחר מכן, כשארה"ב התמכרה לקראק, כ-80% מהסחר בסמים כבר היו בידיו. לכל מי שעמד בדרכו של אסקובר ניתנה הבחירה בין "כסף או עופרת" (Plata O Plomo). פוליטיקאים ושופטים שסירבו לכסף קיבלו עופרת. "חיילי" הקרטל שנקראו Sicarios, (המתנקשים) דהרו על אופנועים ברחובות העיר כשהם מחסלים כל מי שאסקובר רצה במותו. כדי לזכות בחסינות, הוא נבחר לקונגרס וצבר פופולריות כשחילק לאנשים מהמעמדות הנמוכים כסף, אופנועים ואף בתים. לא עבר זמן רב ואסקובר זכה למעמד של גיבור תרבות, תוך שהוא מטיל מורא על מדינה שלמה.

המלחמות העקובות מדם שהתחוללו בשנים 1989 עד 1992 בין "המתנקשים" לבין אנשי הכנופיה היריבה Los Pepes, גבו את חייהם של אלפים, בהם אזרחים תמימים. אבל גם סופו של ברון הסמים הכול-יכול הגיע. ב-2 בדצמבר 1993 הוא נורה ונהרג בידי אנשי מחלק הסמים של קולומביה וארצות הברית (כנראה בסיוע כנופיית Los Pepes) כשהוא בן 44.

שכונות העוני של מדיין הן סיפור מרתק של פשע, סמים ותקומה. אם בעבר, חלקם הגדול של תושבי השכונות עבדו ב"מפעל" הקוקאין של אסקובר, 2002 הייתה שנת מפנה כאשר ממשלת קולומביה החליטה לעשות מעשה. הותקנה מערכת ציבורית של רכבלים ששינתה את פני התחבורה בעיר, ובאמצעותה יכולים תושבי שכונות העוני הממוקמות על הגבעות להגיע בקלות ובזול למרכזי העיר ולמקומות העבודה; ולא פחות חשוב: לדיירי השכונות ניתנה אפשרות לרכוש את הדירות שבהן התגוררו ולהיות לראשונה בחייהם בעלים של רכוש.

 פסל של האמן בוטרו בעיר מדיין/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

לא מתלהבים מנרקוס

"מעבדות לקרטל הסמים הם יצאו לחירות של בחירה חופשית בחיים אחרים", אמרה אדריאנה, המדריכה שלנו במדיין. בת כארבעים, רווקה, משכילה ורהוטה, הובילה אותנו בבטחה בשכונת סנטו דומינגו, אחת מ"שכונות הגונדולות" (שכונות העוני שחוברו ברכבלי הקרונות למרכז העיר). תושבי השכונה נשפכו מתוך קרונות הרכבל, חוזרים מיום עבודה. שוטטו, אכלו גלידה, עשו שוק.

"הממשלה נתנה להם חינוך בזול, העניקה למשפחות כסף כדי שיתמכו בקרוביהם וסיפקה להם מקומות עבודה, תמורת התחייבות להחזיר למשטרה את הנשק שהיה ברשותם", סיפרה אדריאנה. "וגם לאלה שלא הייתה חזקה על הדירה שהתגוררו בה, ניתנה הזכות להתחבר חוקית למים, חשמל ואנטנות עבור תשלום לא גבוה, כדי למנוע את תופעת הפאבלות נוסח ברזיל".

הביקור בשכונת סנטו דומינגו הוא חוויה מרתקת, תיירותית ואפילו אסתטית. יש איזה קסם בבניינים המגובבים בצפיפות, בשיחות השכנים ממרפסת למרפסת, ברחובות התלולים. אין בעיה לשוטט כאן באופן תמים ולצלם, אך ברגישות. "עמוק אל תוך הלילה עדיין קצת מפחיד כאן, בעיקר בגלל רוחות העבר", אמרה אדריאנה.

גם אדריאנה, כמו כל המדריכים שפגשנו בקולומביה, לא מתלהבת מסדרת הנטפליקס הפופולרית "נרקוס" - דרמת הפשע על קרטלי הסמים בקולומביה, שגיבורה הוא איך לא, פבלו אסקובר. "לא רק שרוב השחקנים אינם קולומביאנים", אמרה, "אלא שהסדרה מציגה אותנו כאילו רובנו בסמים ואוהבים את פבלו אסקובר, וזה רחוק מהאמת. הוא אכן חילק כסף לעניים וקנה אותם, וגם בנה על שמו את כנסיית הבתולה של המתנקשים (La Virgen de los sicarios) שבה נהג להתפלל לפני הרצח הבא; ונכון גם שיש לא מעט אנשים שעד היום מניחים פרחים ומדליקים נרות לרגלי ציור הקיר עם דמותו שבצד הכנסייה, אבל רוב המדינה נשמה לרווחה עם מותו".

ממשלת קולומביה ופרנסי מדיין ממש אינם ששים לפרסם את הסיורים שמדריכים זריזים מציעים בעקבות הפושע. השכונה שנבנתה על שמו בסוף שנות ה-80 עומדת כיום מוזנחת במתכוון, כדי שלא תהפוך לאתר עלייה לרגל. אגב, כשמת ההיפופוטם השלישי והאחרון מבין השלושה שאסקובר החזיק באחוזתו המוטרפת שבאיטגי (Itagui) הסמוכה למדיין, אנשים הדליקו נרות לזכרו (של ההיפופוטם).

כיום מדיין היא אחת הערים היפות בקולומביה והודות למזג האוויר הנוח היא נקראת "עיר האביב הנצחי". היא ירוקה מאוד, מוקפת גבעות ויש בה שדרות רחבות ומבנים חדשניים. אחד מהאתרים הפופולריים בעיר הוא גן הפסלים של האמן בוטרו שבו הוא מתבונן במבט משועשע אך מחבק על המין האנושי הגרוטסקי וחולשותיו, כמו למשל אישה דשנה מאוד במגבעת קטנטונת, חתול הבנוי בתשעה נדבכים, נדבך לכל אחת מתשע הנשמות וגבר גדול מאוד עם פין זעיר, אולי כגיחוך על המאצ'ו המצוי.

שאלתי את אדריאנה מה מבדיל את קולומביה ממדינות אחרות בדרום אמריקה. "לבוליביה יש אנדים ואינדיאנים, לפרו מאצ'ו פיצ'ו, לברזיל סמבה ואמזונס, לארגנטינה טנגו", אמרה, "ולנו יש מהכול - אנדים, ג'ונגל, אוקיינוס ממערב והים הקריבי בצפון, וכמובן סלסה. החיים לא מסובכים, יש פירות בשפע והמיצים - אין כמוהם בעולם".

מידע מעשי

עונה: נובמבר, פברואר ומארס הם החודשים הכי יבשים ונוחים, אם כי "נהר הצבעים" (Caño Cristales), שנחשב לאטרקציה עולמית, עומד במלוא תפארתו מיוני עד דצמבר, ופסטיבל הפרחים המפורסם של מדיין מתקיים במהלך אוגוסט.
טיסות: אין טיסות ישירות לבוגוטה. טסים דרך אירופה או ארצות הברית.

קולומביה של גרסיה מארקס, בקרוב - גם בסדרה של נטפליקס

גבריאל גרסיה מארקס (Gabriel García Márquez) הוא הסופר הקולומביאני המפורסם ביותר, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1982 ואחד הבולטים והאהובים מבין הסופרים ואנשי הרוח הלטינו-אמריקאים. ספרו הידוע ביותר, "מאה שנים של בדידות", מכר כ-50 מיליון עותקים ב-46 שפות. בעברית יצא ב"עם עובד", והיה להיט גדול בשנות ה-70 וה-80.

הדור הנוכחי יכיר אותו כנראה בזכות סדרה שעתידה להיות משודרת בנטפליקס, שהודיעה לאחרונה שרכשה את הזכויות לספר וכי בכוונתה להפיק סדרה בת 10 פרקים המתבססת עליו. לא ברור עדיין איך יתמודדו התסריטאים עם הריאליזם הפנטסטי שבספר - ילדים בעלי זנב, נערה שפרפרים צהובים תמיד מרחפים בעקבותיה וחדר שהזמן בו הוא תמיד יום שני - אבל נטפליקס כבר הודיעה שהסדרה תצולם בקולומביה על-ידי צוות דובר ספרדית.

אוהביו הרבים של גרסיה מארקס המנוח לא צריכים לחכות לסדרה, והם פוקדים אתרים הקשורים בחייו של הסופר ו/או סיפקו לו השראה. המסלול הקלאסי כולל את:

Aracataca - עיירת הולדתו של המחבר בחוף הקריבי של קולומביה, שנחשבת למקום שנתן את ההשראה לבריאת העיירה הדמיונית מקונדו, שבה מתרחשת רוב עלילת הספר. אחד האתרים העיקריים במסלול הוא בית ילדותו של הסופר, שמשמש עכשיו כמוזיאון.

Barranquilla - אף היא בחוף הקריבי ונחשבת כאחד המקומות נותני ההשראה. כיום זוהי עיר תעשייתית גדולה, אך כש"גאבו" התגורר בה הייתה עיר קטנה. באותם ימים היה כה חסר אמצעים, ששכר חדר בבית בושת (אלמנט שחזר והופיע גם בספריו). כדאי להגיע לעיר בפברואר, בתקופת הקרנבל, שהוא הגדול ביותר בקולומביה וקיבל מעמד של נכס תרבות לאנושות מטעם אונסק"ו. במוזיאון המקומי יש חדר שמוקדש לגרסיה מארקס, כולל שחזור משרדו בימיו כעיתונאי במקום.

Cartagena - העיר קרטחנה, שבה חי ועבד בהמשך חייו, מופיעה ברבים מספריו של גרסיה מארקס. יש אפילו מסלול הליכה בעיר ובו לא פחות מ-35 תחנות בעקבות הסופר הנערץ, מלווה באפליקציה של מפה קולית. במלון הבוטיק Alfiz, השוכן במבנה היסטורי-קולוניאלי רומנטי, יש תצוגה של 200 מספריו של גרסיה מארקס ב-22 שפות.

זהרה רון