תכלית החברה העסקית: בכל זאת רק רווח

האם דרוש איזון בתכלית החברה העסקית?

ויכוח מעניין מתקיים מעל דפי עיתון זה לגבי התכלית של חברות עסקיות: האם הן צריכות רק לשרת את האינטרס של בעלי החברות, כלומר לפעול למקסום רווח לאורך זמן, או אולי, כפי שממליצים חלק מהכותבים, הגיע הזמן להגדיר בחוק תכלית רחבה יותר: איזון בין טובת בעלי החברה לבין העובדים הלקוחות והציבור הרחב. התומכים בשינוי, אהרון רוזן, צבי סטפק (שני טורים) ואלה אלקלעי, מייחסים את מקסום הרווחים לציווי של מילטון פרידמן. משתמע מהביקורת שלהם, שאם פרידמן לא היה קיים או אז החוק היה מנסח לחברות תכלית אחרת והחיים היו טובים יותר.

גישתם שגויה לחלוטין. כבר אדם סמית, הרבה לפני שפרידמן נולד, טען שרווחת הציבור תשתפר דווקא אם כל אדם יפעל לטובת הרווחה של עצמו (במסגרת כללים של תחרות ושמירה על החוק). פרידמן עמד על כתפי ענקים, וידע להסביר היטיב מדוע סמית ורבים אחרים צודקים. עולה הרושם, שמבקרי פרידמן לא התעמקו בתאוריה הכלכלית העומדת מאחורי המסקנה של סמית, וביקורתם אפילו לא מנסה להתמודד עם התאוריה והנימוקים לה. התפישה שנראית הגיונית, שאיזון מטרות החברה העסקית בין רווחת בעלי החברה לבין קבוצות נוספות תגדיל את כלל הרווחה של הציבור שגויה. היא יכולה להוביל להקצאות מאוד לא יעילות של גורמי הייצור והמוצרים במשק. מדובר בגישה כמעט זהה לגישה הסוציאליסטית, שגורסת שבעלות של המדינה על גורמי ייצור עדיפה מבעלות פרטית כי אז ניתן להפטר מגורם הרווח ולפעול למען הציבור. על הכישלון המוחלט של גישה זו אין צורך להרחיב.

שנית, סמית, כמו גם פרידמן, הבינו שטבע האדם הוא לפעול בראש ובראשונה למען עצמו (והקרובים לו), ולכן יש כאן תוצאה יפה שתואמת את טבע האדם. כמובן שלא אני ולא סמית או פרידמן, מטיפים לכך שבני אדם ינהגו בצורה נבזית וחסרת התחשבות באחרים, אבל מוטב לקחת את המציאות ברצינות כשעוסקים בתכנון מדיניות. אבל מהמציאות צבי סטפק מתעלם כאשר הוא כותב:

"ברגע שאתה קובע שזו המטרה [רק רווח] ... זה יוצר פיתוי לנצל עובדים, לעבוד על לקוחות וכד', וזה מה שאכן קרה במציאות העסקית בעשרות השנים האחרונות".

זו טענה מעוררת תמיהה: משתמע ממנה שבגלל שרווח הוא חזות הכול על פי הגדרת תכלית החברה העסקית, נוצר פיתוי של בעלי עניין לנצל עובדים ולרמות לקוחות. כאילו טבע האדם לדאוג לעצמו הוא פועל יוצא של הצהרה כזו או אחרת, ורק אם ההצהרה או החוק ישתנו, תשתנה לאחריה ההתנהגות.

סטפק מלין גם על השכר המופרז של המנהלים, ומאשים בכך את תפישה של הקפיטליזם המילטון פרידמני שרווח הוא מעל הכול. אבל בכך הוא פשוט סותר את עצמו. הרי שכר המנהלים, אם הוא אכן מופרז, הוא בהכרח על חשבון הרווח לבעלי המניות! השכר המופרז הוא במקרים רבים שיתוף-פעולה בעייתי ולעתים פלילי בין בעלי שליטה ומנהלים שעושים יד אחת לעשוק את בעלי המניות האחרים, והפלא ופלא, הם עושים זאת למרות שהחוק מגדיר את תכלית החברה לדאוג לרווח לבעלי המניות.

בטורו השני, סטפק מגיב לעו"ד דוד חודק, וחוזר על אותן הטענות:
"האם המצב כיום בעולם העסקי תואם את התמונה שצייר בעיני רוחו מילטון פרידמן [שהחברה העסקית תפעל במסגרת כללי המשחק בשוק תחרותי וללא מרמה]? ובכן, לא חסרות דוגמאות שמצביעות על כך שלעתים קרובות השוק איננו באמת תחרותי, ולא חסרות דוגמאות של חברות עסקיות שפועלות מתוך מרמה. [...] האם בשם "השאת רווחים" מותר לפגוע בעניינו של הציבור?"

מכאן מגיע סטפק למסקנה שצריך לשנות בחוק את ההגדרה של מטרת החברה. לדעתו אם רק יהיה כתוב בחוק שחברה צריכה לאזן בין האינטרס של הבעלים לבין האינטרס של קבוצות נוספות, אז החברות שעוברות על החוק במטרה להשיא רווחים יפסיקו לעבור על החוק.

ובכן, כפי שסבר פרידמן, מוטב לפעול על ידי חוקים שמגנים על הסביבה ומונעים עושק של עובדים ולקוחות, ולהקפיד על אכיפת החוק. המחשבה שחוק שמחייב את החברות לאזן בין האינטרס של בעלי המניות לבין אינטרסים אחרים, יקדם את הרווחה של הציבור וימנע עבריינות על ידי חברות עסקיות, היא מחשבה משוללת הגיון סביר, וכמו שטען דוד חודק, כלל לא ברור שניתן לאכוף חוק שדורש איזון בין מטרות. מהו האיזון הנכון כאשר יש סתירה בין רווחים לבין תוספת שכר לעובדים או הורדת המחיר ללקוחות? האם באמת רצוי שבתי משפט יעסקו בשאלת האיזון הנכון?

גם אלה אלקלעי (יו"רית IBI קרנות נאמנות) הצטרפה לדיון, וטוענת שהיא בעד הטוב ונגד הרע, או בהקשר הרלוונטי, שרצוי שמנהלי חברות עסקיות יהיה בסדר עם הציבור, לקוחות, סביבה, ספקים וכדומה, וחוק שמגדיר זאת, כך לשיטתה, יעשה את העבודה. הסבר היכן בדיוק אדם סמית ומילטון פרידמן טועים, היא כמובן לא מספקת.

ויש לאלקלעי טענה נוספת: אם חברה לא רק תשיא רווחים, אלא גם תדאג ללקוחות, לעובדים, לסביבה ולספקים, בסופו של דבר היא תרוויח יותר. אז הנה חזרנו למטרת הרוח, אבל אלקלעי פשוט סבורה שהניהול של חברות רבות הוא כושל, הן לא באמת משיאות רווחים (למרות ההגדרה בחוק!), ומספקת יעוץ איך כן להשיא רווחים: לדאוג לעובדים, ללקוחות, וכדומה.

היא מסיימת את הטור שלה בטענה: "בעידן של היום אולי עדיף לבחון את התורה הכלכלית של פרופ' אסתר דופלו ולא להסתפק בפרופ' מילטון פרידמן".

ומה התורה הכלכלית של פרופסור דופלו (כלת פרס הנובל האחרון בכלכלה)? אלקלעי לא מפרטת. ובכן, התורה של דופלו היא שרצוי לבחון בשטח מה עובד לפני שמפעילים תכניות סיוע לעניים. לא נראה לי שמילטון פרידמן היה מתנגד. ולא נראה לי (לפחות על בסיס קריאת הספר שלה במלואו - מומלץ לגב' אלקלעי) שדופלו, שמכירה היטב את המחקר על חשיבות המוסדות הכלכליים, מתנגדת להגנה על זכויות קניין, ליזמה פרטית, למסחר חופשי, ולתחרות כלכלית - תמצית תורתו של פרידמן. 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה בבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת ווריק באנגליה