מדינת רווחה לעידוד הילודה, ג'ונגל להורים צעירים

"המוח היהודי ממציא לנו פטנטים" היא אחת הקלישאות החביבות ונראה שלאחר החופש הגדול שהסתיים לא מזמן, היא מקבלת משנה תוקף כשהורים צעירים אילתרו כדי להתמודד עם שוק עבודה נטול חמלה וילדים קטנים נטולי מסגרות חינוכיות. כתוצאה מכך, אנחת הרווחה שנשמעה מבתים רבים בכל אחד בספטמבר עם פתיחתה של שנת הלימודים הפכה להיות חלק מהפולקלור הישראלי.

זה לא חייב להיות כך. המציאות המעוותת הזאת היא תוצאה של הפער האדיר בין מדיניות הממשלות לדורותיהן לעזור לנשים ללדת, לבין היעדרה הכמעט מוחלט של מדיניות רווחה עבור הורים צעירים, ובכלל.

ישראל נמצאת בצמרת שיעור הילודה של מדינות ה-OECD. האידאל שרותם את הצעירים למאבק הדמוגרפי, משפיע על התפיסות החברתיות ומייצר לחץ בלתי מתון על זוגות צעירים להרחיב את תאם המשפחתי. לשם כך מגויסים "השעון הביולוגי", העובדה ש"סבתא לא תחיה לנצח", צקצוקי הדודות וגם מערך הפרסום והשיווק האגרסיבי של הרשתות הרלוונטיות.

אך הדחיפה ללדת איננה רק עניין תרבותי או אידאולוגי. ישראל היא אחת ממדינות הרווחה המתקדמות בעולם בסיוע לצעירות ללדת. טיפולי הפוריות כאן ניתנים כמעט ללא הגבלה ומציבים את ישראל במקום הראשון בעולם בשיעור ההפריות החוץ-גופיות. המדינה מעניקה את המימון הציבורי הנדיב ביותר על מנת לסייע לנשים ללדת, עובדה שבאה לידי ביטוי במגוון הטיפולים המתקדמים המסובסדים, בתקרת גיל גבוהה למטופלות ובהעדר הגבלת מספר מחזורי הטיפול עד לידת שני ילדים למשפחה. גם בתחום הבדיקות הגנטיות המלוות את הכניסה להריון ומהלכו, ישראל נמצאת בצמרת העולמית. מסתבר שכאשר המטרה חשובה, נותרנו מדינת רווחה מתקדמת.

אלא שהכל משתנה ביום שאחרי הלידה כשמדינת הרווחה נעלמת ומותירה את ההורים לבדם במערכה. זה מתחיל בחופשת הלידה שגם לאחר שהוארכה בינואר 2017 ל-15 שבועות נותרה מהקצרות בעולם המערבי (פרט כמובן לממלכת הקפיטליזם האמריקאית שבה המדינה לא מעניקה חופשת לידה בכלל). חלק מהנשים מאריכות את התקופה הזו באמצעות חופשה ללא תשלום וזוכות ל"חופשת לידה מעמדית", אך לא כולן יכולות להרשות לעצמן את הזכות הבסיסית הזאת.

באשר לאבות, החוק אמנם מתיר לגברים לצאת לחופשת לידה אך רק על חשבון זמן החופשה של האם ועד לשלושה שבועות. לכך יש להוסיף את מספר ימי החופשה העלוב שלו זכאים גברים שנדרשים להתייצב במקום עבודתם זמן מספר ימים לאחר הלידה. המציאות הזו מייצרת במקרים רבים בדידות של נשים שנחשבת לאחת הסיבות המרכזיות לדיכאון אחרי לידה. אך לא רק הנשים נפגעות מן המדיניות הזו, אלא גם אותם אבות שלא זוכים לבלות עם תינוקותיהם את השבועות הראשונים בחייהם. הג'ונגל הזה בעייתי, מתסכל ובעיקר לא הוגן.

סוגיה נוספת שמקשה על גידול הילדים ועל יצירת מציאות משפחתית שוויונית היא שבוע העבודה הארוך, שגם במקרה הזה גרוע מרוב המדינות המפותחות. לכך יש להוסיף את שכר העבודה הנמוך ואת יוקר המחיה שמחייב הורים צעירים למהר ולהכניס את התינוקות למסגרות חינוכיות שבהן הם מבלים כמעט את כל שעות הערות שלהם. כשאלה יוצאות לחופשה במחצית השנייה של אוגוסט, האתגר נהיה גדול עוד יותר.

רבות דובר באחרונה על הפיקוח הבעייתי על המסגרות הללו שמשום מה לא נמצאות באחריות משרד החינוך, אך לכך חשוב להוסיף שמכיוון שחוק לימוד חובה מתחיל בגיל שלוש, עלות המסגרות החינוכיות לפעוטות גבוהה מאוד ויכולה להגיע ל-3,500 ו-4,000 שקל בחודש למשפחתון. בנוסף, הסבסוד שניתן בעבור מסגרות כמו ויצו ונעמת מינימלי אף הוא בהשוואה למדינות ה-OECD, והתוצאה היא שלהורים רבים משתלם יותר לוותר על התענוג ולהשאיר את הילדים בבית. הנפגעת העיקרית היא בדרך כלל האם שיוצאת ממעגל העבודה. בהיעדר מדיניות רווחה הוגנת, הדילמה היא בין זמן משמעותי עם הילדים לבין התפתחות מקצועית וכלכלית.

המציאות הזאת איננה גזרת גורל. אם הממשלה יכולה לספק מדיניות רווחה נדיבה כחלק מהזכות להורות והמאבק הדמוגרפי או מדיניות רווחה בעבור קבוצות הקרובות לליבה, היא חייבת להמשיך לעשות זאת גם להורים לאחר הלידה. הג'ונגל הקיים איננו מוסרי. 

הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה - התנועה ליהדות חברתית