לא רוצים להיות נורמליים, רוצים להשתגע: היום שבו התחילה המהפכה האיסלאמית המתמדת

היום לפני 40 שנה, הרפובליקה האיסלאמית של איראן החליטה, שאין לה כל עניין להיות נורמלית. אי אפשר לטעות בחשיבות ההחלטה. היא שינתה את סדרי ההיסטוריה. היא חרצה את גורל המזרח התיכון. ישראל חיה בצילה, עכשיו הרבה יותר ממה שמישהו העלה בדעתו אז.

בארבעה בנובמבר 1979, "סטודנטים" איראניים פלשו אל מתחם השגרירות של ארה"ב בטהרן, תפסו את כל אנשי הסגל שהיו שם, 52 במניין, והחזיקו בהם כמעט 15 חודשים. יחסי ארה"ב עם איראן נותקו, והתחילה סדרה של סנקציות, הנמשכת באופן כזה או אחר עד עצם היום הזה; והונחו היסודות למשטר רדיקלי של מהפכה מתמדת, של חתרנות ושל התפשטות טריטוריאלית.

האקט ההוא כמובן לא היה ספונטני, אבל מקובל להניח שהוא התרחש דווקא בארבעה בנובמבר מפני שקנאי המהפכה חששו מפני מגמה של נרמול ביחסי איראן עם המערב.

שלושה ימים קודם, ראש הממשלה המתון והפרגמטי של איראן, מהדי באזרגאן, פגש את היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, זביגנייב ברז'ינסקי. הם נפגשו באלג'יר, בחגיגות 25 השנה של יום העצמאות האלג'ירי. ברז'ינסקי לא היה מכבד את המאורע ההוא בנוכחותו אלמלא העניק לו הזדמנות לחדש את הדיאלוג עם איראן, שהושבת תשעה חודשים קודם, עם נפילת השאה.

700 אלף חביות נפט

קצת קשה להאמין, אבל יחסי איראן עם ארה"ב דווקא עמדו בסימן שיפור. קודם כול, לשתי הארצות היו שגרירויות מלאות זו בבירתה של זו. שנית, ארה"ב רכשה 700 אלף חביות נפט ביום מאיראן, והתקרבה בהדרגה אל רמת הרכש של ימי השאה (900 אלף). שלישית, ארה"ב אפילו חידשה אספקה של חלפים לנשק אמריקאי ברשות הצבא האיראני.

כמובן, לאיראנים היו רגשי מרירות ניכרים כלפי התפקיד שארה"ב מילאה בחיזוק רודנותו של השאה. ראש הממשלה באזרגאן עצמו היה חבר זוטר בממשלה הדמוקרטית הלאומית-חילונית, שסוכנות הביון של ארה"ב עזרה להפיל ב-1953.

אבל באזרגאן היה איש מפוכח ומאופק. הוא אמנם היה מוסלמי מאמין, בעל ידיעות מופלגות בהיסטוריה ובתרבות של האיסלאם. אבל הוא לא רצה משטר תיאוקרטי, אלא דמוקרטיה חוקתית. הוא אפילו התנגד לשימוש הלשון "הרפובליקה האיסלאמית".

חומייני מינה אותו לראש הממשלה הראשון של המהפכה מפני שהמשטר החדש היה זקוק לתמיכת המעמד הבינוני והסוחרים. אל נכון הוא חשב שממשלה חילונית למראית עין תקל עליו לשכך חששות חיצוניים. שרר פחד מהתערבות אמריקאית חוזרת, כמו ב-1953; והיה חשש גם מפני התערבות עיראקית, שאמנם התממש כמעט שנה לאחר תפיסת השגרירות.

ההימור הבטוח של הרדיקלים

הרדיקלים חרקו שיניים. לא היה בעיניהם עניין מסוכן יותר לשלום המהפכה מאשר הפשרה כלשהי, אפילו עסקית ופרגמטית, ביחסים עם "השטן הגדול". סוף סוף, המהפכה עצמה הייתה ניצחון לא רק על אויביה הפנימיים, אלא גם על אויביה החיצוניים: לא רק על השאה ועושי דברו, אלא גם על ארה"ב ועל ישראל.

כיבוש השגרירות האמריקאית היה אקט מחושב לחלוטין מצד מבצעיו ומתכנניו. בנסיבות שונות הוא היה מניב מלחמה, חוץ מזה שארה"ב עדיין הייתה מוכה וחבולה ממלחמת וייטנאם (הסתיימה רק ארבע שנים וחצי קודם, בתבוסה אמריקאית מזעזעת), ולא היו לה האמצעים לפתוח מלחמה אפילו נגד איראן מוחלשת.

אבל בלתי נמנעים היו הניתוק המיידי של היחסים הדיפלומטיים והסנקציות הכלכליות. כל סיכוי להבנה ולעסקים נגנז בן לילה. הנזק לאיראן היה עצום ממדים, והיא כמעט שילמה עליו מחיר קיומי. אבל הרדיקלים היו מוכנים להסתכן, והסיכון בהחלט השתלם. הם הקימו מדינת קסרקטין, שהפכה למעצמה אזורית ולמערערת שיטתית של הסטאטוס-קוו.

מהדי באזרגאן עצמו התפטר מיד, והשלטון עבר, בשלבים, לידי הגרעין הקשה של המהפכה. המסר הברור למעמד הבינוני ולמשכילים הפחות-או-יותר חילוניים היה שלא יינתן להם כל תפקיד בניהול איראן. המעטים שהצליחו לקבל תפקידים בשנים הבאות סיימו במנוסה מבוהלת לגלות (עם ניסיונות התנקשות תכופים בחייהם), בעלייה לגרדום או סתם בשקיעה אל חוסר רלוונטיות.

מחזור ה-40

התאריך הזה, שבו אנחנו עוסקים, 40 שנה לשבר הגדול, מעניין לא רק מפני שהוא עגול. היסטוריונים של איראן נהגו לדבר על תנודות מחזוריות של 40 שנה בהיסטוריה שלה. אחת ל-40 שנה (פלוס-מינוס) נמצאת ברחובותיה די אנרגיה, כדי לטלטל את אמות הסיפים. הייתכן שהטלטלה ממשמשת ובאה? או שהיא כבר באה, פעמיים בעשר השנים האחרונות, והמשטר חסון במידה כזאת ששום יריב פנימי לא יוכל לו.

כך או כך, תגובתו של האייטוללה חמינאי בשבוע שעבר על ההתקוממויות העממיות בעיראק ובלבנון הייתה רבת משמעות. המונרך האבסולוטי הזה, ששלטונו ארוך עכשיו מזה של השאה, ייחס את ההתקוממויות ל"התערבות זרה". זה התירוץ המזומן לכל עריץ, כל אימת שהוא צריך להצדיק את פקיעת סבלנותם של ההמונים.

השאה עצמו היה מדבר על "קומוניסטים", גם כשלא היו; והקומוניסטים היו מדברים על סוכנים אמריקאיים ולפעמים גם ציוניים (הונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין, ברית המועצות עצמה); משטר פוטין ממשיך את המסורת הזו, כל אימת שצעירי מוסקבה מחרפים את נפשם ויוצאים לרחובות למחות על עריצותו; מדינת המשטרה הגדולה ביותר מאז ומעולם, סין, מייחסת באלה הימים את ההתקוממות בהונג קונג לידיהם הבוחשות של זרים.

האם המהפכה תירגע?

דילמה רגילה של מהפכנים בהיסטוריה היא מה לעשות בשלב הבא: האם המהפכה יכולה להרשות לעצמה להירגע ולהתמסד, מבלי לאבד את חיוניותה, או שהיא מוכרחה להמשיך, גם אם עליה להמציא סיבות.

המהפכה הצרפתית לא הצליחה להירגע, והציתה מלחמת עולם (אם כי אז עדיין לא התחילו לספור מלחמות כאלה). היא השתוללה כמעט 25 שנה. המהפכה האמריקאית הוסיפה להתפשט, עד שתפסה את מרחב היבשה המלא שבין שני אוקיאנוסים, פלוס ארכיפלג בלב האוקיאנוס הבא. לקח לה 120 שנה. במהלכן היא גם לחמה מלחמת אזרחים אחת ואין-ספור מלחמות נגד ילידיה האינדיאנים.

המהפכה הבולשביקית הייתה זקוקה למלחמת אזרחים קטלנית, למלחמות אזוריות ולמלחמת עולם, אבל עדיין סירבה לשקוט על שמריה. המהפכה הסינית הוסיפה להשתולל 25 שנה לאחר ניצחונה, לפני שנרגעה יחסית; ועכשיו היא מחדשת את עוויתותיה האגרסיביות.

המהפכה האיראנית לא הייתה מעוניינת בנורמליות אז, והיא לא התפתתה אליה מני אז. זו בשורה רעה לכל שכנותיה, הקרובות והרחוקות; אבל רוב לקחי העבר רומזים ששנאת הנורמליות היא חרב פיפיות. שמונים מיליון בני אדם אינם יכולים להתקיים לאורך ימים על להט מהפכני.

גם מדינת משטרה, המנוהלת בידי קנאים, מוכרחה להתחשב במציאות. כמובן, היכולת לרגל על הנתינים מעולם לא הייתה משופרת יותר, גם בזכות גאוני טכנולוגיה בארצות דמוקרטיות, המספקים אמצעי ציתות והצצה לשוטרי חרש. אבל בסופו של דבר זה לא יספיק.

האם אנחנו רואים רק מהרהורי לבנו? כמובן, גם מהרהורי לבנו, אבל לא רק. אנחנו מאמינים ברוח האדם. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny