באקו עם גורדי השחקים המעוצבים שלה היא לא אזרבייג'ן, כמו שניו יורק היא לא ארה"ב

שלוש ילדות לבושות באפודות ובכובעי צמר מקושטים בפרחים סרוגים צבעוניים, יצאו בסקרנות מבוישת כדי לקבל את פניי. בבת אחת הן הפכו לכתמי צבע עזים על רקע הנוף האפרורי, הקודר משהו, של חינאליק (Khinalug) שבאזרבייג'ן. בתי הכפר המבודד, שעונה לתואר "הכפר הגבוה בקווקז" (2,350 מטר), מקובצים בראשה של פסגה עגולה המוקפת שיאי גובה מחודדים וגבוהים ממנה, שלג נאחז בראשיהם. דרך אחת, מרטיטה, מובילה ממרגלות ההרים אל הכפר, במעלה ערוץ צר ושוצף ולאורך שפתם המתפתלת של מצוקים. חלק ניכר מהשנה, הדרך חסומה במעטה כבד של שלג ומותירה את הכפר הזעיר בבידוד מוחלט. עד היום מתפרנסים תושבי המקום מגידול בעלי חיים בכרי המרעה המתגלים מדי אביב, עם הפשרת השלגים, מאריגת צמר ומייצור דבש עונתי, אלא שקשה לדמיין עד כמה אכזרי כאן החורף.

כיום תושבי הכפר מוסלמים סונים, אלא שהם עדיין משמרים מנהגים ייחודיים מהתקופה שלפני התאסלמותם, הנוגעים לחילופי העונות ולטקסי חתונות והלוויות. גם שפתם שונה ואינה מדוברת בשום מקום אחר באזרבייג'ן. בעבר, היו בקווקז כפרים מבודדים רבים. בתקופה המודרנית ננטשו רבים מהם, ואל חלקם מובילות כיום דרכי אספלט. חינאליק, שנטוע בתוך הוד קדומים, משמר עדיין במשהו את הניחוח הקדום הזה.
כפר נוסף, שונה באופיו מחינאליק, שהשתמר אף הוא במתכונתו הקדומה, הוא לאהיץ' (Lahich) שנחבא בדרום הרכס, במעלה קניון צר. רק בשנת 2013 נפרצה דרך רחבה אליו וחילצה אותו מבידודו. בתיו הקדומים של הכפר, שנעשה מתויר למדי, שומרו וגם מלאכתם המסורתית של רבים מהתושבים: ריקוע צלחות, קנקנים וקערות נחושת.

כפר היהודים ההרריים

הדרך אל חינאליק חולפת דרך העיירה קובה (Quba). בסמוך אליה נמצא הכפר קרמיזי קסבה שבנוי לאורך גדת נהר ומכונה גם "העיר האדומה", מעוזם של "היהודים ההרריים" והיישוב היחיד מחוץ לישראל שלפחות עד לאחרונה היו כל תושביו יהודים. הכינוי "יהודים הרריים" מתייחס אל היהודים הדוברים ניב פרסי שחיו במזרח הקווקז בתחומי אזרבייג'ן, דגסטאן וצ'צ'ניה. הרוסים הם אלה שהעניקו להם אותו, בעקבות כיבושיהם בקווקז בתחילת המאה ה-19.

עד נפילת ברית המועצות, חיו במקום קרוב ל-20 אלף איש. כיום נותרו בו מעט יותר מ-3,000. רובם רק מחזיקים בו רכוש, אך בפועל חיים ברוסיה השכנה ובמדינות אחרות. בכפר כמה בתי כנסת, אלא שגם בשבתות ובחגים מעטים פוקדים אותם. בתי המגורים, שרובם לא מאוכלסים, הם בתי מידות אקסטרווגנטיים להחריד, מוקפים חומות גבוהות ומסוגרים מאחורי שערי ברזל ענקיים.

העיירה הזעירה נפטלאן (Naftalan) נמצאת קילומטרים ספורים מהגבול המתוח עם חבל נַגוֹרְנוֹ קַרָבָּאך, חבל ארץ השנוי במחלוקת בין אזרבייג'ן לארמניה, שהקרבות שניטשו בו בין השתיים אחרי התפרקות ברית המועצות פרנסו הרבה מהדורות חדשות בשנות ה-90. תושבי החבל, ש-95% מהם ארמנים נוצרים, רצו להתנתק משכניהם, האזרים המוסלמים. אנשי החבל רואים את עצמם כישות מדינית עצמאית, אבל עד היום לא זכו להכרה משום גוף מדיני בעולם, כולל ארמניה, השולטת בעצם באזור מאז שוך הקרבות.

אלא שלא רק הפוליטיקה מעניינת כאן. מאז שנות ה-40 של המאה ה-20 נודע המקום בסגולות המרפא הייחודיות של הנפט שהתגלה בו. הראשונים לטבול בנוזל השחור והשמנוני היו תושבי המקום, שתיארו את הטבילות כמרפאות מחלות ופציעות, מרעננות, ממריצות את הגוף ומחדדות את התודעה.

 הכפר לאהיץ' ששמר על הפרנסה המסורתית של תושביו, ריקוע כלי נחושת / צילום: יותם יעקובסון

במרוצת הזמן, הלכו והצטברו סיפורים על נכים שטבלו בנפט, נרפאו והותירו את קביהם מאחור. מסופר שרופאים גרמניים שהגיעו באותו זמן לנפטלאן לקחו דגימות מהנפט, חקרו אותו ומצאו שהוא מאפשר ריפוי של מחלות ופציעות. מה שהחל כקוריוז, הפך בברית המועצות לדעה רווחת. מהר מאוד הוקמו בנפטלאן בתי הבראה גדולים, ומבקשי מרפא נקבצו ובאו לכאן מכל רחבי ברית המועצות. באותם ימים, הנופש כלל עמידה בלוחות זמנים שחייבו את הנופש/ת מבוקר עד לילה. שיטת הטיפול, שכיום מקדימה אותה בדיקה רפואית הכוללת אקו-לב, מורכבת מסדרת טבילות יומיות באמבט, שממולא עד שפתו בנפט גולמי חמים.

המטופלים נכנסים בעירום אל חדר פרטי שבו אמבט נפט ושוקעים בו עד צוואר למשך 20 דקות. בתום הטבילה נעזרים המטופלים בבלן כדי להיחלץ מהנוזל השמנוני מבלי להחליק. בעזרת סכין מתכת קהה מוסר רוב הנפט מהגוף. השאר מוספג במגבות נייר ואחר כך מוסר במקלחת ממושכת.

עם קריסת ברית המועצות והמלחמה בין אזרבייג'ן לארמניה בנגורנו קרבאך, ננטשו הסנטוריומים ואיש לא פקד אותם. בשנים האחרונות נקנו המבנים המתפוררים על-ידי אילי הון שהפכו אותם למלונות מודרניים ומבהיקים. זרם הנופשים מחפשי המזור מגיע כיום ממדינות חבר העמים, מזרח אירופה ואף ממדינות ערב. המזון לא מוגש בצלחות על-ידי מלצריות חמוצות סבר בסגנון הסובייטי, אלא בבופה עשיר במיוחד. אין גם זכר ללוחות הזמנים המחייבים.

ארמונו של החאן

דרך צרה בשולי יער מתפתלת במעלה מדרון אל עבר התצפית על שאקי (Shaki), שבתיה הטובלים בירק נראים פרוסים למרגלות ההרים. לאורך הדרך שני מונומנטים לזכר אירועים שצרובים בלב האומה האזרבייג'נית: אנדרטה לזכר חללי מלחמת העולם השנייה ואנדרטה לזכר המלחמה בנגורנו. לצד האנדרטה לזכר הנופלים בקרבאך נכתב: "מרטירים לא מתים וארצנו לא תיפרד".

שאקי הפכה לבירת ממלכה עצמאית בשנת 1743. בסמוך אליה חלפה "דרך המשי", נתיב הסחר הבינלאומי שחצה את הקווקז ממזרח למערב. תושביה התפרנסו מגידול זחלי משי, מטוויית חוטים, ממלאכות יד שונות וממסחר. בלבה של העיר שכיות חמדה: מסגדים, מדרסות (בתי מדרש אסלמיים) וכמה חאנ'ים - פונדקי דרכים גדולים שכיום הוסבו למלונות.

 הכותב באמבט הנפט/ צילום: יותם יעקובסון

גולת הכותרת היא ארמון החאן. הוא נבנה במאה ה-18 בידי חוסיין חאן, נכדו של מייסד השושלת המקומית. חלונותיו עשויים סבכות עץ משובצות זכוכיות צבעוניות שגורמות לקרני האור ליצור על רצפתו וקירותיו דוגמת קלידוסקופ. בתום הבנייה, שאל החאן את האדריכל אם הוא יכול להקים מבנה יפה מזה. כשהשיב האדריכל בחיוב - החאן הרג אותו.

מבפנים, הארמון מקושט מהרצפה ועד התקרה בעושר נפלא של ציורים בהשפעה פרסית: אירוסים (המסמלים היכל לנפש, והפרח שהיה אהוב על המלך), כדים ועצים המסמלים שפע וחיים, טווסים, פסיונים, סצנות קרב ועוד. מוטיב חוזר הוא חיה היברידית, שלה רעמת אריה וזנב דרקון, המסמלת את עלי אבן טלאב, אחד מהח'ליפים הראשונים ואבי האסלאם השיעי שמוכר גם בכינויו "אסד-י אללה" (האריה של אללה).
סביב שאקי פזורות כנסיות קדומות רבות, עדות לכך שהאסלאם ירש את המרחב מהנצרות המזרחית. במדינה ישנן כנסיות גיאורגיות, ארמניות ואחרות, חלקן קדומות מאוד.

 גויגול, "האגם הכחול" / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

גנג'ה (Ganja) היא העיר השנייה בגודלה באזרבייג'ן. היא הוקמה על-ידי מושל מוסלמי במאה ה-9 לספירה. על-פי האגדה, הוא שמע בת קול שגילתה את אוזנו כי אוצר גדול (גנג', פרסית) טמון באדמה. האוצר לא נמצא, אך היה למקור שמה של העיר, שידעה תקופות של שגשוג לצד גלי הרס. פעמיים חרבה העיר ברעידות אדמה קשות. כמו המרחב כולו, החליפה העיר ידיים בין שליטים מקומיים, פרסים, ארמנים, גיאורגים, מונגולים ורוסים. חלק מהתקופות הללו ניכרות באדריכלות המקומית, ששיאה בכיכר המרכזית של העיר - שילוב מתמיה בין תקופות וסגנונות: רוסי, מוסלמי ומבנה הפילהרמונית החדש שבנוי בסגנון בארוקי מצועצע. בקרבת הכיכר המרכזית ניצב פסלו של המשורר הדגול שנולד בה ניזאמי (מאות 13-12)שהתפרסם בין השאר בשל יצירתו "לילא ומג'נון".

לא רחוק מהעיר נמצא אחד המתחמים המוסלמים המקודשים ביותר במדינה: אימאם זדה (Imamzadeh), מקום קבורתו של איברהים, אחד מבניו של אל-בקיר, האימאם השיעי החמישי. על-פי המסורת, איברהים נמלט לאזרבייג'ן מאימת הח'ליף האומאי, אך כאן התנקשו בחייו. ראשיתו של האתר כבר במאה השמינית לספירה. במאות ה-16-15 נבנה במקום מתחם מפואר שכולל מסגד, מוזוליאום, מדרסה ובית קברות. בשנים האחרונות עבר המקום שיקום גדול וכיום מבנה הקבר הקדום משוכן תחת היכל גדול ומפואר שמעליו מתנשאים שני מינרטים תאומים. את הקירות מעטרים אריחי קרמיקה מזוגגת בגוני כחול, כמיטב המסורת הפרסית והמרכז-אסייתית.

גם שוחרי טבע ימצאו כאן מה לעשות: מעט דרומית לגנג'ה מתנשא קפז (Kapaz), "ההר השבור", שגובהו יותר מ-3,000 מטר. בעקבות רעש אדמה ב-1139, שבו חרבה גנג'ה עד היסוד, קרסו חלקים ממנו, חסמו נהר ויצרו את גויגול (Goygul), "האגם הכחול". על גדת האגם ישנו מלון ובאזור כולו יש מסלולי הליכה בדרגות קושי שונות. באביב, המדרונות מכוסים בשפע פריחה, ובסתיו מתכסה היער בשלכת נהדרת. 

מידע מעשי

טיסות: אל באקו וממנה יש טיסות של החברה האזרבייג'נית וגם טיסות של טורקיש איירליינס דרך איסטנבול. מבאקו אפשר לטוס אל גנג'ה בטיסת פנים.

ויזה: את אשרת הכניסה לאזרבייג'ן מנפיקים בנוהל פשוט עם הנחיתה. מי שביקר בארמניה עשוי להיות מעוכב לתשאול קצר על פשר ביקורו שם.

עונה: העונות הטובות לטייל במדינה הן הסתיו והאביב. החורף קר והקיץ חם. הדרך לחינאליק ולמקומות גבוהים אחרים נפתחת באביב המאוחר (יוני) ועשויה להיסגר כבר בסתיו המוקדם (ספטמבר) תחת שלג.