פופוליסטים עלייך, ארגנטינה: האם באמת היה מהפך במדינה?

קל לייחס את המהפך הפוליטי בארגנטינה השבוע לגל הפופוליזם העולמי. הנה כי כן, ממשלה פרגמטית ורציונלית של המרכז-ימין נוחלת תבוסה ניצחת מידי תנועה, שכוחה לה רב בדמגוגיה חברתית. המנצחים ניצלו משבר כלכלי מתארך, שהמנוצחים ניסו ליישב באמצעים לא פופולריים.

אבל יהיה אשר יהיה הפיתוי להודיע על עוד ניצחון של "פופוליסטים" על "ניאו-ליברלים", ארגנטינה אינה המצטרפת האחרונה אל הגל הפופוליסטי. היא נמצאת שם, בהפסקות, זה 75 שנה. לא זו בלבד שהיא אינה לומדת על בשרה מניסיונם של אחרים, אלא שאפשר להגיד עליה כי היא מלמדת אחרים, בוודאי באמריקה הלטינית, במידת מה גם במקומות אחרים.

אין ארץ אחת שהדמוקרטיה שלה - כל אימת שיש בה דמוקרטיה - מניבה יותר פופוליזם. היא ניסתה לבער אותו, באמצעים דמוקרטיים, או סמכותניים, או רודניים. היא הוציאה את הפופוליסטים אל מחוץ לחוק, או הוציאה את כל המפלגות אל מחוץ לחוק, או קיוותה שסוף סוף קם דור חדש שאינו זקוק לפופוליזם. אבל קצרה ידה. ארגנטינה תמיד חוזרת אל המקום שבו הייתה לפני שניסתה להשתנות.

בנימין נתניהו חזה ברית בין ישראל לממשלות מרכז וימין באמריקה הלטינית. הוא יצא למסע ניצחון בין פטגוניה (ארגנטינה) לנהר הריו גראנדה (מקסיקו) בספטמבר 2017. בואנוס איירס הייתה היהלום שבכתר. הוא הכריז שם על "עידן חדש", והטעים את הדמיון בין הרפורמות הכלכליות שלו לאלה של נשיא ארגנטינה, מאוריסיו מאקרי.

ההשוואה, מותר לקוות, הייתה מופרכת מעיקרה. הרפורמות הכלכליות של מאקרי הסתיימו באסון כלכלי, חברתי ופוליטי כבד. הוא עצמו ניסה להתנער מהן ברגעים האחרונים של נשיאותו. אבל זה היה הרבה יותר מדי מאוחר. ביום א' השבוע חזרו הפרוניסטים לשלטון.

"חסרי החולצות" אהבו אותו

לפרוניסטים נועדו חיי עולם גם אצל לא-ארגנטינים בזכות אוויטה, הגיבורה העממית של אמצע המאה שעברה, מקור ההשראה של רבי מכר מוסיקליים. אבל בארגנטינה הפרוניסטים משקפים הרבה יותר מאנקדוטה של תרבות עממית.

חואן דומינגו פרון, שעל שמו הם נקראים, היה הרוח החיה במשטר צבאי, אשר תפס את השלטון בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אהדת פרון לפשיזם האירופי מילאה תפקיד מפתח בגיבוש הפוליטיקה שלו: תערובת של סמכותנות ושל רפורמות חברתיות. עוד לפני שנעשה נשיא, ב-1946, הוא התחיל פלירט עם האיגודים המקצועיים ועם פעילים סוציאליסטיים. הפלירט הזה נמשך עד עצם היום הזה.

את פרון היה קשה לאפיין. ימין ושמאל שימשו אצלו בערבובייה. הוא היה דמות משיחית בעיני עניי ארגנטינה, "חסרי החולצות". לא רק העשירים, אלא גם בני המעמד הבינוני תיעבו אותו ופחדו מפניו. הוא חרת צדק חברתי על דגלו, אבל רושש ארץ עשירה להפליא, יצואנית של בשר ושל דגנים, שהאכילה צבאות זרים במלחמות רחוקות.

פרון אמנם היה איש צבא, ובתור שכזה הגיע אל השלטון ונשאר בו כמעט עשר שנים. אבל הצבא הוא שהפיל אותו ב-1955, גירש אותו לגלות, אסר את כניסתו קרוב ל-20 שנה, ואסר על מפלגתו להתמודד בבחירות.

כאשר הגנרלים ויתרו לבסוף, ב-1973, רופא השיניים של פרון הורשה להתמודד על הנשיאות בשמו, וניצח ללא קושי. הוא התפטר כמעט מיד, כדי לאפשר לפרון הזקן להתמודד בעצמו. הגנרל נבחר לנשיא ברוב עצום באוקטובר 1973, בהיותו בן 78. הוא נפח את נשמתו שמונה חודשים אחר כך. אשתו השנייה, מריה אסטלה ("איסבליטה") ירשה אותו, וארגנטינה הידרדרה במהירות מסחררת אל תוהו ובוהו פוליטי וכלכלי. פחות משנתיים אחר כך הצבא חזר לשלטון וכונן משטר אימים, הידוע ביותר לשמצה בתולדות אמריקה הלטינית.

12 שנות הקירצ'נרים

חזרת הפרוניסטים לשלטון 13 שנה אחר כך הייתה ראיה למידה שבה הם לכדו את ארגנטינה ברשתם. ליברלים ושמרנים הצליחו פה ושם להשתחל, ולהחזיק בשלטון תקופות קצרות. אבל כל אחת משלוש נשיאויותיהם ב-35 השנה האחרונות הסתיימה בהתמוטטות כלכלית. ב-2001, נשיא אנטי-פרוניסטי נאלץ להימלט במסוק מארמונו שנתיים לפני סוף כהונתו.

12 השנה הבאות עמדו בסימן שליטתם של בני הזוג קירצ'נר. הבעל נסטור היה נשיא ארבע שנים, ופינה את מושבו לאשתו כריסטינה פרננדס. היא עמדה לחזור ולפנות את הנשיאות לנסטור ארבע שנים אחר כך, אבל הוא מת פתאום, והיא כיהנה עוד ארבע שנים.

נשיאותם הייתה מופת של חוסר אחריות. הימים היו ימי הזוהר של השמאל הדרום-אמריקאי. נשיאים מן השמאל, אחדים רדיקליים ואנטי-מערביים, משלו כמעט בכל ארצות היבשת. גאות במחירי חומרי הגלם העניקה מראית עין של שגשוג לברזיל ולוונצואלה, השמאליות הגדולות ביותר, והקלה על הקירצ'נרים לחזור אל ההרגלים הישנים: ויתור על משמעת פיסקלית והתערבות בפעילות הכלכלית.

התמוטטות מחיריהם של מוצרי הגלם הבאישה את ריחו של הפופוליזם השמאלי, ונשיאות קירצ'נר פרננדס הגיעה אל קיצה ב-2015. ארגנטינה עמדה על עברי פי פחת. איש לא היה מוכן עוד להעניק לה אשראי, ושיעורם של הארגנטינים מתחת לקו העוני הגיע עד 32%. חסרי החולצות חזרו ואיבדו את חולצותיהם.

נסיגה מניאו-ליברליזם?

מאוריסיו מאקרי הבטיח לעשות סדר, והתפאר לאחר בחירתו שהצוות הכלכלי שלו הוא "הטוב ביותר זה שבעים שנה", זאת אומרת מאז התחיל הדיבוק של חואן דומינגו לפעם בארגנטינה.

מאקרי הבטיח הרבה יותר מדי, אבל הוא גם היה ביש מזל. ב-2017 פקדה את ארגנטינה, התלויה ביצוא חקלאי מסיבי, הבצורת החמורה ביותר זה חצי מאה. עליית שערי הרבית בארה"ב הבריחה כסף מבנקים ארגנטיניים לצפון אמריקה. בשנה שעברה, ארגנטינה נשכה את שפתיה, וביקשה וגם קיבלה אשראי של 57 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומית, הגדול ביותר שהקרן העניקה אי פעם. אבל הקרן אינה מעניקה מתנות חינם. היא דרשה את הידוק החגורה. הידוק חגורות בעיצומו של משבר כלכלי, ערב בחירות, הוא מתכון לתבוסה.

התבוסה הייתה נוראה פחות ממה שחזו תחילה, 48% לעומת 40%. אבל הפרוניסטים חוזרים, ומבטיחים לחזור ולרופף את החגורה. האיש העומד לנהל בשבילם את הכלכלה, פרופסור יהודי צעיר ששמו דניאל קיסילוף, כבר היה שם בימי כריסטינה קירצ'נר האחרונים. יש לו רקורד מרקסיסטי, הוא מאמין בהתערבות ממשלתית, והוא בז ל"ניאו-ליברליזם", זו הדוקטרינה הקושרת דמוקרטיה בשוק חופשי.

נסיגה מ"ניאו ליברליזם" מציינת עכשיו עוד ארצות בדרום אמריקה. אלימות רחוב חסרת תקדים שמטה את הקרקע מתחת לרגליו של נשיא ימני בצ'ילה, שכנתה המערבית של ארגנטינה; ומתחת לרגליו של נשיא שמאלי שפנה ימינה באקוואדור, בחלק הצפוני של דרום אמריקה. עד זה לא כבר התעורר הרושם שהפופוליזם השמאלי ביבשת הסתיים. עכשיו ייתכן שהייתה כאן רק הפסקה חטופה.

ישראל וארגנטינה? אם 12 שנות הקירצ'נרים הן סימן לבאות, הבאות עומדות לסיים את "העידן החדש" של נתניהו ומאקרי. כריסטינה תהיה סגנית הנשיא בממשל אלברטו פרננדס (אין קירבת משפחה). אומרים שהיא תמשוך בחוטים. לישראלים וליהודים שהתנסו בנשיאותה אין סיבה להמתין בקוצר רוח.