כביסה עם הרבה מרכך: "המכבסה" הוא סרט שמונע על–ידי אג’נדה וממש לא מתבייש בזה

לקח להוליווד המון זמן להבין איך מתמודדים עם המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב ב-2008 והותיר את האוכלוסייה מבולבלת וזועמת. אחרי ניסיונות רבים שכשלו הן בקרב המבקרים והן בקרב הקהל, הגיע ב-2015 "מכונת הכסף", שבחר בגישה שונה מאלו שקדמו לו: יוצריו הבינו שהנושא הזה מורכב ומסובך מדי, וחיפשו את הדרך להפוך את הטראומה הלאומית לנגישה, כמו למשל דרך דמויות הפונות למצלמה ומסבירות את מה שצריך, קצב עריכה מהיר, ליהוק עשרות שחקנים אהובים ומוכרים, והפיכת עולם הפיננסים לפארסה מוחלטת. זה הצליח, והסרט עשה חיל בקופות ואפילו סיים עם אוסקר לתסריט.

קפיצה קדימה ארבע שנים, אל 2019. סטיבן סודרברג, אחד הבמאים החשובים של הקולנוע האמריקאי החדש, שפועלו הפורה נע בין סרטים אזוטריים ומשונים ועד להפקות זוכות פרסים (הוא לקח את האוסקר על "טראפיק" וסידר לג'וליה רוברטס את האוסקר היחיד שלה עם "ארין ברוקוביץ'"), החליט לעשות סרט על פרשייה כלכלית אחרת - סקנדל מסמכי פנמה שהתפוצץ ב-2016 וחשף את הקשרים האפלים של עשירי העולם. הוא ידע שהנושא הרבה פחות סקסי ממה שנראה, וזאת כנראה הסיבה שבחר לעשות את "המכבסה" בכיוון של "מכונת הכסף".

כבר מהשנייה הראשונה ברור לנו איזה סרט אנחנו הולכים לראות, כאשר לא אחרים מאשר כוכבי הפרשייה - עורכי הדין מוסאק ופונקה, בגילומם המשעשע של אנטוניו בנדרס וגארי אולדמן - פונים אלינו הצופים ומבהירים לנו שלא משנה מה נגלה בהמשך, הם לא עשו שום דבר רע. משם הסרט ממשיך באנרגיה הגבוהה שלו, בקריצה תמידית, ובכל פעם שקצת נמאס, הוא מחזיר למסך את מריל סטריפ, ולזה, כידוע, אף אדם לא יכול להתנגד. מכיוון שהיה ברור לסודרברג שלא מדובר בלהיט קולנועי בפוטנציה, הוא פנה אל המקום היחיד שידע שייתן לו את החופש האמנותי להתפרע בלי לחשוב על מכירת כרטיסים - נטפליקס. וכך, לא הרבה אחרי בכורתו בפסטיבל ונציה, הוא כבר נמצא ממש במרחק לחיצה אחת מכם.

"המכבסה" הוא סרט שמונע על-ידי אג'נדה וממש לא מתבייש בזה. למעשה, בחלקו האחרון הוא כבר מוותר על כל הקונספט של "סרט" והופך להיות ממש נאום המזהיר אותנו מהכוח הרב שנצבר אצל עשירי העולם על חשבון ה-99%. עם זאת, לרגע הוא לא שוכח להיות גם מהנה מאוד, ושוב ושוב ממתיק לנו את הגלולה המרה עם בדיחות ופיתולים עלילתיים. כך שבזמן שהצופים המכירים את הקונספט של חברות קש יכולים ליהנות מההופעות המשעשעות (אף אחד מהשחקנים לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי) ומההומור הפרוע, אלו שעולם הפיננסים חדש להם, בטוח ילמדו משהו חדש על הדרך. בהחלט לא מדובר בסרט שגרתי, אלא בכזה הטומן בחובו דואליות ברכטיאנית: מצד אחד הוא רוצה שניסחף אחרי העלילה, אך באותו הזמן גם שנחשוב, נבין, ובעיקר נתחיל לדאוג.