קו דק מסמן את התוואי שבו הפרידה חומת ברלין בין מזרח למערב. שתי שורות אבנים שמוטבעות באספלט ומתפתלות בין השדרות והרחובות של בירת גרמניה. בעבר, עוד אפשר היה לחוש את החומה באוויר. אזורי המוות לשעבר היו חניונים ריקים, הבניינים האטומים על תוואי החומה היו נטושים ועצים צמחו בפראות היכן שהוצבו מגדלי השמירה. היום, הכול התאחה למרקם עירוני אחיד. על המגרשים הריקים קמו מתחמי מגורים יוקרתיים, ה"סקוואטים" בבניינים הנטושים פונו, סופרמרקטים נפתחו בחניונים. האופניים מדלגים רק לשנייה על שתי שורות האבנים הבולטות וממשיכים הלאה. הפצע הגליד, כל מה שנשאר הוא צלקת.
בסוף השבוע הזה מציינת גרמניה 30 שנה לנפילת חומת ברלין. כל גרמני שהיה אז ילד ומעלה זוכר איפה היה ב-9 בנובמבר 1989, כשהמונים צבאו על מעברי הגבול, לאחר שדובר מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ששלטה ברפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (GDR) אמר במסיבת עיתונאים כי ניתן יהיה לעבור למערב באופן חופשי, "באופן מיידי". זו הייתה טעות שלו, אי הבנה גורלית של לוח זמנים אחר שעליו הוסכם בצמרת המפלגה, אבל זה לא היה משנה. האור הירוק ניתן, אלפים הגיעו לנקודות המעבר, השוטרים המוצבים בהן לא ירו, והערב שחתם חודשים של הפגנות ודרישות לרפורמה במזרח גרמניה הפך ללילה שבו חגגו ההמונים את הריסת החומה שחילקה את העיר במשך קרוב לשלושה עשורים.
מזרח ברלינאים נוהרים למערב העיר בנובמבר 89/ צילום: Reuters Photographer, Str Old
אף שהפרסטרויקה שהובילה מוסקבה הייתה שם קודם, אף שחלקים מהגוש המזרחי התרופפו קודם לכן, נפילת החומה הפכה לסמל של קריסת הגוש הסובייטי, ממש כמו שהחומה עצמה הפכה לסמל של מסך הברזל שירד על היבשת אחרי מלחמת העולם השנייה. הנפילה התניעה שורת תהליכים שהביאו לסופה של מזרח גרמניה, לאיחוד מחדש עם מערב גרמניה, להאצה משמעותית של פרויקט האיחוד האירופי, להתרחבותו מזרחה ולעשורים של גבולות פתוחים ושל מטבע משותף. או במילים אחרות: פחות או יותר למציאות האירופית כפי שאנו מכירים אותה.
עבר | תרומה לצמיחת האיחוד האירופי
"החומה נפלה בהפתעה גמורה", נזכר פרופ' יוזף יאנינג מ"המועצה האירופית ליחסי חוץ" (ECFR) מכון מחקר העוסק ביחסי הביטחון והחוץ של אירופה. לפני 30 שנה הוא היה חוקר צעיר, שנקרא להרצות במערב ברלין על עתיד אירופה. בבוקר ה-9 בנובמבר עשה את הנסיעה הארוכה מבון, בירת מערב גרמניה, לברלין, ואחרי ההרצאה הלך עם אשתו למסעדה איטלקית. "כשחזרנו לאוניברסיטה, הלובי שהיה אמור להיות מלא בחוקרים אחרים היה ריק לגמרי. האח בערה, אבל לא היה אף אחד בחדר. שאלתי מישהי במטבח מה קרה. היא אמרה 'לא שמעת? החומה נופלת, כולם נסעו לשער ברנדנבורג'".
גם הזוג יאנינג הגיע לשם. "במשך כל היום שאחרי נפילת החומה פגשנו זרם של אנשים שבאו מהמזרח. בערב הקודם היו רק תושבי מזרח ברלין, אבל ב-10 בנובמבר כבר חצו את הגבול אנשים מהפינות הכי נידחות של מזרח גרמניה. אני זוכר שהם בעיקר הופתעו מהשפע שהיה לנו במערב. דיברנו עם זוג צעירים שביקר בסניף של חנות בנייה גדולה. אחד מהם אמר לי: 'אני לא מאמין כמה סוגים של אריחים לאמבטיה יש לכם'". צילומי הטלוויזיה מאותם הימים, שהפכו למיתולוגיים, מראים תושבים קונים כמויות גדולות של בננות וממלאים את המכוניות המזרח-גרמניות המיושנות בסחורה מערבית.
"נפילת החומה הפכה לסמל, וכמובן שבתור סמל - האירוע עצמו הוא 'אוברייטד'", אומר פרופ' יאנינג, שעומד כיום בראש המשרד הברלינאי של ה-ECFR, " אבל זו הייתה מעין הוכחה ויזואלית לזמנים המשתנים. התמונות נפוצו בכל העולם, והיו הרבה יותר מעניינות משרי החוץ של אוסטריה והונגריה שנפגשו על הגבול כמה חודשים לפני כן, או מההסכם שאִפשר מעבר רכבות מצ'כיה למערב גרמניה שנחתם קודם". מעל הכול, אומר פרופ' יאנינג, המחישו התמונות את ההיפרדות של מזרח גרמניה מהגוש הסובייטי. "הגורל של מזרח גרמניה נחרץ בגלל מוסקבה. ההחלטה של מיכאיל גורבצ'וב לא להתערב במה שקורה במזרח גרמניה, לא לדכא את ההתקוממות העממית שהחלה חודשים לפני נפילת החומה, בניגוד למה שעשתה ברית המועצות בהונגריה ב-56' או בפראג ב-68' - היא בעצם מה שהכריע את גורלה של המדינה".
חומת ברלין הוקמה בתחילת שנות ה-60, בימים שבהם מזרח גרמניה ראתה בעצמה את הניסיון האולטימטיבי ליישם את הקומוניזם במקום שבו נולד וצמח, במטרה למנוע את גל הבריחה המסיבי שאיים למוטט את הכלכלה של המדינה הצעירה, שנוסדה ב-49'. היא נפלה בעידן שבו ברית המועצות התפוררה מבפנים. "יותר מנפילת החומה", אומר פרופ' יאנינג, "הצעד המשמעותי בעיניי באותם הימים היה הכרזתו של גורבצ'וב כבר ב-87' שהקומוניזם אינו צריך לטעון יותר כי הוא יודע את האמת. זה היה חלק עצום מהכוח שהיה לברית המועצות לפני כן, הטענה שמרקסיזם ולניניזם הם הפירוש הנכון והאמיתי היחיד למציאות. אם בסיס זה נשמט, המונופול שהיה לקומוניזם על האמת התבטל, והדרך להתפרקות הגוש המזרחי נסללה". בחורף 89', ההצהרה הזאת הפכה למציאות ו"נוצר סדר עולמי חדש".
במבט לאחור, קו ישר נמתח בין נפילת החומה לבין הצמיחה של האיחוד האירופי וקידום האג"נדה העל-לאומית שהוא מייצג, במקום מה שנתפס כ"לאומיות ישנה".
"אחרי נפילת החומה וקריסת מזרח גרמניה, עלתה מהר מאוד האפשרות לאיחוד מחדש של גרמניה", אומרת פרופ' ברברה ליפרט ממכון המחקר הגרמני לנושאי חוץ וביטחון (SWP) "אלא שהתסריט שלפיו שוב תהיה באירופה גרמניה חזקה ומאוחדת הרתיע רבים. ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, נשיא צרפת פרנסואה מיטראן וראש ממשלת איטליה ג'וליו אנדראוטי - כולם הביעו התנגדות לאיחוד מחדש של גרמניה, אפילו באופן פומבי".
הפתרון שנמצא לחשש מגרמניה מאוחדת הוא לעגן אותה בתוך מסגרת על-לאומית, שתדאג למנוע קונפליקטים אפשריים בינה לבין שכנותיה - האיחוד האירופי. "העמקת האינטגרציה באיחוד האירופי הייתה הפתרון לבעיה שנוצרה לגבי איחוד גרמניה", אומר פרופ' יאנינג. אינטגרציה עמוקה יותר הייתה המסלול שבו צעד האיחוד קודם לכן, אבל איחוד גרמניה העניק לו תנופה אדירה.
"מיטראן פנה בעניין לקנצלר גרמניה הלמוט קוהל, שהבין שצרפת פועלת מתוך פחד", אומרת פרופ' ליפרט, "אבל מה שקוהל גם הבין הוא שמדובר באינטרס גרמני - לקדם את האיחוד האירופי ואת המטבע המשותף. מיטראן ניסה להגביל את גרמניה העתידית על-ידי חיבור חזק יותר למסגרת האירופית. הוא הפך את האיחוד האירופי למסגרת המגבילה את הסנטימנט האנטי-גרמני ביבשת, שהיה עד אז די חזק בגלל סיבות היסטוריות. זה שיחק לטובת גרמניה".
נשיא בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב וקנצלר מזרח גרמניה אריך הוניקר/ צילום: Reuters Photographer, Str Old
משם, הדרך למצב הנוכחי הייתה קצרה. צרפת וגרמניה הפכו לקטרים המובילים של האיחוד האירופי. במיוחד גרמניה, אחרי רפורמות כלכליות שיזמו הסוציאל-דמוקרטים ושהביאו לשגשוג כלכלי בתקופתה של מרקל. צרפת נחלשה בשנים האחרונות ומנסה לתפוס מחדש את ההובלה רק מאז עלייתו לשלטון של הנשיא הנוכחי עמנואל מקרון. גרמניה, ש"מצאה את עצמה" בתור אומה מאוחדת רק כחלק מהאיחוד האירופי, הפכה את הארגון למודל שלפיו צריך להתנהל העולם - פחות מדינות ולאומיות ישנה, יותר מסגרות בינלאומיות והסכמה רחבה. המטבע המשותף הושק, הגבולות בתוך אירופה נפתחו, אירופה עצמה צירפה את מדינות הגוש המזרחי לשעבר חזרה לחיקה. "גרמניה המסכנה", אמר שר החוץ האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר, "גדולה מדי בשביל אירופה, קטנה מדי בשביל העולם". האיחוד האירופי הפך לפתרון של ברלין לשתי הבעיות הללו.
הווה | ברלין כבר לא ענייה וסקסית
ג'ואנה דומט עובדת על ציור בסטודיו שלה, בלבו של מה שהיה פעם רובע ממשלתי אסור לכניסה במזרח ברלין. כמה חודשים אחרי נפילת החומה, הסתערו המונים על מטה המשרד לביטחון המדינה המזרח גרמני הנודע לשמצה - ה"שטאזי" - ומנעו מהעובדים בו להמשיך ולהשמיד את הארכיון שתיעד את יד הברזל שבה שלטה המפלגה הסוציאליסטית במדינה. אבל למתחם הסגור הזה - רובע שלם שבו פעלו משרדי ממשלה, כלא למתנגדי משטר, מתקני חקירה וארכיונים - הם לא הגיעו. הוא היה סודי. השטאזי היה מסיע עצירים שעות בדרכים כפריות כדי לגרום להם לחשוב שהם נמצאים בכלא רחוק, כשלמעשה הם היו לא רחוקים מלב ברלין, ממשפחותיהם.
מהמרפסת של דומט אפשר לראות את מגדל הטלוויזיה באלכסנדרפלאץ. היא ציירת צרפתית, בת 28. נולדה אחרי שהחומה נפלה ומכירה את אירופה בגרסתה המאוחדת. היא גרה במרסיי, ברצלונה וברלין. קופצת לתערוכות בקופנהגן ובפריז. היא עברה לגרמניה ללא כל סיבוכים. הביטוח הרפואי שלה תקף כאן, היא יכולה להישאר כמה שתרצה. אין לה שום מטענים היסטוריים והיא מרגישה בבית בעיר. "אני אוהבת את האיחוד האירופי, אני מרגישה שזה סוג של לוקסוס להיות אזרח של האיחוד בימינו, לדלג בין מדינות בלי שום צורך בוויזה, להיות חופשי איפה לגור ואיך לעבוד", היא אומרת, "ובשבילי אירופה זאת ברלין. רוב האנשים שאני מכירה כאן באו ממקום אחר".
הסטודיו שלה ניצב בקומה השלישית של בניין ישן ומפואר, וילה שבנה לעצמו תעשיין גרמני עשיר בתחילת המאה הקודמת. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא העסיק עובדי כפייה רוסיים בתנאים קשים, וכשהסובייטים השתלטו על החלק הזה של ברלין, במאי 45', הוא היה בין הראשונים שהוצאו להורג ביריות, ברחוב שמתחת לווילה שלו. לאחר מכן הפך הבניין למטה ה"נ.ק.ו.ד" הרוסי עד שהכיבוש הרוסי תם באופן רשמי ב-49' והמושכות עברו לשטאזי. במשך שנים שימשו האולמות הגדולים וחדרי העבודה בווילה לאכסון ארכיונים שנתפסו מהנאצים. הארכיונים שימשו את השטאזי לסחיטה, למאסר, להוקעת "בוגדים מהמערב הפשיסטי" ולצורכי תעמולה.
היום הם משמשים לאמנות. אחרי נפילת החומה, עמדה הווילה ריקה ומוזנחת במשך שנים רבות, עד שבשנה שעברה הושלם השיפוץ שלה, חלק מקדחת הנדל"ן שתפסה את ברלין בשנים האחרונות. מול הווילה פועלת מסעדה צ'יליאנית קטנה של זוג שהיגר מדרום אמריקה, ובבניין המשרדים לשעבר ממול, שנמצא בבעלות ישראלית, עובדים אמנים מכל העולם. בין שני הבניינים, נחילים של תיירים, ובעיקר תלמידים צעירים מרחבי אירופה, מגיעים לכלא הסמוך לסיור מודרך על-ידי עצירים לשעבר שמספרים על מוראות הדיקטטורה המזרח גרמנית. זוהי ברלין 2019.
אנגלה מרל ודונלד טראמפר/ צילום: רויטרס
"הכישלון של הקומוניזם בתור אלטרנטיבה לדמוקרטיה הליברלית של המערב, בעצם הראה למדינות מזרח אירופה כי אין להן אפשרות אחרות מאשר להצטרף לאיחוד האירופי", אומרת פרופ' טניה בורצל מה"פריי אוניברסיטט" בברלין, החוקרת את האיחוד האירופי, "אם הן רצו לשוב ולהצטרף לאירופה, שהן כמובן חלק מהגיאוגרפיה שלה, זה היה המודל היחיד שנשאר להן. לכן, ההתרחבות של האיחוד האירופי מזרחה בשנות ה-2000 ואחריהן הייתה סוג של התפתחות טבעית - לשני הצדדים".
בורצל מאמינה גם היא ביתרונות האיחוד האירופי. "האיחוד חי ובועט, ורחוק מאוד מלהתפרק או לעמוד באיום קיומי כמו שכותבים בתקשורת או מאיימים מימין", היא אומרת, "הפרישה של בריטניה מהאיחוד אינה סיפור כה משמעותי כמו שעושים ממנו, היא עדיין תהיה חלק מהגוש האירופי כמו נורבגיה. זה נכון שבשנים האחרונות יש יותר פופוליזם באירופה, במיוחד מימין, אבל בחודשים האחרונים אנחנו רואים גל נגדי, והמפלגות הירוקות ברחבי אירופה מקבלות תמיכה לא פחותה מזו של הימין הפופוליסטי".
לדבריה, נפילת החומה, ביחד עם הלקחים שלמדה גרמניה ממלחמת העולם השנייה, הפכו אותה למדינה שבה זכויות האדם הן נושא חשוב. "הרעיון הפופוליסטי מימין להקיף את אירופה בגדרות חדשות, לבנות חומות חדשות, פשוט לא מתאים לרוח התקופה", היא אומרת.
אבל לא כולם מאושרים מההווה הגרמני. תהליך ההפיכה של ברלין מעיר מחולקת ומוזנחת לבירת גרמניה היה כרוך בשינוי אמיתי באופייה, שעדיין נמשך. מחוצה לה, תהליך האיחוד הותיר שכבה עצומה של תושבים מתוסכלים, פסימיים ואפילו נוסטלגיים לימי מזרח גרמניה. בשנות ה-2000 פתחה העיר את השערים לכולם - משקיעים, גרמנים, זרים, אמנים. "ענייה אך סקסית", קרא לה ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי קלאוס ווברייט. בימים אלה, עוברת העיר מהפכת "מי-טו" נדל"נית, שנועדה להראות למשקיעים שהחוקים השתנו, שמה שהיה מותר בעבר בשוק הפרוץ כבר לא אפשרי היום, שכבר אי אפשר לקרוא לברלין סקסית.
ומחוץ לה, האזור שהיה בעבר מזרח גרמניה עדיין ניצב בפני קשיים כלכליים ופוליטיים, ותושבים רבים מבכים את החיסול למעשה של חלקים גדולים מהתעשייה והפעילות הכלכלית שהתרחשו עם האיחוד. "אני לא שותפה לחגיגות סביב נפילת החומה", סיפרה בשבוע שעבר עיתונאית גרמנייה שגדלה במגדבורג, לא רחוק מברלין, "בשבילי זה יום עצוב". היא הייתה בת 15 כשהחומה נפלה, ולפני כן השתתפה במשך חודשים ב"הפגנות יום שני" שהתחילו כמה שבועות לפני נפילת החומה והמשיכו גם אחרי קריסתה, ודרשו שינויים במדינה. רבים בשמאל הגרמני, אגב, מסרבים גם הם לחגוג את האירוע מכיוון שהוא מתקיים באותו תאריך של "ליל הבדולח", ההתקפה האלימה השיטתית ברחבי גרמניה על בתי כנסת ועסקים יהודיים.
"אני רואה את העוני שעדיין קיים במזרח גרמניה", אומרת העיתונאית הגרמנייה, "את העובדה שהאזור נזנח, ומנגד את חגיגות הניצחון של הצרכנות המערב גרמנית. אני הרגשתי אחרי איחוד גרמניה כאילו איבדתי את המדינה שלי. רצינו רפורמות במזרח גרמניה, רצינו לשפר את המדינה שלנו, לא רצינו לאמץ את הריקנות של המערב".
התסכול הזה, שחשים רבים במזרח גרמניה, מתבטא במציאות פוליטית שונה מאשר במערב גרמניה. בבחירות האחרונות במדינת המחוז תורינגיה, למשל, הגיעה מפלגת די לינקה - מפלגת שמאל שהיא גלגול מסוים של ה-SED ששלטה במזרח גרמניה - למקום הראשון עם 31% מהקולות. לא רחוק מאחוריה, עם הישג היסטורי של 23%, הגיעה "אלטרנטיבה לגרמניה" בהובלת הפלג הקיצוני יותר בתוך המפלגה המתנגדת להגירה. כבר בימים האחרונים נשמעו קולות שקוראים לדבר עם "אלטרנטיבה" ואולי אפילו להכניס אותה לראשונה לשלטון מקומי. לא רחוק ממנה, בדרזדן, צמחה תנועת פגידה נגד המהגרים והפליטים, בהאלה הסמוכה ביצע ניאו-נאצי מסע רצח בחודש שעבר ממניעים אנטישמיים. הנוכחות הניאו-נאצית במזרח לשעבר חזקה הרבה יותר מאשר במערב.
"המקרה של איחוד מזרח ומערב גרמניה הוא חריג", אומרת פרופ' ליפרט, "אי אפשר להקביל אותו לקבלה של מדינות הגוש המזרחי לשעבר לתוך האיחוד האירופי. אבל מעניין להבחין שמבחינת עמדות פוליטיות בנוגע להגירה או לגבולות או אפילו ליחס למיעוטים ולמגדר, יש במזרח גרמניה בעיות דומות לבעיות שיש במדינות אחרות שהיו חברות בגוש הסובייטי, כמו הונגריה".
ילדה מהמערב ליד החומה/ צילום: Reuters Photographer, Str Old
עתיד | גרמניה תצטרך לחזור ללאומיות
ארבעה דגלים עצומים מתנוססים מעל מבנה הפרלמנט הגרמני, מבנה הרייכסטאג לשעבר. שלושה מהם דגלי גרמניה ואחד של האיחוד האירופי. את דגל אירופה אפשר גם למצוא מככב בתוך אולם המליאה, סמוך לדגל גרמניה. בבריטניה, עוד לפני הברקזיט, נדיר למצוא דגל אירופי איפשהו, אבל בבירת גרמניה הוא נמצא בכל מקום.
נדמה כי אף מדינה לא מרגישה כה בנוח עם האיחוד האירופי כמו גרמניה. סקרי דעת הקהל מציבים את הגרמנים באופן קבוע בראש רשימת התומכים באיחוד האירופי מקרב חברות האיחוד. זו אינה רק שאלה של לאומיות: באמצעות מטבע האירו, והעובדה כי כלכלות דרום-אירופה החברות בו שומרות על השער שלו נמוך מכפי שהיה אמור להיות, הייצוא הגרמני שובר שיאים. גרמניה משגשגת כלכלית בתוך האיחוד האירופי.
אבל הסדר העולמי הקיים משתבש. הגרמנים מודעים לעובדה כי המציאות שנוצרה מאז תום המלחמה הקרה משתנה, שהאיחוד האירופי הגיע לצומת דרכים בינלאומי, ושגרמניה צריכה לשנות את האופן שבו היא מתנהלת או מובילה את הגוש. ענני הסערה המתקבצים מעל הפרלמנט הגרמני באים ממזרח ומדרום, מהפוליטיקה הכוחנית של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ומזו של נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן.
בנוסף, מאז שדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן לפני קרוב לשלוש שנים, סערה ברורה ומאיימת מגיעה ממערב. טראמפ כמעט והכריז על סופה של הברית הטרנס-אטלנטית, ובכל מקרה הבהיר לשותפיו האירופים כי תמו הזמנים שבהם ארה"ב מגינה בכוח על האינטרסים האירופיים. הוא אמר גלויות שהגיע הזמן שאירופה תעשה זאת בעצמה. הוא הגדיר את האיחוד האירופי כ"אויב הכי גדול של ארה"ב", פתח במלחמת סחר נגדו וממשיך במסים ובמכסים עליו. באופן מיוחד, סימן הנשיא האמריקאי את גרמניה כמי שמובילה את הגישה האירופית של "ליהנות מההגנה האמריקאית, אבל לנצל אותנו מבחינת הסחר".
"טראמפ כל-כך משונה, כל-כך קיצוני, שמפתה לראות אותו בתור חריג, אבל זה לא המצב", אומר פרופ' יאנינג, "הקרע הטרנס-אטלנטי כאן כדי להישאר, והסדר העולמי החדש - אתגרי ביטחון וחוץ - ידרשו אירופה מלוכדת וחזקה יותר. הבעיה היא שנכון להיום, אין הסכמה בין חברות האיחוד על הנושאים החשובים - על רוסיה, על סין או על סוגיות הגירה. לכן גרמניה נמצאת בקונפליקט. היא צריכה לאמץ עמדות "לאומיות" יותר, להפוך לשחקנית כמו צרפת, שזה דבר חדש לה. היא כבר לא יכולה להיות היקירה של כולם, לא להשתתף במבצעים צבאיים, לשמור על ניטרליות. היא תהיה חייבת לנקוט עמדות ברורות".
קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הקדימה לראות את התמונה. כבר אחרי פגישתה הראשונה עם טראמפ בפסגת נאט"ו ב-2017 היא נשאה נאום משנה-מדיניות שבו קראה לאירופה "לקחת את גורלה בידיה". "הבעיה היחידה עם ההצהרה של מרקל היא שהיא פשוט לא עושה את זה", אומר פרופ' יאנינג.
"אין ספק שהתקופה של אינטגרציה עמוקה יותר, של הסרת גבולות, של חבירה משותפת - באה לסופה", אומרת פרופ' ליפרט, "במקום זאת, אנחנו מדברים עכשיו יותר על הבעיות שנוצרות מתלות הדדית של חברות האיחוד זו בזו, מבעיות עומק בגוש האירו, מדברים על אתגר ההגירה ועל גבולות הסולידריות האירופית. האיחוד האירופי מבין שלהתרחבות שלו מזרחה יש השלכות גיאו-פוליטיות. הוא היה עיוור לעניינים הללו עד עכשיו". ברוח התקופה, היא אומרת, נשיאת הנציבות החדשה, הפוליטיקאית הגרמנייה אורסולה פון-דר-לאיין, הגדירה את לשכתה כ"נציבות גיאו-פוליטית". בתור שרת הביטחון הגרמנייה, קידמה פון-דר-לאיין את החזון המתקדם לאט-לאט של צבא אירופי משותף.
"הולך ונהיה ברור כי אחת המשימות העיקריות שיעמדו בפני האיחוד בשנים הקרובות תהיה ההגנה על גבולות ועל אדמת אירופה", אומר פרופ' יאנינג, "זה משהו שמדינות האיחוד יצטרכו לעשות יחד, אבל נכון להיום, רמת ההסכמה ביניהן כה נמוכה, שקשה לראות איך זה יקרה. אנחנו נמצאים על קו פרשת מים, ונצטרך לראות יותר פעילות לאומית במקום פעילות רב-לאומית. עד עכשיו, הגרמנים האמינו שכל פעולה לאומית היא דרך שגויה, אבל עכשיו הם יצטרכו לאמץ דרך פעולה זו כדי לקדם את אירופה".
תם ולא נשלם | בגרמניה יש עדיין שאריות מהמלחמה הקרה
פצצות גרעין על אדמת גרמניה
בדרום-מערב גרמניה, בבסיס שמפעיל חיל האוויר האמריקאי, מאוחסנות כמה עשרות פצצות גרעיניות למקרה חירום. מטוסים של חיל האוויר האמריקאי הם שאמורים לשאת אותם לצורך התקפה גרעינית. הפצצות הגרעיניות הן שארית של ארסנל גרעיני שלם שהתארח על אדמת גרמניה במהלך השנים, חלק מברית ההגנה הצפון-אטנלטית (נאט"ו), ומתוך ציפייה כי אם תפרוץ מלחמת עולם שלישית, היא תהיה גרעינית וגרמניה תהיה החזית שלה. טילים בליסטיים, רקטות גרעיניות לטווח קצר וסוגים נוספים של פצצות גרעיניות אוחסנו בגרמניה במהלך השנים על-ידי הכוחות האמריקאים.
העובדה שיש נשק גרעיני דווקא בגרמניה, שבה פעילה תנועה חזקה נגד האטום מאז שנות ה-60, ושאפילו סגרה את תחנות הכוח הגרעיניות שלה לאחר האסון בפוקושימה, יפן, עדיין מעוררת זעם בקרב רבים. אפילו שר החוץ הגרמני לשעבר גידו וסטרוולה דרש מארה"ב לפנות את הפצצות הגרעיניות משטח גרמניה, אם כי הקנצלרית אנגלה מרקל אִפשרה את המשך אחסונן.
שוברים את החומה/ צילום: רויטרס Fabrizio Bensch
ה"זולי"
כמה חודשים אחרי האיחוד-מחדש של גרמניה, הציגה הממשלה הפדרלית מס חדש - "מס סולידריות" בגובה של עד 5.5% על מס ההכנסה שמשלמים מי שמרוויחים סכומים גבוהים - שנועד להבטיח את פרויקט האיחוד בין מזרח למערב. המס כונה במהרה בקיצור "זולי", וממשיך להיגבות עד היום, אף שעברו כמעט שלושה עשורים מאז האיחוד (שהתרחש ב-3 באוקטובר 1990). הוא היה נושא לעימותים משפטיים ולהבטחות בחירות לפעול לביטולו. רק בהסכם הקואליציוני האחרון הסכימו שתי המפלגות המובילות את גרמניה לבטל בהדרגה את המס, שמכניס לאוצר הגרמני כ-17 מיליארד אירו בשנה האחרונה, אבל הדבר ייעשה בהדרגה ויתחיל רק ב-2021. 80% מהגרמנים סבורים כי יש לבטל אותו מיידית.
אנגלה מרקל
הקנצלרית שנכנסת בימים אלה לשנת הכהונה ה-15 שלה בראש ממשלת גרמניה הגיעה לפוליטיקה במקרה, רק בעקבות התהפוכות הפוליטיות וקריסת המערכות של המדינה המזרח-גרמנית. ב-1989, אנגלה מרקל כבר הייתה בעלת דוקטורט בכימיה קוואנטית ונחשבה לחוקרת מבריקה עם משרה במכון ממשלתי. אבל "המהפכה השלווה" של 1989 הביאה אותה להצטרף לתנועה הדמוקרטית שהחלה לפעול במזרח גרמניה לשעבר, וממנה לפרלמנט קצר-הימים שנבחר במדינה עוד לפני האיחוד. משם המשיכה למפלגת ה-CDU ששלטה במערב גרמניה ונחשבה לבת טיפוחיו של הקנצלר הלמוט קוהל. היא הפכה לקנצלרית הראשונה, והאחרונה נכון לעכשיו, שהגיעה ממזרח גרמניה.
פערי מזרח־מערב
האיחוד בין מזרח גרמניה למערב גרמניה גרם לגל הגירה עצום מערבה. מדינות המזרח וברלין "איבדו" בין 2 מיליון ל-3.5 מיליון תושבים מאז 1989, לפי רוב ההערכות. כיום, רק 16% מהאוכלוסייה בגרמניה גרה במדינות מחוז שהיו בעבר במזרח גרמניה. המצב הכלכלי במזרח לשעבר קשה יותר, הצמיחה השנתית היא מחצית מהצמיחה במערב, שיעור העוני גדול ב-3%, 25% מהמשפחות במזרח גרמניה לשעבר הן חד הוריות לעומת 17% במערב-גרמניה והתמ"ג לראש במזרח נמוך ב-25% מזה שבמערב גרמניה.
בון
"עיר קטנה בגרמניה", קרא ג’ון לה-קארה לבון, שהפכה לבירה של מערב גרמניה אחרי חלוקת ברלין והפרדת גרמניה למזרח ולמערב. כל הממשלה הגרמנית התפרסה על פני העיר המנומנמת השוכנת על נהר הריין. אחרי איחוד גרמניה החליטה הממשלה הפדרלית כי כדי למנוע קריסה טוטאלית של העיר, יש לשמור בה חלק ממוסדות הממשלה, ועד היום נשארו בה 6 מתוך 14 משרדי ממשלה גרמניים. לשם כך, אלפי עובדי מדינה נעים באופן קבוע בין שתי הערים, ומספר הנסיעות באמצעות טיסה בשנה האחרונה הגיע ל-230 אלף. הנתון הגבוה הביא לדרישה מהאופוזיציה בחודשים האחרונים לשים קץ לסידור המיוחד, בשם ההגנה על איכות הסביבה וכחלק מציון 30 שנה לנפילת החומה.
כתבות
ני"ע
