בשם היציבות: מזייפים את הדמוקרטיה

ג'סטין טרודו, לשעבר נער שעשועיה של קנדה, עמד לפני כשבועיים לבחירה חוזרת. למפלגתו היה רוב מוחלט בפרלמנט היוצא, והסקרים חזרו והזהירו שהיא עומדת לאבד אותו.

במוצאי יום הבחירות נראה ראש הממשלה טרודו מחייך מאוזן לאוזן. הוא חגג ניצחון, והודה לקנדים ש"החזירו את צוותנו" אל השלטון. כפי שחזו הסקרים, הליברלים איבדו את הרוב המוחלט. הם ירדו מ-184 ל-157 מושבים בבית נבחרים של 338. השמרנים שבאופוזיציה עלו מ-99 ל-121.

טרודו הודיע שאין לו כל כוונה לכונן ממשלת קואליציה. בקנדה אין קואליציות. בקנדה מקימים ממשלת מיעוט, ועושים עסקים אד-הוק עם מפלגות אופוזיציה כדי לחוקק. לממשלה אין צורך בהצבעת אמון כדי להיכנס לתפקידה. אומנם ממשלות מיעוט נוטות לכהן זמן מוגבל ולערוך בחירות קודם זמנן כדי לבקש רוב, אבל בדרך כלל ממשלות המיעוט מסתדרות לא רע. במקום לדרוך על כל כף הרגל, הן מתהלכות על בהונותיהן. נו-אז-מה.

הבעיה היחידה היא שהליברלים של טרודו קיבלו 36 מושבים יותר מן השמרנים, אף כי קיבלו כמעט רבע מיליון קולות פחות. הקריקטורה הזו של רצון הבוחר לא עוררה איש לכפור בלגיטימיות של ניצחון הליברלים.

חולף על פני הקורה

זה מה שקורה בשיטת הבחירות המכונה באנגלית "First Past the Post", דימוי מעולם הספורט: מנצח הוא זה החולף ראשון "על פני הקוֹרָה". זו שיטת הבחירות שבריטניה הגדולה הנחילה למושבותיה. חלק מהן נפטרו ממנה, אבל היא מוסיפה להדריך את חייהן של בריטניה עצמה, של ארה"ב, של הודו, של קנדה ועוד אחדות.

השיטה הזו מחלקת את הארץ הנתונה למחוזות בחירה כמספר המושבים בבית הנבחרים. בכל אחד מן המחוזות, המועמד המוביל הוא המנצח, יהיה יתרונו קטנטן כאשר יהיה. התוצאה היא שמפלגות נוחלות ניצחונות מוחצים בזירה הארצית, עם רוב גדול באסיפה המחוקקת, אף כי מספר תומכיהן נופל מ-40%. זה קרה בבריטניה פעם אחר פעם. לפי הסקרים, זה עומד לחזור ולקרות בבחירות הממשמשות ובאות.

הסקרים חוזים 35% פלוס-מינוס למפלגה השמרנית של בוריס ג'ונסון. הואיל ולאופוזיציה העיקרית, הלייבור, חזויים פחות מ-25%, אפשר שלשמרנים יהיה רוב של מאה מושבים. לשון אחר, יותר מ-60% של המושבים עם פחות מ-40% של הקולות. למפלגה השלישית בגודלה, הליברלית-דמוקרטית, חזויים 18% של הקולות, אבל ספק אם יהיו לה יותר מ-3% של המושבים, מפני שהרוב הגדול של מועמדיה יגיעו לכל היותר למקום השני במחוזות הבחירה שלהם.

בהודו, מפלגת השלטון הנוכחית של נרנדרה מודי קיבלה 31% של הקולות בבחירות של 2014, שהספיקו ל-55% של מושבי בית הנבחרים. מפלגת הקונגרס המנוצחת קיבלה 19%, שהעניקו לה בקושי 8% של המושבים.

אכן, רעיון מהפכני

מה הטעם בכל זה? התשובה הכמעט מובנת מאליה היא ששיטת הבחירות הזו מעניקה יציבות, היינו, היא מציידת את המפלגה המנצחת בכלים הנחוצים להקמת ממשלה יציבה. זה כמובן נכון, אבל זה הופך את התהליך האלקטורלי לפחות מדמוקרטי, או הרבה פחות.

בארה"ב, פעמיים בתוך 16 שנה, מועמד נבחר לנשיא אף כי הפסיד במניין הקולות הכללי. ג'ורג' בוש הבן קיבל חצי מיליון קולות פחות מאל גור בשנת 2000; ודונלד טראמפ קיבל 3 מיליון קולות פחות מהילרי קלינטון ב-2016. לא היה בזה שום פגם חוקי. בוש וטראמפ קיבלו את רוב המושבים בחבר האלקטורים. שם, כל אחת מ-48 המדינות עומדת בפני עצמה (השתיים הנותרות, נברסקה ומיין הקטנות, הן היוצאות מן הכלל). המנצח במדינה גורף את כל קופת האלקטורים שלה, יהיה יתרון ניצחונו זעיר כאשר יהיה. בוש ניצח בזכות הפרש של פחות מ-600 קולות בפלורידה.

אחד הטוענים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית בבחירות של 2020 הוא פיט בוטיג'יג', ראש עיר צעיר ממדינת אינדיאנה, הזוכה בתשומת לב ניכרת. הוא מבטיח ליזום חקיקה שתפקיע את הכרעת הבחירות מחבר האלקטורים הארכאי, ותמסור אותה במישרים לידי המצביעים. אכן, רעיון מהפכני.

במקרה, בוטיג'יג' הוא בן למהגרים ממלטה. ובמקרה, מלטה עמדה בדילמה כזאת לפני 40 שנה. מפלגת האופוזיציה הראשית שלה ניצחה, אבל שיטת הבחירות העניקה למנצחים שלושה מושבים פחות מאשר למנוצחים. מלטה שקעה למשבר פוליטי, חוקתי ומוסרי שנמשך שנים. לבסוף, שתי המפלגות הגדולות במדינה הסכימו על תיקון לחוקה, שיעניק רוב אוטומטי בפרלמנט למפלגה המנצחת גם אם היא מפסידה במחוזות הבחירה. מלטה הקטנטנה מצאה דרך לעקוף את העיוות של שיטת הבחירות שלה.

ניסויים של תסכול

במלטה השאלה הייתה פשוטה: מי משתי המפלגות הגדולות תחזיק בשלטון? השאלה מסתבכת בארצות שבהן יש יותר משתי מפלגות, או הרבה יותר משתיים. האם הערגה אל יציבות מצדיקה זיוף של תוצאות הבחירות לטובת המפלגה הגדולה ביותר?

איטליה ויוון השתעשעו בזיופים כאלה. באיטליה, המזייף הראשון היה בניטו מוסוליני, לפני 95 שנה. אבל גם משטר דמוקרטי ניסה את כוחו בזיופים. ביוון, הממשלה הנוכחית מסתמכת על רוב פרלמנטרי הכולל 50 מושבים שניתנו למנצחים כבונוס. אבל זו הייתה הפעם האחרונה. החוק בוטל.

שיטות דמוקרטיות מזמינות ניסויים שמקורם בתסכול ובאובדן עצות. כך נולדו הבחירות הישירות לראשות הממשלה בארץ לפני רבע מאה, רעיון מזעזע לחלוטין שלא היה מנוס מפניו, ועדיין אין מנוס.

מה יקרה אם סיבוב בחירות שלישי לא יניב ממשלה בישראל? מוטב להניח שהכול אפשרי, כולל ניסיון לזייף את שיטת הבחירות. אנשים יגידו שיציבות חשובה יותר ממראית עין של דמוקרטיה עקרה. הם עלולים להגיד את זה בעוד עשרה ימים בספרד; והם מתחילים להמהם את זה בגרמניה.