העיריות רוצות להשתמש בארנונה כדי להעניש תעשיות מזהמות

בסוף השבוע שעבר פרסם "גלובס" פרויקט מיוחד בנושא אי-האמון שחש הציבור כלפי מנגנוני אכיפת החוק והמשפט בישראל. למרבה הצער, חוסר האמון של הציבור אינו נעצר שם. קחו למשל את תושבי חיפה והאזור. כמה עבודות אקדמיות הוכיחו כי קיים קשר בין זיהום האוויר בסביבה לתחלואה מוגברת בקרב התושבים, אך משרדי הממשלה סירבו להכיר בכך. בעבר הכחישה הממשלה את דבר הרעלת קרקעות השרון במתחם תעש רמת השרון; הרשויות התכחשו גם זמן רב לתלונות תושבי דרום תל-אביב על מטרדי הריח ממפעל הקומפוסט בחירייה, ולא נראה שהפרשה הזו תרמה להגברת האמון של התושבים ברשויות.

במקרים רבים, מי שמשלם את המחיר אינם השרים או הפקידים הממונים, אלא תושבי האזורים המזוהמים, ומי שצריך להתמודד עם תופעת המפעלים המזהמים הן הרשויות המקומיות, שלא תמיד מצוידות בכלים המתאימים לכך.

אחד הכלים שבו הן יכולות לרמוז לבעלי העסקים המזהמים, שהם אינם רצויים הוא הארנונה. ואכן, במסגרת הבקשות החריגות שהגישו הרשויות המקומיות למשרד הפנים להעלות את תעריפי הארנונה ב-2020 אל מעבר למה שמתירה להן הנוסחה הקבועה בחוק, בולטות הבקשות להעלות את הארנונות לתעשייה מזהמת.

באשדוד הוגשה בקשה פשוטה להעלאת ארנונה על תעשייה מזהמת; בחיפה הבקשה כללה את בתי הזיקוק ואת התעשייה שמסביב; בחוף השרון גם כן הגישו בקשה להעלות ארנונה לתעשייה המזהמת שבשטח המועצה האזורית, ואילו בחולון ובקריית ביאליק ביקשו להגדיר תעשייה מזהמת על מנת שניתן יהיה למצוא לה סיווג ארנונה; ברמלה הבקשה הייתה להעלות את הארנונה לתעשיית הפלדה, ואילו בנתניה ניצבה במוקד הבקשה תעשיית הבטון והמלט.

במקרה של חיפה ניתן להניח, שבעירייה הגיעו למסקנה, שהנזקים המצטברים שמפעלי הפטרוכימיה גרמו לשמה של העיר ולבריאות תושביה - מצדיקים את הזזתם. במקרים אחרים התעשייה המזוהמת תופסת שטחי קרקע יקרים בלב אזורי התעסוקה, מה שמפריע לפיתוחם של האחרונים. כך למשל, תעשיית המלט בנתניה נמצאת באזור התעשייה החדש של העיר, בין מבני משרדים והייטק ובעירייה לא מסתירים שהם היו מעדיפים לראות בשטחים הללו שימושים אחרים.

לא ברור עד כמה משרד הפנים יסכים להיכנס להגדרות של "תעשייה מזוהמת", לצורכי סיווגי ארנונה, ואולם הבקשות של הרשויות מעידות, שהסובלנות והסבלנות כלפי המפעלים הללו, הולכות ופוחתות, גם אם בממשלה לא ממהרים לפעול בנושא.