משפחת סאקלר לא המציאה את השיטה: לא רק תרופות קטלניות - כך עובד המנגנון להחדרת מוצרים מסוכנים לשוק

"משפחת סאקלר הגיעה ל'רגע הטבק' שלה, רגע של חשבון נפש", כך תיארו באחרונה הסופר והעיתונאי האמריקאי בארי מאייר ומגיש הפודקאסט היומי של הניו יורק טיימס, The Daily, מייקל ברברו, את הנקודה הקריטית שבה מצויה כיום פרשת מגפת התרופות האופיאטיות בארה"ב, שגבתה את חייהם של כ-400 אלף אמריקאים לאורך 20 שנה.

מאייר - שרואיין לתוכנית על תקן כתב הטיימס שליווה את הפרשה והיה מחושפיה המובילים לאורך שני העשורים הללו, וגם כתב ספר בנושא בשם "Pain Killer" - - מכיר היטב גם קורותיה של תעשיית הטבק, ומיהר להקביל בין השתיים.

"ההיסטוריה והסיפור של כל מוצר קונטרוברסלי, יהיה זה טבק, אסבסט או משככי כאבים אופיאטיים, נוטים ללכת באותו מסלול", אמר מאייר. "היצרנים, התעשייה, מצליחים במשך שנים, אפילו עשורים, להגן על עצמם. הם שוכרים את עורכי הדין הכי טובים, את הלוביסטים הכי טובים, ובתהליך הזה הם גם נעשים יהירים. הם חושבים שאי אפשר לגעת בהם, שחשבון הנפש לעולם לא יבוא. ואז נוצר סדק (בסיפור), ודרך הסדק הזה האמת מתחילה לחלחל, ואני חושב שזה מה שקורה עכשיו".

משפחת סאקלר - מהמשפחות העשירות בארה"ב ופילנתרופית ידועה, שהונה מוערך ב-13 מיליארד דולר - היא הבעלים של חברת התרופות פרדו פארמה. ב-1995 היא הביאה לעולם את התרופה שנחשבת למקור כל רע ולמי שהתניעה את המגפה: אוקסיקונטין.

בספרו, מאייר מכנה את האוקסיקונטין - שהכיל כמות גדולה במיוחד של הרכיב הפעיל ממשפחת האופיאטים אוקסיקודון - "נשק גרעיני". המשמעות היא שפוטנציאל ההתמכרות לתרופה, על תופעות הלוואי מסכנות החיים שכרוכות בה, היה גדול במיוחד. פרדו פארמה ידעה זאת משלב מוקדם, והסתירה את המידע מהמטופלים ומהרשויות. ככל שגברו מקרי המוות בגלל נטילת אוקסיקונטין ומשככי כאבים אופיאטיים אחרים, החלו להיערם התביעות. אלפים רבים של תביעות כנגד פרדו וחברות נוספות ששיווקו תרופות דומות, כמו ג'ונסון אנד ג'ונסון, אנדו וטבע.

"הרגע של חשבון הנפש" נחלק כיום לשניים: מצד אחד, הבקשה שהגישה בחודש שעבר פרדו פארמה לכינוס נכסים והסדר תביעות בהיקף של 12-10 מיליארד דולר לבית משפט בניו יורק, כשהסאקלרים עצמם ישלמו 3 מיליארד דולר מהסכום ויאבדו את השליטה בה (חלק מ-26 המדינות התובעות טוענות שהמשפחה צריכה להגדיל דרמטית את הסכום, אחרי שהתברר שמשכה דיבידנדים מפרדו לאורך השנים בהיקף של 14-13 מיליארד דולר). מצד שני, הפשרה הכספית שחברות נוספות שמכרו אופיאטים, בהן טבע, הגיעו אליה מול שני מחוזות באוהיו, רגע לפני שנפתח משפטן שם, בהיקף של 260 מיליון דולר. טבע גם כנראה תספק תרופות לטיפול בהתמכרות בשווי של כ-23 מיליארד דולר לעשר שנים, וכך תיישב תביעות מול מדינות נוספות.

אלא שבעיני קורבנות האופיאטים, ההסדרים הללו אינם חשבון נפש, כי אם בדיחה עצובה. בראש ובראשונה מכיוון שהחברות אומנם משלמות - אבל לא לקחו אחריות על מעשיהן. הכסף, אגב, מגיע כולו למדינה, ורק מעטים קיבלו פיצויים באופן אישי.

ג'יל סקולק הייתה בת 29 כשנפטרה בשנתה מדום נשימה אחרי שנטלה אוקסיקונטין במשך 4 חודשים בשל פציעת גב. היא הותירה אחריה ילד בן שש. אמה, מריאן סקולק-פרז, אחות בהכשרתה, עשתה הסבה מקצועית בעקבות המקרה והחלה לסקר כעיתונאית את פרשת האופיאטים עבור כמה כלי תקשורת אמריקאיים. ב-2007, כמה מבכירי פרדו הודו בעבירות פליליות בבית משפט בווירג'יניה, אך שוחררו לאחר שנקנסו ב-634 מיליון דולר - וסקולק-פרז סייעה לתובעים לחשוף את השקרים השיווקיים שהחברה הפיצה. היא גם הייתה מעורבת בתביעה פדרלית כנגד פרדו, שלו הייתה מתקדמת, הייתה עשויה לשלוח את בכירי החברה ובני משפחת סאקלר למאסר. "אבל חסו עליהם. הם היו צריכים לשבת בכלא", אומרת סקולק-פרז בשיחה עם G.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה קברניטים מתעשיות זורעות הרס ממשיכים בשגרת חייהם, בחסות הסדרים כספיים בהיקף של מיליארדים, בעוד מיליוני בני אדם כבר שילמו את המחיר.

החל מטבק, דרך ג'אנק-פוד ואסבסט, ועד תרופות ממכרות - שיטות השיווק של המוצרים הללו והדרכים שבהן פוסעות היצרניות עד ל"רגע חשבון הנפש", דומות באופן מדהים. אלא שלא מדובר בשיטות ששייכות לעבר. הן מתרחשות כל הזמן, ואף הולכות ומשתכללות, כשהמטרה של התעשיות הללו היא תמיד אותה מטרה: לגרום לנו להתמכר, ולגרום להן להתעשר.

כיצד נראות אותן שיטות שיווק מחוכמות, שדרכן דוחפים לנו חומרים מזיקים? G עושה סדר.

להכחיש ולשקר: זה לא ממכר

ב-1994 התייצבו בוועדת הבריאות והסביבה של הקונגרס האמריקאי כל המנכ"לים של חברות הסיגריות הגדולות בארה"ב באותם ימים. בין השאר, עמדו שם זה לצד זה ת'ומס סנדפור מבראון אנד וויליאמסון (W&B); וויליאם קמבל מפיליפ מוריס וג'יימס ג'ונסטון מאר.ג'יי ריינולדס. אחד-אחד הם הצהירו ש"ניקוטין אינו ממכר".

זה קרה זמן קצר בלבד לפני שאלפי מסמכים ממשרדי W&B דלפו לאנשי אקדמיה ולעיתונאים, והעידו בבירור על כך שמנהלי החברות ידעו היטב, לאורך עשרות שנים, עד כמה עישון הסיגריות מסוכן ומזיק. הסטטיסטיקה העדכנית, כפי שמציג פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל ומרצה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית-הדסה, היא שאחד מכל שני מעשנים מת מנזקי העישון.

 חגי לוין / צילום: האוניברסיטה העברית

למרות זאת, ב-1996, המנכ"ל דאז של בריטיש-אמריקן טבקו (BAT) מרטין ברוטון המשיך להתעקש: "לא הסתרנו, אנחנו לא מסתירים, ולעולם לא נסתיר... אין לנו שום מחקר פנימי שמראה שניקוטין ממכר". אבל למעשה, החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, וביתר שאת בשנות ה-80 וה-90, גבר המידע שלפיו עישון סיגריות לא רק ממכר, אלא הורג ממש, ומנכ"לי חברות הטבק מצידם המשיכו להכחיש. בסופו של דבר, אלפי תביעות נגד חברות הטבק, רק בארה"ב, הסתכמו בפשרה בהיקף חסר תקדים של 206 מיליארד דולר.

כדי להתמודד עם הטענות שהחלו לצוף החל משנות ה-30, תעשיית הטבק ייסדה בשנות ה-50 את "מועצת המחקר של הטבק", והחלה לשווק סיגריות "בריאות יותר", כלומר עם פורמולות מופחתות חומרים.

אך עד שהעדויות על רעילותן של הסיגריות הצטברו והתבססו, רופאים עישנו סיגריות בעצמם וחברות הסיגריות השתמשו בסמכות הרפואית כדי לעודד את צריכתן, עם סלוגנים כמו "יותר רופאים מעשנים קאמל" של אר.ג'יי ריינולדס. במודעה אחרת משנות ה-30 נכתב: "20,679 רופאים אומרים שסיגריות מסוג לאקי פחות מציקות לגרון מסיגריות אחרות". מדוע דווקא 20,679 רופאים? כי בשנות ה-20 סוכנות הפרסום של החברה שלחה קרטונים של סיגריות לעשרות אלפי רופאים, ושאלה אותם אם הם חושבים שהלאקיז פחות מציקות לגרון. הם גם ציינו ש"הרבה מאוד אנשים טוענים שהן אכן פחות מציקות".

 מנכלי חברות הטבק בוועדת הבריאות והסביבה של הקונגרס האמריקאי ב1984 / צילום: Gettyimages ישראל

לא רק חברות הסיגריות משתמשות בפרקטיקה של רתימת "המדע" לטובתן. כך לדוגמה - ואף שאין מקום להשוואה ישירה בין המוצרים, והכוונה היא לגבי אופן רתימת "המדע" על-ידי חברות - "קוקה-קולה", אומר פרופ' לוין, "פעלה ומימנה ארגונים וחוקרים כדי להסיט את השיח מתזונה ונזקי סוכר לצורך לעשות פעילות גופנית". תחקירים עיתונאיים ומחקרים מהשנים האחרונות העלו שהחברה שילמה לרופאים ולדיאטנים כדי שימליצו על מוצריה. "ראינו את זה לאורך שנים גם עם אסבסט. רופאים אמרו שהאסבסט לא מסוכן כמו שעושים ממנו, בעוד שהוא קטל חיים של אנשים. עברו עוד עשרות שנים עד שהוא הוצא משימוש".

"כשחברות מסחריות מרפדות מדענים בכסף למחקר", מסביר פרופ' נדב דוידוביץ' ראש המחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, "הן לא אומרות להם בהכרח ישירות 'תגיעו לתוצאה כזו וכזו', אבל רוח המפקד ברורה. יש מדענים שהם אלופים בזריעת ספק, וזה כל מה שצריך".

דוידוביץ' נותן דוגמה של מחקר שפורסם לפני כמה שבועות בכלי תקשורת מרכזיים בעולם וערער על התפיסה שבשר אדום עלול לפגוע בבריאות (ב-2015, ארגון הבריאות העולמי הצביע על קשר בין צריכת בשר לבין סרטן המעי הגס, מה שפגע במכירות הבשר בעולם כולו). אולם ימים ספורים אחר כך, התבררו קשרים כלכליים שהתקיימו בעבר בין החוקר הראשי, בראדלי ג'ונסטון מאוניברסיטת דלהאוזי בקנדה, לבין גוף מסחרי שממומן בין היתר בידי קרגיל, ממפעלי הבשר הגדולים בצפון אמריקה. הקשרים הכלכליים הם מחקר שביצע ב-2016 במימון אותו גוף - ששמו, אגב, "המוסד הבינלאומי למדעי החיים" - ואשר ביקש לערער על ההנחיות לצרוך פחות סוכר.

בספרו מ-2014 של העיתונאי האמריקאי זוכה הפוליצר מייקל מוס, "מלח, סוכר, שומן: איך ענקיות המזון גרמו לנו להתמכר", הוא מתאר כיצד בשנות ה-70 חברת פריטו-ליי, חטיבת החטיפים של פפסיקו, נערכה להתמודד עם כוונת המינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) להטיל רגולציה על מלח. האמצעי היו שני מומחים שנשכרו להעיד מולו: קרדיולוג וחוקר סרטן. חוקר הסרטן אמר שבהיעדר מלח, "אנשים עלולים למות, כי הסיכונים בדיאטה דלה בנתרן חמורים במיוחד בקרב תינוקות, נשים בהריון ונשים המשתמשות באמצעי מניעה". "לא יכולתי לעשות הרבה", אמר למוס רוברט לין, המדען הראשי לשעבר בחברה. "אני כל-כך מצטער עבור הציבור". בסופו של דבר, הרגולציה נזנחה לטובת ההחלטה לעודד את הציבור לצרוך פחות מלח באמצעים חינוכיים.

ארבעה עשורים אחרי, גם בישראל ניסו ענקיות המזון למתן את רפורמת סימון במוצרים, שאמורה להגיע למדפים בינואר הקרוב. לא מעט לוביסטים מטעם חברות המזון הגיעו לדיונים בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת, וניסו להשיג הקלות עבור לקוחותיהם. לוביסטים של חברת תנובה, למשל, הפעילו לחצים כדי שהגבינה הצהובה שלהם לא תסומן בסימון מזיק - אך הניסיון לא צלח.

עוד דפוס שחוזר על עצמו בפעולות השיווק של חברות הטבק, המזון הלא בריא והתרופות, הוא שברגע שהשוק האמריקאי מתחיל להתפכח והמכירות יורדות - השיווק עובר אל מעבר לים, לא פעם למדינות עולם שלישי. כך קרה, למשל, עם עוגיות אוראו שהמכירות שלהן צנחו בארה"ב בראשית שנות ה-2000 בגלל טרנד הבריאות, ולכן יוצאו מארה"ב להודו ב-2010 והפכו שם ללהיט. בחברת מונדליז אינטרנשיונל, בעלת מותג העוגיות אוראו מאז שנת 2012, מחדדים ש"הדוגמה שנוגעת לאסטרטגיית השיווק של אוראו בשנים שבהן היה תחת תאגיד אחר, אינה מייצגת את המציאות כיום, את המותג או את החברה".

זה קורה גם עם תרופות. לזרוע הבינלאומית של פרדו פארמה כיום, חברת מונדיפארמה, שלוחות בכל העולם - החל מאירופה, דרך אמריקה הלטינית ועד אסיה והמזרח התיכון, כולל ישראל - כך לפי אתר החברה. יש מדינות ב-OECD שצריכת האופיאטים עלתה בהן בשנים האחרונות, לרבות בריטניה, הולנד וישראל.

 אוקסיקונטין

המיתוג המעוות: תרופה ש־1% מתמכר לה

בחזרה לאופיאטים: האם ארתור סאקלר, הבן הבכור במשפחה, שהיה רופא-פסיכיאטר כמו שאר אחיו, שאב השראה ממה שעשו חברות הטבק? בשנות ה-50 הוא עבד בסוכנות פרסום שהתמחתה בתרופות מרשם וקידם אנטיביוטיקה של פייזר בשם סיגמאמיצין. הוא עשה זאת באמצעות מודעות שבהן הופיעו רופאים בשמם תחת הסלוגן: "יותר ויותר רופאים בוחרים בסיגמאמיצין". תחקיר עיתונאי שנעשה כמה שנים אחר כך, העלה שהרופאים האלה כלל לא היו קיימים. הוא פשוט המציא אותם - כך מתאר מאייר בספרו.

ארתור ואחיו, מורטימור וריימונד - שנפטרו בין השנים 1987 ל-2017 - רכשו את חברת התרופות פרדו פארמה באמצע המאה הקודמת. ב-1971 הצטרף לחברה ריצ'רד סאקלר, הבן של ריימונד, והוא זה שדחף את האוקסיקונטין והיה נשיא החברה בשנים הקריטיות שבהן הוא שווק להמונים. ריצ'רד, שכמיטב המסורת המשפחתית היה גם הוא רופא, פרש מתפקיד הנשיא ב-2003 ונשאר יו"ר משותף בדירקטוריון.

פרדו פארמה הציבה רף חדש של תחכום ערמומי באופן שבו שיווקה את התרופות שלה. "ריצ'רד עבד ללא לאות כדי להפוך את האוקסיקונטין לבלוקבאסטר", כתב עיתונאי הניו יורקר פטריק ראדן-קיף בתחקיר שפורסם לפני שנתיים. וזה אכן קרה: בתוך 5 שנים מתחילת השיווק, אוקסיקונטין הכניסה לפרדו כמיליארד דולר בשנה.

החברה מיתגה את האוקסיקונטין כתרופה שמתאימה לא רק לכאבים חריפים ולתקופה קצרה, למשל אחרי ניתוח או עבור אנשים בסוף חייהם, אלא גם עבור אנשים הסובלים מכאבים סטנדרטיים, כמו כאבי גב, שיניים או פרקים. תרופה שאנשים נוטלים לאורך זמן, בוודאי אם מתמכרים לה, תכניס יותר כסף מתרופה שניתנת רק לזמן קצר. לא בכדי, אחד המסרים שחזרו על עצמם בקמפיינים של התרופה היה: "תרופה להתחיל איתה ולהישאר איתה".

"הבעיה הייתה, שבשנות ה-90 רופאים ידעו שהאופיאטים ממכרים מאוד, אז המטרה של פרדו הייתה לשכנע אותם אחרת", אומר בשיחה עם G ד"ר אנדרו קולודני, פסיכיאטר ומנהל משותף של המרכז לחקר מדיניות האופיאטים באוניברסיטת ברנדייס שבמסצ'וסטס, וממבקריה הבולטים של פרדו פארמה. "ואז התחלנו לשמוע שכרופאים, אנחנו צריכים לשכוח מכל מה שידענו על אופיאטים, שאנחנו סובלים מ'אופיו-פוביה' ושמדובר בעצם ב'מתנה מהטבע'" (מקור החומרים האופיאטים בצמח האופיום, ה' ו').

 אנדרו קולודני / צילום: מייק לובט

בשלב זה, החלה פרדו פארמה בבליץ שיווקי ש"הוסווה כהשכלה", כהגדרתו של קולודני. הוא כלל מימון של יותר מ-20 אלף סדנאות לרופאים בשנים 1996-2001. פרדו חדרה לכל מקום: לבתי ספר לרפואה, למאמרים אקדמיים ולארגונים העוסקים בכאב כמו "החברה האמריקאית לכאב". "זו הייתה הצלחה מסחררת", אומר קולודני. "רופאים התחילו לדבר אחרת. ארגוני חולים החלו להדהד את המסרים של פרדו. בסביבות 2010, זה היה כמעט טאבו בקהילה המדעית להגיד משהו רע על אופיאטים. גם רופאים שלא היו קשורים בקשרים מסחריים עם החברה, התחילו להאמין שאופיאטים הם הדרך הנכונה לטפל באנשים".

הארגונים האלו חשבו שהם מפיצים תוכני אמת?

"כשאתה מקבל הרבה כסף מגורם מסוים, קשה לחשוב באופן ביקורתי. כולם נשבים בקמפיין הזה".

אחד המסרים השיווקיים הכי דומיננטיים של פרדו, שגם כיכב בפרסומות לתרופה, היה שהסיכוי להתמכר לה הוא מזערי, "פחות מ-1%". המספר הזה הגיע ממכתב בן שבע שורות ששלחו שני חוקרים, ג'יין פורטר והרשל ג'יק, לעורך ה-New England Journal of Medicine ב-1980. השניים דיווחו שמצאו ששיעור של פחות מ-1% מתוך 11,882 חולי סרטן שטופלו באופיאטים התמכרו לתרופה.

המחקר הזה התמקד בחולי סרטן בלבד, שנטלו את התרופות תחת פיקוח ובפרק זמן נתון, כך שהוא היה רחוק מלהיות מייצג - אבל הוא שיחק היטב לידי פרדו פארמה. "החברה הפיצה את המסר הזה בפרסומות לתרופה, בכתבי עת רפואיים ובפגישות של תועמלנים עם רופאים, וצוטטה מאות פעמים בכתבי עת אקדמיים שונים, בדרך כלל באופן חיובי", אומר איתי בבלי, דוקטורנט בתחום בריאות הציבור מאוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה (ובקרוב עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד).

בבלי, יחד עם חיים מהל מהחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, פרסמו באחרונה מאמר שמתחקה וממפה את שיטות השיווק המעוותות והאגרסיביות של פרדו פארמה בקידום האוקסיקונטין. בניגוד למה שטענה החברה, האמת לגבי אופיאטים היא שכבר בתוך ימים ספורים גדל דרמטית הסיכון להתמכר, והגוף מפתח סבילות לתרופה - כלומר, הוא צריך עוד ועוד ממנה כדי לחוש את אותו אפקט. כשהוא לא מקבל את המינון הזה, הוא מפתח תסמיני גמילה והכאב מתעצם. משם הדרך להתמכרות מסכנת חיים - עד כדי שימוש בסמים כמו הרואין - עלולה להיות מהירה.

בראיונות שנתן על השימוש לרעה שנעשה במכתב שלו, אמר הרשל ג'יק, רופא-חוקר מבית הספר לרפואה באוניברסיטת בוסטון: "אני נחרד מזה. המסקנה של חברות התרופות שהאופיאטים לא ממכרים, זה בכלל לא מה שכתבנו במכתב".

 כל שנה עשרות אלפי אמריקאים מתים מאופיאטים

אחד ממובילי הדעה שפרדו השתמשה בהם כדי לחלחל אל הממסד הרפואי את המסר שהאוקסיקונטין לא ממכר, היה ד"ר ראסל פורטנוי, רופא כאב שעבד באחד ממוסדות הסרטן היוקרתיים בארה"ב, ממוריאל סלואן קטרינג בניו יורק. פורטנוי העיד נגד החברה, ובתמורה שמו הוסר מהתביעות שהוגשו נגדה. "נתתי הרבה הרצאות שהתבססו על הנתון הזה מתוך המכתב של פורטר וג'יק. הייתי מצטט אותו שוב ושוב, אף שלא הייתה שם עדות מחקרית אמיתית", אמר בעדותו לארגון "רופאים למען רישום אופיאטים אחראי", שהקים קולודני. "מכיוון שהמטרה העיקרית הייתה לעשות דה-סטיגמטיזציה לאופיאטים, הרבה פעמים היו עדויות שפשוט התעלמנו מהן".

לפי בבלי ומהל, בשנים 2001-1996, פרדו פארמה יותר מהכפילה את כמות התועמלנים שלה, ואלה תוגמלו בבונוסים נכבדים על מכירת תרופות ונפגשו תדיר עם רופאים שהיו "רושמי אוקסיקונטין מצטיינים". גם רופאים שרשמו את התרופה בכמויות גדולות תוגמלו היטב.

בתחקיר הניו יורקר מתואר מקרה שבו אחד מנציגי המכירות של פרדו פארמה לשעבר, סטיבן מאי, היה בדרכו למערב וירג'יניה, לפגוש רופאה שהובילה בחלוקת מרשמים לאוקסיקונטין. כשהגיע למרפאה, פניה של הרופאה היו חיוורות כסיד. היא בדיוק התבשרה שקרובת משפחתה מתה ממנת יתר של אוקסיקונטין.

למרות עדויות רבות מסוג זה, פרדו פארמה הוסיפה לטעון שהבעיה נעוצה ב"אנשים שניצלו לרעה את התרופה", כפי שניסח זאת מייקל פרידמן, סגן נשיא החברה ב-2001, בשימוע בקונגרס. במילים אחרות, הוא האשים את ה"מסוממים".

אז למה פרדו פארמה פעלה כפי שפעלה? "המטרה הייתה למקסם רווח", סבור בבלי. "הם רצו להרוויח כמה שיותר כסף, בצורה הכי גרידית שאפשר לחשוב עליה".

מדוע חולפות עשרות שנים עד שהאמת מתבררת - בין שבתחום התרופות, הטבק או האסבסט?

"החברות האלה מבלבלות את המערכת בגלל כסף שזורם אליה בלי הפסקה".

"הפעולות של הסאקלרים ללא ספק יצרו קטסטרופה איומה בבריאות הציבור, אבל אני חושב שהשיח מתמקד בהם יותר מדי", אומר ד"ר קולודני. "נכון, הם התניעו את המגפה, אבל היו עוד הרבה חברות תרופות במשחק הזה. גם חברת ג'ונסון & ג'ונסון הובילה בארה"ב קמפיין להגדלת מרשמי הרופאים לאופיאטים. מדינת אוקלהומה זכתה באחרונה בתביעה כנגדה. פרדו פארמה וטבע הגיעו להסדרים כספיים קודם לכן".

מג'ונסון & ג'ונסון נמסר בתגובה: "התרופות שמשווקת החברה משמעותיות מאוד לבריאותם ואיכות חייהם של הנזקקים להן. החברה שיווקה שלוש תרופות, המהוות מאז השקתן פחות מ-1% מכלל מרשמי האופיואידים בארה"ב".

דלתות מסתובבות: הרגולטור עובר לתעשייה

הייחוד של האוקסיקונטין הוא במנגנון השיהוי האיטי של התרופה, כלומר ביכולתה להתפרק בגוף באיטיות, לאורך כמה שעות טובות, אפילו 12. כך בדיוק היא נמכרה ל-FDA: תרופה שיש פחות סיכוי שאנשים יתמכרו אליה, כי אלה שמחפשים "קיק" מהיר מסמים, ילכו על תרופות שמתפרקות מהר יותר בגוף, כמו פרקוסט. בפועל, האוקסיקונטין הייתה ממכרת במיוחד בגלל הכמות הגדולה של החומר הפעיל שנמצא בה.

אלא ש ה-FDA קנה את ההסברים של פרדו פארמה מבלי שהחברה ביצעה מחקרים קליניים שמוכיחים את טענותיה, ומבלי שהיו ידועות אז ההשפעות ארוכות הטווח של התרופה. בנוסף, מהר מאוד התגלה כמה קל לעקוף את מנגנון השיהוי האיטי, דרך ערבוב התרופה במים והזרקתה או הסנפתה, ולכן הגלולות החלו להימכר בשוק השחור וזלגו מהר לרחוב. בוחן ה -FDA שאישר את התרופה, ד"ר קורטיס רייט, עזב את המינהל זמן קצר אחר כך - וכעבור שנתיים עבר לעבוד בפרדו. הוא לא היחיד: מחקר מ-2016 מצא שיותר מחצי מ-26 בוחני FDA שעזבו את המינהל ב-2010-2001 - עברו לעבוד בתעשיית התרופות.

ה-FDA התרשל? הייתה שם שחיתות?

קולודני: "אני לא יודע על כסף שנכנס לכיס של מישהו, אבל ה-FDA לא נהג בהתאם לכללים. אם אוקסיקונטין הייתה מאושרת רק עבור אנשים בסוף חייהם, לא הייתה מגיפה".

לדברי בבלי, "יש יותר מדי קשרים בין יצרניות האופיאטים לקהילה הרפואית ולרגולטור. ה-FDA קרוב מדי אליהן ומתייעץ איתן. כך בנויה המערכת, וצריך לחשוב איך משנים את זה".

איך אתה מסביר את ההתרשלות של ה-FDA באישור התרופה?

"אני חושב שהיה אז לחץ רציני על ה-FDA למצוא פתרון לאנשים שסבלו מכאב. הרגולטור טעה כשאישר את התרופה כפי שאישר אותה. השאלה מה קורה כשאתה מבין שעשית טעות. חלפו עוד חמש שנים עד שה- FDA הוסיף אזהרה חמורה לתרופה, שהיא ממכרת. זו אזהרה מהחמורות שישנן. בקנדה התרופה אושרה ב-1996, ולרגולטור פה, Health Canada נדרשו עוד חמש שנים להוסיף את האזהרה לתרופה, וזו אוזלת יד חמורה מאוד".

סקולק-פרז, שבתה ג'יל מתה בגלל אוקסיקונטין, מספרת שהעלתה בתחקיריה שה-FDA שלח לא פחות מ-12 מכתבי אזהרה לפרדו פארמה לאורך השנים לגבי הפרסום המוטעה של התרופה, אך לא עשה דבר מעבר לזה. סקולק-פרז המשיכה לחקור ולחשוף את החברה בפני "כל תובע כללי במדינה", מה שכנראה הרגיז את אנשי ה-FDA. "יום אחד התקשר אליי מנהל מה-FDA ואמר לי משהו שלא אשכח לעולם: 'את חושבת שיש לנו את כוח האדם כדי למשטר את פרדו'?", היא נזכרת. "ואני אמרתי לו: 'ואתה חושב שהם לא יודעים את זה?'. הוא ניתק".

 מריאן פרז בתמונה עם ביתה שנפטרה. צילום באדיבות המצולמת

מנתקים את הקשר

אפשר גם אחרת: כך מדינות פועלות להגבלת כוחן של חברות מסחריות

למרות הכסף הגדול שמצוי בידי החברות המסחריות, יש מדינות שמצאו דרכים יעילות להגביל אותן במקרים שבהם בריאות הציבור מוטלת על הכף. בריטניה היא דוגמה למדינה שהטילה רגולציה מחמירה במיוחד על סיגריות, לרבות סיגריות אלקטרוניות. המדינה מאפשרת מכירה של סיגריות אלקטרוניות ורואה בהן רק חלופה סבירה יותר לסיגריות רגילות בעבור מעשנים כבדים.

"רופאים מציעים את הפתרון הזה למעשני טבק, אבל תוך כדי שיש איסור פרסום גורף על סיגריות, המיסוי עליהן גבוה ובני נוער לא יכולים לרכוש אותן, כי יש אכיפה. אכיפה מסוג זה לא קיימת בישראל", אומרת שירה כסלו, מנכ"לית המיזם למיגור עישון. המדיניות הזו הוכיחה את עצמה: שיעור המעשנים בבריטניה מצוי בירידה בעשרות השנים האחרונות.

גם בכל הנוגע לתרופות בכלל, ואופיאטים בפרט, יש פתרונות - ובראשם ניתוק הקשר המסחרי בין רופאים לחברות תרופות. לפני כשנה אסר משרד הבריאות הבריטי על רופאים ותועמלנים להיפגש בארבע עיניים, וחידד כי אסור לרופאים לקבל מתועמלנים כל מתנה שהיא. בארה"ב אסור לחברת תרופות לשלם לרופא, אך היא כן יכולה לשלם לו בעבור הרצאות בכנסים. לדברי ד"ר אנדרו קולודני, "יש הרבה דרכים שבהן חברות התרופות יכולות להשפיע על רופאים ולצערי משתמשים בהן גם היום. לא נעשה צעד משמעותי ללימוד הלקח ממשבר האופיאטים".

בישראל, עבודה של רופא עם חברת תרופות מותנית בקבלת אישור מהמוסד שבו הוא עובד. בקנדה, אומר איתי בבלי מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, "אף שיש תקנות בפרובינציות מסוימות לגבי יחסי רופא-תעשייה, אין אכיפה ממשית. אחת הבעיות של מפגשי תועמלנים-רופאים היא שרופאים בטוחים שהם לא מושפעים, מה שאינו נכון".

פרופ' נדב דוידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון, אומר כי המעורבות של חברות התרופות והשוק הפרטי במדע רק גדלה והולכת בעשרות השנים האחרונות.

"אם לפני כ-70 שנה, מרבית ההשקעה בתרופות ובמחקר הגיעה מכסף ציבורי, מאז המאזן השתנה דרמטית", אומר דוידוביץ'. "היחס כיום הוא 80:20 לטובת החברות. תאגידי התרופות משקיעים כמחצית מהתקציב בשיווק, ורק 10% במחקר ופיתוח. הסיפור של האופיאטים בארה"ב מוכיח שהשיטה הקפיטליסטית-חזירית שנהוגה שם, עם חסמים רגולטוריים מינימליים, יחד עם האמונה שרק יוזמה פרטית מובילה לחדשנות - פשוט לא עובדות. כמובן שלא כל החברות מקשה אחת. הבעיה היא בשיטה".

סיגריות אלקטרוניות - ההתמכרות הבאה?

בארה"ב כבר מזהים סימנים של מגפת עישון סיגריות אלקטרוניות על־ידי בני נוער. היצרניות לא צפו את התופעה, אבל זרמו איתה

הסיגריות האלקטרוניות - בשל נבדלותן מסיגריות עם טבק - הצליחו לעקוף מגבלות רגולטוריות, הן בארה"ב והן בישראל, ולחדור לשוק כבר לפני שנים. המגבלות עליהן מוטלות רק כעת, אחרי שרבים כבר התמכרו ונגרם נזק. סיגריות אלקטרוניות אומנם לא מכילות טבק, אבל כן מכילות ניקוטין, ולכן העישון שלהן ממכר ומזיק, גם אם פחות מסיגריות רגילות.

"יש כיום כאוס בארה"ב וכעס רב על ה-FDA על כך שלא פעל קודם, כי השימוש בסיגריות האלה התפשט בקרב בני הנוער והצעירים. כולם בלחץ, ומגיפת האופיאטים רק מגבירה את הלחץ", אומרת שירה כסלו, מנכ"לית המיזם למיגור עישון. "לכן יש מדינות בארה"ב וגם מדינות בעולם, שאסרו לגמרי על מכירת הסיגריות הללו, כמו ברזיל, אורוגוואי, סינגפור והודו. בישראל נמכרות סיגריות אלקטרוניות זה עשור".

חברות הסיגריות האלקטרוניות מדברות על כך שהן מציעות חלופה מפחיתת נזק למעשנים. מה שהן לא מדברות עליו, הוא העובדה שצעירים שמעולם לא עישנו, נחשפים לעולם העישון דרך השער שהחברות פותחות בפניהם.

"מחקרים הראו שסיגריות אלקטרוניות פוגעות במוחם של מתבגרים וצעירים, בכלי דם ובדרכי הנשימה. הן נמכרות בפיצוציות, בטעמים, ובאמצעים פרסומיים ששבו את לב בני הנוער והצעירים", אומרת כסלו.
איתי בבלי, שמתגורר בשנים האחרונות בקנדה, וחוקר באוניברסיטת בריטיש קולומביה, חוזה בדיוק בתופעה הזו: "עישון טבק בקנדה פחת דרמטית ונהיה לא מקובל, ופתאום רואים פה המון אנשים, בעיקר חבר'ה בני 20-18, מעשנים סיגריות אלקטרוניות".

 זינוק בבני הנוער האמריקאים שמעשנים סיגריות אלקרוניות

"נורא אטרקטיבי לחשוב שיש חלופה פחות מזיקה לסיגריות. אבל עישון הסיגריות הללו ממכר ומזיק, רק אחרת, ואת היקף הנזק האמיתי נדע רק עוד המון שנים", אומר פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור. "לכן צריכה להיות עליהן רגולציה כמו על כל סיגריה (כפי שאכן קרה בישראל, ה' ו'). אחרת, אנחנו עלולים לראות כאן את מה שקורה כיום בארה"ב: מגפת שימוש בסיגריות אלקטרוניות בקרב בני נוער".

בישראל, החל ממארס האחרון, חל איסור מכירה של סיגריות אלקטרוניות לבני נוער, אף שמדובר באיסור שאינו נאכף. בארה"ב מתכננים כעת לאסור לגמרי שיווק סיגריות אלקטרוניות בטעמים.
"הכסף מסחרר, לצערי", אומרת כסלו. "אף אחת מהחברות האלה לא תכננה מראש לייצר מגפת עישון בקרב בני נוער, אלא שנוצר סחף והן זרמו איתו".

נניח שחברה רוצה לפתח מוצר תחליפי לסיגריות, מדוע לשים בו ניקוטין? אפשר, אולי, למצוא חומרים לא ממכרים.

"הניקוטין מבטיח התמכרות. זה עד כדי כך פשוט".

לפני כמה חודשים ייסדה חברת הסיגריות האלקטרוניות JUUL, שנכנסה לישראל ב-2018, "מועצה מדעית" שמונה רופאים בכירים. המועצה אף פנתה באחרונה למשרד הבריאות בקריאה לחזור בו מההחלטה לבחון איסור מכירה של סיגריות אלקטרוניות בארץ - החלטה שהתקבלה על רקע מחלת ריאות מסתורית שפרצה בקרב מעשני סיגריות אלקטרוניות בארה"ב, וגרמה למותם של יותר מ-30 בני אדם. המכתב, כתבו מחבריו, נשלח בשם "האינטרס הציבורי".

לדברי רופאים שעמם שוחחנו, הם לא קיבלו תשלום עבור חברותם במועצה. לא כך במקרה של פרופ' מוטי רביד, רופא פנימי ומנהל המרכז הרפואי מעייני הישועה, ופרופ' יהודה אדלר, מומחה לקרדיולוגיה שהוא גם יו"ר המועצה המדעית של JUUL. השניים הגיעו מטעם JUUL לכנסת בסוף 2018 כשהם עונדים תג לוביסטים כתום, בעיצומם של הדיונים על החוק להגבלת פרסום מוצרי טבק ועישון, שיועד לחול גם על סיגריות אלקטרוניות.

בעוד כחודש יתקיים דיון ראשון בהסתדרות הרפואית (הר"י) בעניין תלונה שהגיש מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, שבי גטניו, לגבי פרופ' רביד ופרופ' אדלר. זאת, על רקע מה שנראה כהפרת הקוד האתי, שלפיו רופא לא יכול לייצג חברה מסחרית בשכר.

בשיחה עם "גלובס" אמר רביד: "אני לא יועץ של JUUL, לא מדבר בשמם, ואני לא בטוח שאני ממשיך במועצה שלהם. עשיתי עבורם סקירת ספרות מדעית, סיכמתי את מה שהיה ידוע, וקיבלתי עבור זה תשלום. אומנם שמו עליי סרט של לוביסט בכנסת, אבל לא עשיתי לובינג".

למה אתה שוקל לא להמשיך במועצה?

"אני עובר התעללות מצד התקשורת. חושבים שאם שילמו לי כמה גרושים, אז אני משנה את דעתי? זה מעליב. אני חוקר עצמאית, מגבש דעה ואומר אותה. הדעה לא משתנה בגלל כסף. אם שילמו לי, אז אכתוב דברים שאני לא מאמין בהם? ממש לא. אני פשוט לא חושש להיות בלתי פופולרי.

"כל מה שבדקתי, נבדק בכלים מדעיים-אובייקטיבים. אני לא נוגע בפרסום שנתמך בידי חברה מסחרית כלשהי. בארה"ב יש 4-3.5 מיליון איש שמעשנים סיגריות אלקטרוניות, והיו עשרות מקרי מוות. בבריטניה יש 3.5 מיליון מכשירי אידוי, ולא היה אף מקרה מוות. גם בארץ, יש כ-100 אלף מעשנים, ולא היה אף מקרה. באירופה, אוסטרליה וניו-זילנד - יש יחד פי 2 משתמשים מאשר בארה"ב, ולא היה אף מקרה. זה לא מוזר? מישהו שאל את השאלה הזו, למה?".

אבל למה שבני נוער בכלל ייחשפו לאמצעי מזיק ויתחילו לעשן?

"האם אני ממליץ לילד בן 18 להתחיל לאדות? התשובה היא לא. האם אני ממליץ לאסור מכירת סיגריות לאנשים מתחת לגיל 21? כן. האם אני ממליץ לאדם שמעשן טבק לעבור לסיגריות אלקטרוניות? התשובה היא כן. בבריטניה כללו את מכשירי האידוי בין האמצעים לגמילה מעישון, והם גרמו ל-3 מיליון איש להפסיק לעשן. זו בעיניי המדיניות הנכונה. כך שלסיגריות האלקטרוניות יש מקום. יש פה עליהום לא מוצדק, לא מידתי".

היקף הנזק של הסיגריות האלה עדיין לא ידוע.

"זה קשקוש. יש המון ספרות. אנחנו יודעים הרבה, גם אם לא הכול. עוד חמש שנים נדע עוד יותר".

מ-JUUL נמסר בתגובה: "חלק מהרופאים המשתייכים למועצה המדעית, וביניהם פרופ' אדלר ופרופ' רביד, עובדים בתשלום וחלקם האחר בהתנדבות. בכל אופן, אין בתשלום שולי כזה או אחר להטות את דעתם המקצועית המגובה בעמדות רשמיות, בלתי תלויות, של משרדי בריאות שונים בעולם, בין היתר בקנדה, בריטניה וצרפת, באשר לאיוד כחלופה מזיקה עבור מעשנים בגירים.

"באשר לטענה על כיוון המוצרים לצעירים: החברה משווקת את מוצריה כחלופה פחות מזיקה עבור מעשנים בגירים בלבד אשר לא הצליחו להפסיק לעשן, ופועלת תמיד במסגרת החוק ובהתאם לרגולציה המקומית. מרגע השקתה, לקחה על עצמה חברת JUUL ישראל רגולציה עצמית מחמירה, על מנת לוודא כי מוצריה יגיעו אך ורק למעשנים בגירים, ונקטה צעדים יזומים על מנת למנוע גישה של צעירים למוצריה. המדיניות כוללת בין היתר: הגבלת מכירה למעשנים מגיל 18 ומעלה; הצבת אזהרות בולטות על גבי המוצרים ובנקודות המכירה; ניהול פעילות לקוח סמוי בנקודת המכירה והפסקת מכירה לחנויות שנתפסו מוכרות לקטינים".