תנסו את זה בבית: סרטוני הלייף האק שוברים את האינטרנט

משפחת הולדרנס היא משפחה פוטוגנית אמריקאית בעלת ולוג פופולרי עם למעלה ממיליון עוקבים בפייסבוק. "המטרה שלנו בחיים היא להצחיק אתכם", הם כותבים לעוקבים, והדרך שבה הם בוחרים לעשות את זה היא לשחזר מדריכי לייף האק (Life hack - טיפ או טריק שלא עולה הרבה כסף, לא צורך הרבה אנרגיה, לרוב תוך שימוש בחפצים יומיומיים, שמשפר את איכות החיים) מהרשת, כמיטב הז'אנר "אינטרנט מול מציאות" - או במילים אחרות: לחשוף את הבלוף. אחד הסרטונים שהעלו לאחרונה היה זה שבו ניסו להפוך עיפרון ליהלום בעזרת שתי צלחות ומיקרוגל, לפי סרטון לייף האק שפורסם ברשתות על-ידי ערוץ התוכן Blossom.

תחילה חילצו בני הזוג הולדרנס את העופרת מהעיפרון והכניסו אותו למיקרוגל בין שתי צלחות, כמו בהוראות הסרטון. אחרי 7 שניות נראה ההבזק הראשון. בני המשפחה כיסו את העיניים והמשיכו בכל זאת. ניצוצות המשיכו לצאת מהמיקרוגל, הצלחת יצאה פגומה, המיקרוגל כמעט התפוצץ, אבל בסוף העיפרון נשאר עיפרון.

לא רק ההולדרנס ניסו לשחזר את הלייף האק האטרקטיבי הזה. היוטיוב מלא בסרטוני מיקרוגל עם ניצוצות שמזהירים את הגולשים וסרטוני פרודיה הופקו על הניסוי. קדם לו לייף האק דומה שהיכה גלים ברשת - איך ליצור קריסטל מקרח וחמאת בוטנים, וגם הוא זכה להומאז'ים. צחוק בצד, הנושא עלה לדיון רציני בחודש האחרון ב"וול סטריט ג'ורנל" שעימת את בעלי First media, הישראלים שרון רכטר וגיא אורנים, שמפעילים את ערוץ Blossom. החברה התבקשה להתמודד עם שאלות על בטיחות הסרטונים, אתיקה, אמת מדעית ועוד. רכטר הסבירה שיש לבחון את הסרטונים על הערך הבידורי שבהם ולראות בהם מקור להשראה, אך לאחר הסיקור, החברה הסירה את הסרטונים הללו מהרשת. מיליוני גולשים הספיקו לצפות בהם, כשסרטון הקריסטל וחמאת הבוטנים היה אחד הפופולריים בפייסבוק עם 488 מיליון צפיות.

הרשת מוצפת סרטוני לייף האק ממגוון יוצרים כמו למשל ערוץ התוכן minutes craft 5 שזוכה לעשרות מיליוני צפיות מדי חודש. קשת הנושאים של הסרטונים רחבה כמו החיים עצמם. למשל, הידעתם שאפשר לנקות את מסך הטלפון בעזרת משחת שיניים, להפוך שקיות של איקאה למזרן ים, לחלץ נורה שבורה מביתה בעזרת תפוח, לגהץ מהר יותר עם נייר כסף ולעשות מניקור בעזרת קש? אבל כמה מאלה אכן יכולים להתממש במציאות ומי מתנדב לבדוק את עניין משחת השיניים והנייד?

קהל היעד של סרטוני לייף האק הוא דור המילניאלז הקריאטיבי, בדגש על נשים צעירות, אלא שגם ילדים צופים בהן בעניין רב וגם קהל בוגר יותר שמחפש רעיונות לניהול משק הבית, בישול, ניהול זמן ועוד. הפופולריות של הפורמט הפכה אותו לכלי שיווקי ומיתוגי עבור חברות מסחריות, וגם בישראל, כפי שמדווח יניב ויצמן, מבעלי חברת Teenk שמתמחה בתוכן לקהל צעיר.

"אנחנו, למשל, עובדים עם סופר-פארם וסמסונג ויצרנו עבורם סרטוני לייף האק שמראים איך לקצר תהליכים עם הסמסונג שלך או טריקים של איפור מהסופר-פארם", אומר ויצמן, "החברות המסחריות הופכות למנוע ומייצרות בעצמן את התוכן הזה, מה שמחזק את המגמה שלו".

 יניב ויצמן / צילום: איל יצהר

ובזמן שיצרניות התוכן והחברות המסחריות שמזמינות סרטוני לייף האק מרוויחות מהטרנד, צמח לו טרנד מקביל של ולוגרים שגורפים מיליוני צפיות מניסיונות לשחזר את סרטוני הלייף האק, ממש כמו ההולדרנס. כך למשל, מדענית המזון אן רירדון (Anne Reardon) שמסבירה איך סרטוני לייף האק של בישול פשוט לא אפשריים מבחינה מדעית. או הוולוגר הצעיר והפרוע MacDoesIt שניסה לשחזר את הלייף האק הפופולרי שרץ ברשת השנה ומלמד איך להפוך ביצה לגדולה יותר ושקופה (למה בעצם?) באמצעות סירופ מייפל (ספוילר: זה לא עבד) בסרטון משעשע בן 11 דקות שגרף לא פחות מחצי מיליון צפיות.

"אנחנו נמצאים בעידן של אין סבלנות", מסביר ויצמן את המשיכה לפורמט, "בני נוער אומרים שהם היו רוצים להכניס שבב למוח כדי לדעת איך לתכנת, לקהל הצעיר אין כוח לתהליכים ארוכים. דורות ה-Z והאלפא שגדלים עכשיו מחפשים קיצורי דרך ופטנטים, והסרטונים האלה משקפים מציאות של תהליכים קצרים. מצד שני, לדור הזה יש רדאר לאמינות ברשת, לכן עולמות הפייק ניוז נורא מצחיקים אותם, ברור להם שלא הכול עובד. כשאמא שלי רואה סרטון, היא חושבת שצילמו אותו בשוט אחד, להם ברור שלא והם מבינים שאי אפשר להגיע לתוצאה של לקלף אננס בשוט אחד בלי לעשות לכלוך, גם אם בסרטון זה נראה מושלם. אז חוץ מלצפות בסרטונים, הם נהנים גם לשחזר אותם, המגמה העכשווית ברשת היא לחשוף את הבלוף".

"כמו לצפות בסרטוני חתולים"

הלייף האקינג הפך למתודה כמעט בכל תחום: טיפים קטנים לתחזוקת הבית, האקינג של אוכל ובישול, האקינג של בריאות, עבודה, טיפוח ואופנה וגם סתם טריקים שאיש מעולם לא היה צריך ולא יעשה בהם שימוש. מכל מאות ההאקינג שצפיתי בהם לצורך הכתבה, רשמתי עד כה שימוש בהאק אחד, ולמרבה ההפתעה הוא עבד (נסו דבק דו-צדדי בחולצות מכופתרות, שאלו אותי כיצד). ועוד אחד שכנראה אנסה בקרוב ורץ חזק ברשת: דף נייר סופג בקופסת אוכל שמנונית, שקשקו עם קצת מים וסבון, והקופסה מבריקה.

גם אם לא איישם את הטיפים שראיתי, די מהנה לצפות בהם. זה קורה כי החוויה הוויזואלית אסתטית, צבעונית ולרוב נעשית בתנאי סטודיו סטריליים בלי טפטופים מיותרים או קצוות סוררים. קצב ההתרחשות מהיר, המוזיקה ברקע נינוחה, זה קצת כמו להסתכל על מופע קסמים: הנה חולצה שהופכת לתיק בנקישת אצבעות, הנה קולב ועוד קולב שביחד פותרים בעיית אחסון, הנה שיטה פוטוגנית לטיפול בכאב ראש עם צעיף, וכך הופכים צנצנת נוטלה לשוקו מגרה בעשר שניות.

"יש אנשים שעבורם לצפות בסרטונים האלה זה כמו לצפות בסרטוני חתולים, מעין קתרזיס שמספק הנאה, הם לא באמת עושים את הלייף האקס האלה", אומרת ד"ר כרמל ויסמן מאוניברסיטת תל-אביב שחוקרת את המדיה החדשה. ויצמן מוסיף: "צופים בזה כי זה פשוט יפה ונראה טוב. גם באפליקציית טיק טוק יש סרטונים עם אסתטיקה דומה - אני יכול לצלם את עצמי ואז אני נוקש באצבע ופתאום אני הכי יפה בעולם, זאת אשליה".

אלא שהלייף האקינג מעניין גם חוקרים באקדמיה, שמתייחסים אליו כאל תופעה תרבותית רחבה יותר. פרופ' ג'וזף ריגל (Joseph Reagle), חוקר תרבות בעידן הדיגיטלי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בארצות-הברית פרסם לאחרונה את הספר Hacking Life: Systematized" "Living and Its Discontents בהוצאת MIT שבו הוא חוקר את התופעה כשהוא שואל "מה המשמעות של לחיות חיים טובים באלף החדש?".

"במאמץ להתעדכן בעולם שהוא 'יותר מדי', לייף האקרס מסתכנים לעיתים בללכת רחוק מדי", מסביר ריגל ל-G. "לייף האקינג הוא גישה לחיים בעולם שהוא 'יותר מדי'": יותר מדי עבודה, יותר מדי דברים, יותר מדי אפשרויות. חיים ממודדים סיסטמתיים מאפשרים לנו למקד, לפשט ולחסום הסחות דעת. לייף האקרס חולקים טיפים לגבי הדרכים היעילות ביותר לקשירת שרוכים והעמסת מדיח הכלים, עוקבים אחרי האוכל שהם אוכלים, השעות שהם ישנים, הכסף שהם מוציאים ואיך הם מרגישים מבחינה בריאותית בכל יום נתון. הם רואים הכול כמערכת המורכבת מחלקים הניתנים לפירוק ולחיבור מחדש, עם כללים אלגוריתמיים שניתן להבין ולייעל".

 פרופ' ג'וזף ריגל / צילום: Nora Schaddelee

ריגל טוען שהניסיונות האלה הם הפרק האחרון בסדרה ארוכה של ניסיונות לשיפור עצמי שמלווים את ההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. "לייף האקינג היא מתודת העזרה העצמית של העידן הדיגיטלי במאה ה-21", הוא אומר. כלומר, אם בשנות ה-90 הדרך לשיפור עצמי עברה דרך מתודות של ניו-אייג' ורוחניות, בעשור האחרון שיפור עצמי הוא דרך שיפור וייעול אורחות החיים. אלא שהוא עושה הבחנה בין efficient ובין effective.

"לייף האקס יכולים להיות מועילים, חסרי תועלת ולעיתים מזיקים. זאת אומרת שלחיות במינימליזם ולהסתדר עם מה שיש, זה לא אומר שאתה באמת חי חיים נטולי הפרעות. גם בדיקה כפייתית של הסימנים החיוניים שלך בכל מיני שיטות האקינג היא מחלה בפני עצמה. בדומה להאקינג של מחשבים, ישנם האקרים מועילים, חסרי תועלת ומזיקים, עם גבולות מטושטשים ביניהם".

אתה טוען שבסופו של דבר, השימוש בלייף האקינג מוביל לחוסר שביעות רצון.

"זה קורה כי הפרודוקטיביות המשופרת שהלייף האקינג מאפשר לנו בעצם מאיצה את הדרישות מכולנו בסופו של דבר. אלה הם גוני האפור של העידן הדיגיטלי שלנו. וכשאני אומר לייף האקינג, אני מתייחס לכל הקשת: מטיפים קטנים, כמו לקלף בצל בלי לבכות, ועד להצעות כבדות-משקל, כמו איך למצוא זוגיות מהר ובקלות בעידן הדיגיטלי".

אתה טוען גם שתרבות הלייף האקינג היא בעצם סוג של פילוסופיה מעשית.

"ככל שמשמעות ההצלחה השתנתה, כך גם העצות שניתנו משתנות לאורך ההיסטוריה. בניגוד לפילוסופיה אקדמית, הפילוסופיה המעשית ממוקדת במה שכדאי לעשות בחיים ואיך לממש אותם. סרטוני הלייף האקינג והמדריכים השונים הם חלק מאותו ז'אנר של תעשיית ספרי העזרה העצמית שאנחנו מכירים מהעשורים הקודמים, ומגלגלים מיליארדים".

"ילדות בנות 12 משתפות בטיפים"

זה לא מפתיע שבאלף הנוכחי, אותם ניסיונות בלתי פוסקים של האנושות לשיפור עצמי מתנקזים למדיה הדיגיטלית. למעשה - זה היה מוזר אם זה היה אחרת.

"תרבות הלייף האקינג היא תגובה לתופעה שהוגדרה על-ידי העיתונאי והסופר יבגני מורוצוב בשם Solutionism מלשון פתרון - 'פתרונאות'", מסביר ד"ר ליאור זלמנסון שחוקר סביבות דיגיטליות (ומייסד פסטיבל פרינט סקרין, ראו מסגרת). "מורוצוב טען שעמק הסיליקון מביא איתו רוח תקופה שבה הכול ניתן לפתרון בעזרת טכנולוגיה. אם נלך אחורה למושג האקינג, נגלה שמקור הביטוי לא בפריצה למערכות מחשב, אלא המקור הוא שינוי ומשחק עם אלמנטים פיזיים, כדי להבין איך הם עובדים. למשל, אם יש לי צעצוע חדש ואני מפרק אותו כדי להבין מה יש מאחוריו ובונה אותו בצורה איכותית יותר, זה הרעיון מאחורי הלייף האק".

אלא שמורוצוב מבקר את התופעה.

"הפתרונאות שמורוצוב מתאר גורסת שלכל בעיה בחיים, ולא משנה מה גודלה ורמת סיבוכה, אפשר למצוא פתרון בעזרת אתרים וחידושים טכנולוגיים, כי זאת הגישה של רבים בעמק הסיליקון. אבל מורוצוב מבקר את זה ואומר שגם אם זה טרנדי, אין לזה באמת תכלית, במקרים רבים הפעולה הזאת מבצעת השטחה ומתעלמת מהמון אספקטים. הסיבה השנייה להתעצמות התופעה היא החיים בעידן של עומס מידע. אנחנו מתמודדים היום עם כמות גדולה של אפשרויות וקשה לנווט באוקיינוס הזה. אני חושב שהלייף האקס הם פשוט קיצורי דרך".

ד"ר ויסמן מוסיפה הסבר נוסף להתעצמות התופעה ומתחברת לתיאוריה של פרופ' ריגל שמוכיח בספרו שמדובר בצורה חדשה של תרבות ישנה: "ללייף האק הייתה גרסה מאז ומעולם. אני זוכרת שעוד בתחילת ימי הרשת, כשדיברו על נורמות כמו קהילת הקוד הפתוח שמשתפת מידע זה עם זה, דיברו על כך שהרשת מביאה איתה סגנון נשי לעולם הגברי. הרי זה סגנון נשי עתיק ונורמה נשית של שיתוף מידע בקהילות. הרשת באיזה אופן מביאה איתה את הסגנון הנשי העתיק הזה של שיתוף ידע בקהילות".

ד"ר זלמנסון אומר ששיתוף הידע הזה, גם אם מתחזה לקהילתי, דווקא מתקשר למאפיינים של העידן האינדיבידואליסטי: "הסרטונים האלה לכאורה מעידים על תחושת קהילתיות עם עצות שחברי קהילה חולקים ביניהם, אבל הם לא נוצרו מתוך תחושה שכולנו בצרה הזאת ונתמודד ביחד, אלא דווקא מתוך מודעות לעובדה שכולנו לבד, על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לחייו, וצריך לתת לאדם הבודד את הכלים להתמודד עם החיים".

ומה קורה כשמגלים שמדובר בטריקים שלא עובדים, בעצות שנראות טוב, אבל לא באמת בנות־מימוש?

"זאת טענה שהיא חלק מהשיח על חוכמת ההמונים, ויש לה את אותו גורל - נכון, יש היום גישה לא רק לחוכמה של מומחים אלא גם לחוכמה של הרבה אנשים אחרים, אבל האם באמת ההמון הוא חכם יותר? זה מוביל לשיח עכשווי אחר של פייק ניוז ואוריינות רשת ככלי שמאפשר לנו להעריך מה נכון ומה לא נכון ברשת", אומרת ויסמן. "מעניין לראות שזה הפך להיות כלי עבור צעירים שמאפשר להם ‘להיראות בעולם'. יש ילדות בנות 12 שמשתפות בטיפים של איפור ואיך עושים סליים ביוטיוב, כאילו לכל אחד יש ידע לשיפור החיים, אפילו למישהו מאוד צעיר. הגישה הזאת שכשאתה צעיר אתה לומד ורק כשתגיע לגיל מסוים תצבור מספיק ידע ותלמד, השתנתה. היום שיתוף ידע זאת הדרך להציג את עצמך לעולם. הנורמה היא לחלוק ולשתף את הידע ברשת, גם אם הרבה פעמים מדובר בטיפים פשוטים שלא תמיד עובדים".

 Sarah Zucker / Neural Broadcast

גיפ מי הופ | גם הגיפים הפכו לתקשורת פופולרית ברשת

פסטיבל פרינט סקרין, שעוסק באמנות ותרבות דיגיטלית כבר תשע שנים ברציפות, יתקיים השנה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון בתאריכים 19-21.19 ויעמוד בסימן "הבלתי נראה באינטרנט". אחת היוצרות שישתתפו בפסטיבל השנה היא שרה זאקר, יהודייה אמריקאית שחיה בלוס אנג'לס ומנהלת סטודיו לאמנות וטכנולוגיה ביחד עם בן זוגה והחתול הסיאמי שלהם. הדבר שבזכותו התפרסמה זאקר ברחבי העולם הוא יצירת גיפים (GIF).

בגיפים של זאקר צפו עד כה למעלה מ-3.9 מיליארד פעמים והם נחשבים לפופולריים ביותר ברשת. את הגיפ הראשון שלה יצרה זאקר כשהייתה בת 11. כיום היא עובדת עם אמנים מובילים כמו דרייק ומותגים מסחריים כמו טויוטה, יוניברסל ונוטלה. יצירת הגיפים הפכה למקור ההכנסה העיקרי והמכניס ביותר של זאקר, שבין היתר גם זכתה בשעשועון הטריוויה האמריקאי "ג'פרדי". מרגע הזכייה שלה עשתה גם כן גיפ וגם החתול שלה מככב בגיפים - בטח פגשתם אותו ברשת בתור גיפ של חתול אוכל פיצה.

"מישהו נתן לי פעם עצה טובה: משתלם להיות מומחה למשהו", מסבירה זאקר. "בשנת 2013 זה היה נראה לא הגיוני להתרחק מעיצוב אתרים כדי להתמחות בגיפים, אבל התברר שזאת מומחיות יצירתית, כלכלית ומתגמלת". הסטייל שלה צעיר, היפסטרי, פסיכדלי, מיסטי, גרוטסקי ומופרע במובן הטוב של המילה. הרבה הומור יש בגיפים של זאקר, היא הצליחה לפצח את המדיום שהפך לאחת מצורות התקשורת הפופולריות ברשתות, ודאי בקרב הקהל הצעיר.

מה מושך את בני הדור שלך לתקשר דרך גיפים?

"אני חושבת שאם תמונה שווה אלף מילים, אז גיפ שווה מיליון. לכן, הפרויקט שאני יוצרת עבור פסטיבל פרינט סקרין עוסק ברעיון שהאינטרנט הוא בעצם הרחבה והקבלה למערכת העצבים האנושית - האנושות מנסה להתלכד ברשת לאורגניזם מאוחד. כמו שמערכת העצבים מתקשרת במהירות בין כל חלקיה, כך משתמשים בני אדם בגיפים כאמצעי להעברת מחשבות ורגשות מורכבים, מהר ובקלות. באקו-סיסטם האינטרנטי הגיפ הפך למטבע להעברת רגשות שעובר בין המשתמשים".

הגיפ הומצא בשנת 1987 והוא נחשב לטכנולוגיה מיושנת, אבל היו אלה הרשתות החברתיות שהחזירו אותו לחיים בשנים האחרונות. אז איך יוצרים גיפ? "אני משתמשת במגוון טכניקות וזה תלוי בסטייל", עונה זאקר, "הרבה מהעבודות שלי עושות שימוש בציוד וידיאו מיושן כמו מצלמות וידיאו וקלטות VHS בגלל שאני אוהבת את תחושת הווינטג' שאני מקבלת מהשימוש בהם. אני משתמשת בטכניקות רבות ונוספות כמו וידיאו דיגיטלי, סטופ-מושן, צילום, פיסול, פרפורמנס ועוד ומסיימת את העבודה בפוטושופ".

 Sarah Zucker / MycelialMessages

מה גורמים מסחריים מרוויחים מהזמנת הגיפ?

"מותגים יודעים שהם רוצים גיפים, גם אם הם לא לגמרי מבינים את זה. הם משתמשים בהם בחוכמה כשהמטרה היא שיתוף בקרב קהל היעד של המותג. קמפיין גיפ חכם מקדם בעדינות את המסר של המותג תוך פנייה לרצון של המשתמשים להביע את עצמם על-ידי שיתוף גיפ. המותג מפיק את מרב ההשפעה מהפרסום של הגיפ אם הוא מאפשר ליוצר קריאטיביות. בגלל שיש עדיין הרבה בלבול בהבדל בין גיפ לווידיאו, כשאני עובדת עם מותגים אני מספקת להם את כל הקבצים הדרושים".

אם היית צריכה לסכם את היום שלך בגיפ, במה היית בוחרת?

"השבוע זה סוף-סוף הרגיש כמו סתיו בלוס אנג'לס, זה גורם לי לרצות להתכרבל על הספה ולאכול אוכל מנחם. אז הייתי בוחרת לתאר את היום שלי היום דרך הגיפ שעשיתי מהחתול שלי - שנראה כמו תפוח אדמה אפוי".