ארה"ב הגיחה אל העולם החיצון בצעדים לא-מדודים, בסדרה של תאונות ושל טעויות, בלי לדעת לאן ומדוע.
זה התחיל בדיוק לפני 120 שנה, במלחמה לא-נחוצה ולא-מוצדקת נגד ספרד. בן-לילה, ארץ שהתכנסה מן הצד השני של האוקיינוס האטלנטי, ועתה זה התחילה לשכשך את רגליה באוקיינוס השקט, מצאה את עצמה במלחמה גלובלית, עם חזית מקומית (קובה) ועם חזית מזרח-אסיאנית (הפיליפינים).
שבע שנים אחר כך היא תבעה מעמד של מעצמה ימית, ונשיא הרפתקן ושש אלי קרב, טדי רוזוולט, שיגר את "הצי הלבן הגדול" (זה היה כינויו) לשיט ראווה של שנה ורבע מסביב לעולם. הדגל הונף, היומרה הוכרזה, הקיטור נפלט, ואמריקה הייתה מוכנה.
אילו טדי רוזוולט היה נשיא שש שנים אחר כך, ארה"ב הייתה מקדימה מאוד להצטרף אל מלחמת העולם הראשונה, וכנראה מחישה את סיומה וקובעת את תוצאותיה. הואיל ולא היה, ובבית הלבן ישב אינטלקטואל דרומי עם הבנה מוגבלת של פוליטיקה ושל פרקטיקה מדינית, ארה"ב נדחפה כמעט בקושי אל המלחמה, לא הספיקה להשתתף בה השתתפות של ממש, ולא הצליחה להשפיע על תוצאותיה המיידיות או ארוכות הטווח.
אף כי היא הייתה מוכנה לשלוח מיליונים אל שדות הקטל של אירופה, לא היה לה כל חשק להישאר בשדות ההם רגע אחד יותר ממה שהיה נחוץ. המיליונים חזרו הביתה, היא התפרקה מנשקה במהירות מסחררת, סירבה להשתתף בהסדרים בינלאומיים להבטחת השלום, ושבה והתכנסה בין שני חופיה.
גלובלית, או גלובליסטית?
בבחירות של 1916, הנשיא וודרו ווילסון חזר ונבחר, אם גם בקושי רב, בזכות הבטחתו שלא להצטרף למלחמה. הוא הצטרף חודש אחד לאחר השבעתו. בבחירות של 1940, פרנקלין רוזוולט הבטיח שלא להכניס את ארה"ב למלחמה. הוא נאלץ להכריז מלחמה, שלא מיוזמתו, עשרה חודשים וחצי לאחר השבעתו.
המאורעות החשובים ביותר בחייה של אמריקה, אולי של העולם כולו, לא היו אפוא תוצאה של סוף מעשה במחשבה תחילה. אמריקה לא התנהלה על יסוד תורה מדינית. את התורה היה עליה ליצור לאחר מעשה.
היא הפכה למעצמת-על גלובלית בזכות התפקיד שמילאה במלחמת העולם השנייה. אבל היא הפכה למעצמה "גלובליסטית", זאת אומרת בעלת השקפה ברורה על הצורך בהשתתפות בינלאומית, רק שנתיים לאחר המלחמה. במהלך השנתיים ההן היא הייתה מוכנה לחזור ולהתפרק מנשקה ולהתכנס בחופיה. האיום הסובייטי על שלומן של ארצות קטנות שכנע אותה לכונן ברית להגנת הדמוקרטיות (אם כי לא כל חברותיה היו דמוקרטיות).
מאותו הזמן ואילך, מפת האינטרסים של ארה"ב כללה חמש יבשות ושלושה אוקיינוסים. כמעט לפני 60 שנה, נשיאה הצעיר ג’ון קנדי הכריז בנאום השבעתו: "אנחנו נשלם כל מחיר, נישא בכל עול, נעמוד בכל קושי, נתמוך בכל ידיד, נתייצב נגד כל אויב, כדי להבטיח את שיורה של החירות ואת הצלחתה".
זו לא הייתה מליצה. ארה"ב עמדה על סף מלחמה גרעינית שנתיים ופחות אחר כך; ושקעה עד צוואר במלחמת דמים של שבע שנים בדרום מזרח אסיה. יותר מחצי מיליון חיילים אמריקאים היו מוצבים באירופה. ציי מלחמה אמריקאים חרשו את הימים.
קומוניסטים עלייך, טקסס
ההבדל בין ביטחון מיידי לאינטרס אסטרטגי גלובלי היטשטש במידה כזאת, שכאשר הנשיא לינדון ג’ונסון ניסה לשכנע את האמריקאים בחיוניותה של מלחמת וייטנאם, הוא הכריז ב-1967 כי אם ארה"ב לא תבלום את הגרילה הקומוניסטית "במרחק של 10,000 מייל מגבולותינו", היא תיאלץ ללחום בהם "בחופי מאווי ואואהו", שניים מאיי הוואי.
כמעט 20 שנה אחר כך, הנשיא רונלד רייגן יזהיר את האמריקאים כי בהיעדר סיוע לגרילה האנטי-קומוניסטים בניקרגואה (ה"קונטראס"), טנקים ניקרגואיים יופיעו בשערי טקסס. אומנם ניקרגואה רחוקה רק כדי 2,000 מייל (קצת יותר מ-3,000 ק"מ), אבל ההיגיון היה אותו ההיגיון עצמו: אמריקה לעולם אינה לוחמת רחוק מדי מחופיה; היא אינה יכולה להרשות לעצמה ללחום קרוב מדי.
המלחמה הקרה נגד הקומוניזם הבינלאומי אומנם הסתיימה כמעט לפני 30 שנה; ואומנם במשך כמה שנים אחר כך לא היה ברור נגד מי מוסיפה ארה"ב להחזיק חיל מצב ענקי באירופה. אבל המצב של היעדר אויבים מושבעים ומסוכנים לא האריך ימים, מה גם שרוסיה עצמה התנדבה לחזור ולהיות אויבת; וסין התחזקה פנומנלית; ואסלאמיסטים פתחו ג’יהאד. הגיון "10,000 המייל" של לינדון ג’ונסון בעינו עמד.
עמד עד השבוע שעבר, כאשר הנשיא ה-45 של ארה"ב חזר לפחות פעמיים, בשתי הזדמנויות נפרדות, על ההכרזה שאין זה מעניינה של ארה"ב לנהל מלחמות, או לשמור על גבולות, או להגן על בעלי ברית "7,000 מייל" (קצת יותר מ-11 אלף ק"מ) מחופיה.
"ריב בארץ רחוקה"
מוטב לכל בעל ברית הנמצא במרחק של "7,000 מייל" לרשום לפניו את הנוסחה החדשה, שכמותה לא בקעה מפי נשיא אמריקאי במאה השנים שעברו. אם מישהו זקוק לאסוציאציה, היזכרו-נא בהסבר שנתן נוויל צ’מברליין לבגידת בריטניה בצ'כוסלובקיה ב-1938: "ריב בארץ רחוקה, בין אנשים שעליהם איננו יודעים ולא כלום".
להכרזה הזו יש כמובן משמעות מיידית; אבל תהיה לה משמעות היסטורית ארוכת-טווח רק אם דונלד טראמפ יחזור וייבחר לנשיא בעוד שנה; או אם דמוקרט(ית) מן האגף השמאלי-רדיקלי של המפלגה יחליף/תחליף אותו.
כמובן, ייתכן שיש ישראלים לא מעטים החושבים ששגרירות אמריקאית בירושלים חשובה יותר מהשתתפות צבאית ואסטרטגית של ארה"ב בבלימת התפשטותה של איראן. אולי חלק מן הישראלים האלה אפילו יושבים בקבינט הביטחוני של נתניהו. אבל פטריוטים ובעלי אחריות לאומית צריכים עכשיו להתפלל, שנשיאות טראמפ תגיע אל קצה ב-20 בינואר 2021.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
