"אנשים פתאום הרגישו שהם איבדו את העתיד שלהם. זו לא הגזמה": מה משותף לגל המחאות שמטלטל את העולם?

"זו לא הפעם הראשונה שאמריקה הלטינית נמצאת במשבר", אומרת פרופ' מוניקה דה בולה. "היו הרבה יותר מדי משברים באזור הזה. אבל זו כן הפעם הראשונה שאנחנו רואים, בכל רחבי האזור, שחתך האוכלוסייה שיוצא לרחובות להפגין הוא לא מעמד הביניים הטיפוסי או המעמד הבינוני העליון. בעבר, זו הייתה הנורמה באמריקה הלטינית. כשהיו באזור הפיכות צבאיות ודיקטטורות וכל ההיסטוריה הזו, האנשים שבדרך כלל יצאו לרחובות היו ממעמד הביניים ומהמעמד הבינוני-הגבוה. כלומר האליטות, שהיו פרו דמוקרטיה ואנטי דיקטטורה".

"עכשיו", מוסיפה דה בולה, מומחית בעלת שם לכלכלת אמריקה הלטינית, "האנשים לרחובות הם אלו שקיבלו רק לאחרונה קול פוליטי. אלה בדרך כלל אנשים עם הכנסה נמוכה יותר, מהמעמד הבינוני הנמוך יותר. אנשים שבשנים האחרונות, בגלל שינויים חברתיים מאוד גדולים שקרו באמריקה הלטינית, עברו תהליך של כניסה לתהליך הפוליטי, ועכשיו מרגישים שצריך לשמוע את הקול שלהם. במובן הזה, הרגע הנוכחי היסטורי וחסר תקדים. מדובר בתנועה שיכולה פוטנציאלית להיות מאוד גדולה, שמופיעה במדינה אחרי מדינה באזור, והאנשים האלה מהדהדים תחושה מאוד דומה של תסכול".

ההפגנות שפרצו בצ'ילה לפי שבועיים, שהחלו במחאה על רקע העלאת מחירי הנסיעה במטרו, כבר הגיעו עד מיליון מפגינים שהציפו את הבירה סנטיאגו בשבוע שעבר. אבל צ'ילה לא לבד, וגם לא אמריקה הלטינית. גל מחאות שוטף את העולם. הפגנות ענק, שכבר גרמו להתפטרות ראש הממשלה סעד אל-חרירי, אפשר למצוא גם בלבנון, ומי שרוצה יכול למצוא הד גם בהפגנות האפודים הצהובים בצרפת, שהחלו לפני שנה.

מה שמאחד בין המחאות האלה, אומרת דה בולה, הוא תסכול. "אבל התסכול הזה נובע מסיבות שונות", היא מסבירה בראיון ל"גלובס". "צרפת באמת מתמודדת עם אי שוויון, אבל לא מדובר בממדים שמתקרבים בכלל למה שאמריקה הלטינית מתמודדת איתו. לצרפת יש מדינת רווחה מאוד טובה ורשת ביטחון חברתית. המחאות בצרפת היו קשורות למיסי פחמן, ואז הן הפכו למשהו אחר לגמרי, שקשור לתחושת תסכול משותפת. ואילו תחושת התסכול בלבנון לא דומה לזאת באמריקה הלטינית. כי תחושת התסכול באמריקה הלטינית קשורה לסיפור הצלחה שנכשל עבור חלק גדול מהאוכלוסייה. הם ראו את התקווה לחיים טובים יותר, ופתאום היא נלקחה מהם. כך שבכל המקרים מדובר בתסכול, אבל הם לא זהים".

מי שמחפש את המקור לתחושת התסכול באמריקה הלטינית, מסבירה דה בולה, צריך לחפש אותה בהתרסקות מחירי הסחורות בעולם, ששמה קץ לגאות הכלכלית באמריקה הלטינית, ואיתה שמה קץ גם לחלום על חיים טובים יותר.

 פרופ' מוניקה דה בולה / צילום: מכון פטרסון לכלכלה בינלאומית

הצבעת מחאה נגד השלטון

דה בולה, במקור מברזיל, מלמדת כיום בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ון הופקינס, ומכהנת כעמיתה בכירה במכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית בוושינגטון. בשיחה איתה, דה בולה מסבירה שכדי להבין את התהליך שהוביל למחאות בצ'ילה וגם בבוליביה, אקוודור ואפילו וונצואלה, צריך לחזור אחורה, אל שנת 2004.

"לאמריקה הלטינית יש היסטוריה רצופת קשיים. זה אזור שהיו בו הרבה משברים, ניסיונות לרפורמה וניסיונות להתאמה. חלקם נכשלו, חלקם הצליחו, אבל תמיד היו הרבה תהפוכות באזור. ואז, בסביבות 2004, מתחילה גאות במחירי הסחורות (למשל הנפט והמתכות, א"פ), ואנחנו מקבלים עשר שנים שבהן האזור היה די חופשי מזעזועים, בכל ההיבטים: כלכלית, פוליטית, חברתית. במקביל, התחולל שינוי חברתי בממדים אדירים. לא רק אנשים שנחלצו מעוני, אלא גם ירידה ברמות אי השוויון. אמריקה הלטינית היא עדיין אחד האזורים הכי פחות שוויוניים בעולם, יש לה רמות האי שוויון הגבוהות ביותר מכל שאר האזורים. ובכל זאת, אי השוויון כן ירד בעשר השנים האלה. בפעם הראשונה, לאנשים הייתה גישה לשירותים ומוצרים שבעבר הם לא היו מסוגלים לרכוש".

למשל?

"אנשים שהעפילו אל מעמד הביניים, או אל מה שמכונה 'מעמד הביניים הפגיע', יכלו בפעם הראשונה לקנות מכונית או לעלות על מטוס ולבקר במדינה השכנה. הם היו מסוגלים להרשות לעצמם לראשונה בית ספר פרטי לילדים שלהם או ביטוח רפואי פרטי. זה היה שינוי מאוד משמעותי בהרבה מדינות, ונלוותה אליו גם פורמליזציה של שוק העבודה. בשוק העבודה באמריקה הלטינית תמיד הייתה הרבה חוסר פורמליות: אנשים שלא היו להם משרות רשמיות, ולכן גם לא היו להם הטבות שמגיעות עם מקום עבודה כזה, או אפילו את הביטחון הכלכלי שמגיע עם עבודה כזאת. ובעשר השנים שבין 2004 ל-2014, פתאום זה השתנה. הייתה תחושה אמיתית שהשינויים האלה קבועים. שהשינויים האלה יישארו.

"לכך צריך להוסיף עוד התפתחות חשובה: באותו זמן שהאנשים האלה חוו את השינויים החברתיים, הם גם גילו שיש להם קול פוליטי. לצד ההכללה הכלכלית, התרחשה הכללה פוליטית. וכל השינויים האלה נראו בזמנו קבועים. אנשים חשבו שההתקדמות תמשיך, שהחיים שלהם ימשיכו להשתפר. אבל אז מחזור מחירי הסחורות הסתיים (ומחירי הסחורות צנחו, א"פ), והסיפור הסתיים יחד איתו. ופתאום אנשים הרגישו שהם איבדו את העתיד שלהם. זו לא הגזמה לומר את זה".

וכל זה קרה לפני חמש שנים.

"זה משתנה בהתאם למדינה. אמריקה הלטינית תמיד הייתה אזור שתלוי במחירי הסחורות ומדינות שונות מייצאות סחורות שונות. חלק מהמדינות ראו את המחזור מסתיים לפני אחרות". העניין, מסבירה דה בולה, הוא שבשנים שאחרי הנפילה במחירי הסחורות התחולל מחזור מסוג אחר, של בחירות. "מדי פעם קורה שיש באמריקה הלטינית מקבץ של הרבה בחירות בתקופה קצרה יחסית, וזה קרה בין 2017 ל-2019. אנחנו רואים את הסוף של המחזור הזה כיום, עם הבחירות בארגנטינה והסיבוב השני באורוגוואי. ומה שקרה במדינות שבהן נערכו בחירות הוא שהבוחרים הצביעו נגד המפלגה שהייתה בשלטון, כי הם הרגישו שהמפלגה הזאת כבר לא מספקת את השינוי החברתי שהם שאפו לו. ובמקרים שבהם גם אחרי הבחירות האלה השאיפות של הבוחרים לא התממשו, כמו שקרה בצ'ילה, הם יוצאים לרחובות למחות".

תחושת התסכול של הבוחרים העלתה לשלטון לא רק את הנשיא סבסטיאן פינרה בצ'ילה, אלא גם את הנשיא אנדרס מנואל לופז אוברדור ("אמלו") במקסיקו, ואת הנשיא ז'איר בולסונארו בברזיל. כולם היו חלק מאותו מחזור-על פוליטי: "הבחירות בצ'ילה היו ב-2017, הבחירות בברזיל היו ב-2018, וככה גם הבחירות במקסיקו. כולם בתקופה של 2019-2017". וכאמור, האכזבה של הבוחרים מהנשיא פינרה בצ'ילה הובילה אותם לרחובות. ומשום שהבחירות בצ'ילה התרחשו מוקדם יחסית, דה בולה סבורה כי היא עשויה להיות ‘הקנרית במכרה הפחם': מחאות דומות עשויות להתפרץ בהמשך גם במדינות שקיימו בחירות מאוחר יותר.
האם אמלו ובולסונארו לא יצליחו לספק את הסחורה, בדיוק כמו בצ'ילה?

"ככה זה נראה. גם ברזיל וגם מקסיקו צומחות מאוד לאט כרגע. ברזיל עדיין מתאוששת ממיתון מאוד גרוע שעברה ב-2016-2015. ואילו הצמיחה במקסיקו האטה מאוד, ועכשיו היא צומחת בקצב של פחות מאחוז לשנה".

אובדן האמון בממסד הפוליטי

בתחילת השבוע שעבר, הנשיא פינרה הכריז בטלוויזיה על הארכת מצב החירום במדינה, כשהוא מוקף באנשי צבא במדים. בתמונה הזאת, מסבירה דה בולה, אפשר למצוא המחשה למגמה מטרידה שאפשר לזהות ברחבי האזור: הפוליטיקאים חלשים ונשענים על הצבא לקבלת לגיטימציה.

"אחד הדברים שבולט במחזור הבחירות שהתרחש באזור בין 2017 ל-2019 הוא שראינו בו הצבעה של דחייה: אנשים מצביעים נגד שלטון שלדעתם לא סיפק את הסחורה. במידה רבה, זו הייתה הצבעה של תסכול, זעם ותרעומת, להבדיל מהצבעה למועמדים שנתנו לבוחרים תקווה. בגלל האופן שבו נבחרו המנהיגים האלה, יש להם הון פוליטי מוגבל וברוב המקרים הם מנהיגים חלשים.

"בנוסף, שורת שערוריות שחיתות הביאה לאובדן אמינות של המעמד הפוליטי, וגם האמינות של המוסדות הדמוקרטיים נפגעה. שני המוסדות שנותרו עומדים על כנם הם הצבא והכנסייה - בעבר זו הייתה הכנסייה הקתולית, וכיום אלה האוונגליסטים". אלה המוסדות שהמנהיגים יכולים להישען עליהם כרגע, היא מסבירה.

"כשמסתכלים על איך המנהיגים החלשים האלה מגיבים להתקוממות עממית - מצ'ילה, דרך בוליביה ואקוודור, ועד להרכב הקבינט של בולסונארו בברזיל, רואים שהם קוראים לצבא לעזרה. כאשר פינרה התמודד עם המחאות בצ'ילה, הוא עלה לטלוויזיה לדבר עם העם, והתמונה הייתה בולטת: מאחוריו היו הבכירים הצבאיים בלבוש צבאי. הדמוקרטיות באמריקה הלטינית, במקומות שבעבר הייתה בהם דיקטטורה צבאית, הפכו לדמוקרטיות מיליטריסטיות - וזה מדהים".

לאן זה הולך?

"זה הולך להיות מאוד סוער. אני לא חושבת שהאוכלוסייה מקבלת את הלגיטימיות הפוליטית של הצבא. הם כן מוכנים לקבל את הצבא ככוח לשמירה על חוק וסדר, אבל לא ככוח פוליטי. ניסיון להחזיר את הצבא באופן פוליטי יעורר אפילו יותר התקוממויות".

בשבועות האחרונים היו לא מעט פרשנים שהסבירו את המתחולל בדרום אמריקה כתגובת נגד לצנע או לאי שוויון, או כתוצאה של מדיניות כלכלית ניאו ליברלית (צ'ילה, במיוחד, מזוהה עם מדיניות כזו). אבל דה בולה לא מסכימה. "אנשים מנסים לשים יותר מדי דברים באותו סל, לשים עליהם תוויות. למשל ניאו ליברליזם. בעשור שבו התרחש הזינוק במחירי הסחורות, היו בהרבה מדינות באזור ממשלות שמאל מרכז, אבל עם מדיניות ניאו ליברלית. הממשלות האלה הצליחו להביא לשינוי חברתי. אז להאשים את הניאו ליברליזם זה פשטני מדי. כמו שאמרתי, מדובר על תסכול נרחב, אנשים רואים שלקחו מהם את העתיד. קל למצוא שעירים לעזאזל, אבל זה לא עוזר למצוא פתרון".

בהנחה שהגאות במחירי הסחורות לא תחזור בקרוב, מה כן ניתן לעשות כדי להקל על התסכול הזה?

"אמריקה הלטינית צריכה לחשוב ברצינות על מה היא עשתה למדינת הרווחה, אילו רשתות ביטחון חברתיות צריך לבנות, ואיך לתכנן רפורמות שגם יתחשבו בצורך במדינת הרווחה וברשתות הביטחון. זה המפתח להתמודדות. זה לא פשוט, זה דורש יכולת פוליטית ורצון פוליטי, ובחלק מהמקומות חסרים גם רצון פוליטי וגם יכולת להכיר בכישלון. התגובה הראשונה של פינרה בצ'ילה הייתה לקרוא למפגינים ונדליסטים וגנבים, וזה שם את האשמה על האנשים שמנסים להעביר לו מסר. זו תגובה פוליטית שגויה לחלוטין".

"מה הלקח לישראל? אם לא מטפלים במה ש'העם' רוצה המצב יכול להתפוצץ"

 ד"ר חורחה אלה-צ'ילה / צילום: תמונה פרטית

ד"ר חורחה אלה-צ'ילה, המלמד במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בר אילן, עלה לישראל מצ'ילה ב-2005 - ומוצא דמיון בין הההפגנות ששוטפות את צ'ילה בשבועות האחרונים, ובין המחאה החברתית בישראל של 2011. "מה שקורה בצ'ילה פחות דומה למה שקורה במדינות אחרות בדרום אמריקה, וגם פחות לאביב הערבי", הוא אומר. "צ'ילה היא מדינה עשירה יחסית: התמ"ג שלה לנפש דומה לרמה של קרואטיה ומדינות מזרח אירופה. היא מדינה שדי קרובה למדינות העשירות ב-OECD, כך שאני חושב שיש כאן יותר דמיון למה שקרה בישראל במחאה החברתית. האנשים, בעיקר במעמד הביניים, לא מרגישים את התוצאה של הצמיחה הכלכלית".

בין הנושאים המעסיקים את תושבי צ'ילה, מספר אלה-צ'ילה, אפשר למצוא את רמת מערכת הבריאות הממשלתית, מחירי התרופות הגבוהים וזמני ההמתנה הארוכים לרופא. "גם שיעורי הפשע גבוהים יחסית, ועלו בשנים האחרונות", הוא אומר. "ואיכות התחבורה הציבורית היא גם נושא חשוב".

"אנשים גם כועסים על הפוליטיקאים. חברי הפרלמנט מרוויחים הכי הרבה ב-OECD, וזה מרגיז אנשים. ולכך נוספת התחושה שהפוליטיקאים לא מצליחים לעשות כלום. הממשלה יודעת שצריך לעשות רפורמות מבניות, אבל זאת ממשלת מיעוט, אין לה רוב בפרלמנט, ומאוד קשה לעשות משהו ולהעביר רפורמות חשובות. ניסו לעשות רפורמה בפנסיות ולא הצליחו, גם ביטוח בריאות לא הצליחו, ויש תחושה של ייאוש מפוליטיקאים.

"מה הלקח לישראל? אחד הלקחים הוא שאם לא מטפלים במה ש'העם' רוצה אז המצב יכול להתפוצץ. לא במובן של הפגנה בשלום, כמו שהיה בישראל ב-2011, אלא אולי דברים יותר אלימים כמו מה שקרה בצילה.

בריאות, תחבורה, פנסיה, תלונות על חוסר מעש של הממשלה - אלה דברים שמעסיקים אזרחים בהרבה מדינות בעולם, גם בישראל. זה נשמע מוכר.

"זה מאוד מוכר. ולכן אמרתי שזו מחאה של מדינה יותר עשירה. אנשים מרגישים שהצמיחה לא מגיעה אליהם. הם רוצים מערכת בריאות יותר טובה, שהפוליטיקאים יעשו יותר, פנסיה טובה. גם מחירי הדיור הם גורם מאוד חשוב בצ'ילה: מחירי הבתים עלו פי שניים לפחות בעשור האחרון. והיו מקרים של תיאום מחירים, שגרמו לכעס כלפי חברות ובעלי ההון, למשל בבתי המרקחת".

למעשה, מסתבר שאלה-צ'ילה חקר את הנושא בדוקטורט שלו, והטענות על תיאום מחירי התרופות, הוא אומר, הן מוצדקות. "אבל שוב, במדינה ענייה אתה לא יכול לאכוף אם חברות עושות תיאום מחירים או לא. רק כאשר המוסדות מתפתחים אפשר להתחיל לראות אם זה נכון או לא נכון, ומה רמת התחרותיות במשק".