כשטראמפ הפציר במושל קנטאקי: "אסור לך להרשות לזה לקרות לי"

הרפובליקה האמריקאית הסדירה את חייה הפוליטיים לפני 230 שנה עם תיאבון אלקטורלי עצום. היא החליטה לבחור יותר בעלי כהונות, לעתים יותר קרובות, ממה שנבחרו, או נבחרים, כמעט בכל מקום אחר. האמריקאים בוחרים אפילו שופטים ותובעים ומפקחי משטרה ויושבי ראש ועדי הורים; והם כמובן בוחרים מושלי מדינות ובתי מחוקקים לכל אחת מן המדינות.

מסורת, הקשורה בהרגליה של חברה חקלאית בהתאם לתאריכי הקציר והזריעה, הפכה את יום שלישי הראשון של חודש נובמבר ליום הבחירות של אמריקה. יש גם מועדים אחרים, אבל הבחירות החשובות ביותר נערכות ביום הזה.

באמריקה בוחרים את הנשיא אחת לארבע שנים, את בית הנבחרים הפדרלי אחת לשנתיים, סנאטורים אחת לשש שנים, מושלי מדינות אחת לארבע שנים. יש אפוא באמריקה בחירות כלליות ומה שמכנים "בחירות של אמצע קדנציה" (mid-term). אמצע-הקדנציה האחרונות, בדיוק לפני שנה, הנחילו לדמוקרטים את השליטה בבית הנבחרים, ואיפשרו את הליכי האימפיצ'מנט הננקטים עכשיו נגד הנשיא טראמפ.

לאמריקאים יש גם בחירות של "רבע קדנציה" (הכינוי הוא שלנו, לא שלהם), בשנה השלישית של כהונת הנשיא. בניגוד לאמצע הקדנציה הן מוגבלות מאוד גיאוגרפית, וממילא מעוררות פחות עניין. אבל הן משגרות רמזים על הבאות. בחירות של רבע קדנציה בישרו רעות למפלגה הדמוקרטית בימי הנשיא אובמה ב-2009 וב-2013, ובישרו רעות לרפובליקאים ב-2017.

אתמול היה יום רבע הקדנציה, והנשיא נחל שתי מפלות, שאין צורך להפריז בחשיבותן, אבל גם אין מקום להמעיט ממנה.

"הסוציאליסטים הרדיקליים בוושינגטון"

בזמן כתיבת הרשימה הזו נראה שמפלגתו איבדה את כהונת המושל במדינת קנטאקי, בגבול שבין המערב התיכון לדרום. זו מדינה אולטרה-שמרנית, שטראמפ ניצח בה בהפרש עצום (30%) ב-2016. זו מדינתו של מיץ' מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט.

הפרש ניצחונו של המועמד הדמוקרטי, אנדי בשיר, על המושל הרפובליקאי מאט בווין הוא קטנטן, בערך 5,000 קולות מתוך 1.44 מיליון. מספר מפתיע של התמודדויות אלקטורליות בארה"ב מסתיים בניצחונות כל כך דחוקים עד שאפשר להמשיל אותם להטלת מטבע.

אבל התוצאה בקנטאקי מעניינת אותנו היום מפני שהנשיא טראמפ טרח בכבודו ובעצמו להגיע למדינה הזו שעות אחדות לפני פתיחת הקלפיות. הוא ערך עצרת המונים, והשווה בה את המועמד הדמוקרטי ל"סוציאליסטים הרדיקליים בוושינגטון", הזוממים לגזול ממנו את הנשיאות. הוא ניסה לשוות נופך ארצי לבחירות שהן מעיקרן מקומיות. הוא הפציר ברפובליקן לנצח, מפני ש"אם אתה תפסיד, הם יגידו שטראמפ נחל את התבוסה הגדולה ביותר בתולדות העולם. אסור לך להרשות לזה לקרות לי". זה קרה "לו", ואין אפוא מנוס מלדבר על כישלונו.

אפשר גם לדבר על הצלחתו של המנצח הדמוקרטי לגייס קולות בפרוורים של המעמד הבינוני. קולות הפרוורים נחשבים מפתח לניצחון דמוקרטי בבחירות לנשיאות. בזכותם הדמוקרטים השתלטו לפני שנה על בית הנבחרים בוושינגטון.

קולות הבינוניים מן הפרוורים הנחילו אתמול ניצחון גדול לדמוקרטים גם בבחירות לאסיפה המחוקקת של מדינת וירג'יניה, הסמוכה לבירה וושינגטון. וירג'יניה הייתה לפנים מדינה שמרנית ימנית מאוד. בה הייתה עיר הבירה של מדינות הדרום בזמן מלחמת האזרחים, והפרדה גזעית נמשכה בה מאה שנה אחר כך. היא פנתה בכיוון ליברלי יותר בעשר השנים האחרונות. אבל הרפובליקאים הוסיפו להחזיק בשני הבתים של אסיפתה המחוקקת. הם איבדו אותם אתמול.

מדוע אנחנו צריכים להתעניין בפוליטיקה של וירג'יניה? קודם כול מפני שהיא שימשה שבשבת רוחות בשנים קודמות של "רבע קדנציה". יתר על כן, ערב ההצבעה סר אליה סגן הנשיא מייק פנס, וקרא לה לשלוח "מסר לאמריקה" של תמיכה בטראמפ ושל התנגדות להדחתו. רוב הווירג'ינים שלחו מסר הפוך בהחלט.

"הסקרים המזויפים" והכלכלה "הטובה ביותר"

אין קושי להניח שהנשיא ימצא תירוצים או נחמות. הוא אינו נוטה להודות בתבוסות, קל וחומר לקבל אחריות עליהן. אבל הוא יתקשה לטעון להצלחה. רבע הקדנציה לא סיפקה לו את התחמושת המבוקשת.

הבית הלבן מתמודד בשבועות האחרונים עם שיטפון של סקרים שליליים. הם מעמידים את הנשיא בגירעון פופולריות המגיע בחלק מן המקרים עד 15%. סקר של העיתון "וושינגטון פוסט" ושל רשת הטלוויזיה אי.בי.סי הראה השבוע, כי הנשיא היה מוכה שוק על ירך בידי כל אחד מחמשת הטוענים הדמוקרטים המובילים לנשיאות. ג'ו ביידן היה מביס אותו על פי הסקר בהפרש היסטורי של 17% (שלא נרשם דוגמתו זה 35 שנה).

תגובת הנשיא ואנשיו היא שהסקרים האלה "מזויפים", אפילו כאשר הם באים מרשת פוקס הידידותית. הם טוענים שהסקרים ה"אמיתיים" הם אלה המונחים על שולחנותיהם, בחדרי חדרים. הם קיוו שווירג'יניה וקנטאקי יקלו עליהם להוסיף ולבטל את חומרת הסקרים. זה לא קרה.

כמובן, סקרים הנערכים שנה לפני הבחירות לנשיאות אינם יותר מצילום מצב, העשוי לחזור ולהשתנות. אבל הם מסקרנים. מדוע זה נשיא, הטוען שהוא יצר את "הכלכלה הטובה ביותר מאז ומעולם", אינו מצליח לתרגם את השגשוג הכלכלי להצלחה פוליטית? זו שאלה חשובה מפני שאמריקאים נוטים להעניק לנשיאים תקופת כהונה שנייה. במאה השנה האחרונות היו רק שלושה יוצאים מן הכלל, והם יצאו מן הכלל בזמן משברים כלכליים. ממילא טראמפ היה צריך להיחשב למועמד טבעי לכהונה שנייה.

סקר שפירסם השבוע ה"פייננשל טיימס" בשיתוף עם מרכז מחקר כלכלי יוקרתי, קרן פיטרסון, מעניק תשובה חלקית. שני שלישים מן הנסקרים אמרו, שלא צמחה להם כל טובה מן השגשוג של טראמפ. זה נתון לא צפוי, הצריך להדאיג את הנשיא, מפני שהוא שומט לכאורה את הקרקע מתחת לאחת הטענות האפקטיביות ביותר שלו: "בין שאתם אוהבים את טראמפ או שונאים אותו, הוא מיטיב איתכם" (לא ציטוט ישיר, אלא פרפראזה).

ספר חדש, שעתה זה יצא בארה"ב, הנקרא "ניצחון האי-צדק", קובע, כי "בפעם הראשונה זה מאה שנה, שיעורי המס המוטלים על המעמד העובד גבוהים מאלה המוטלים על המיליארדרים". קיצוצי המס שהנהיג טראמפ בתחילת כהונתו נועדו להגיע אל כיסיהם של בעלי הכנסות בינוניות ונמוכות. כך הוא הבטיח לפחות. לא כן קרה. המס השולי על בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר עמד לפני 60 שנה על 53%. עכשיו הוא עומד על 23%. השכירים באמריקה משלמים 25%.

אלה מספרים שאינם מועילים לעניינו של הנשיא, אם כי קשה לטעון שמראית העין של אי-צדק היא כשלעצמה תמנע את בחירתו החוזרת. בוחרים בארה"ב אינם נוטים להעניש פוליטיקאים על כוונותיהם, אלא על מעשיהם. טראמפ יצטרך למצוא נוסחה חדשה לשווק את הפירוש שלו למעשיו, מפני שלפחות לפי שעה הנוסחה הקיימת אינה עובדת. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny