בלומברג מול טראמפ: האם הרבה מאוד כסף חשוב מהרבה מאוד כסף?

במערכת פוליטית שבה יוקר הבחירה לנשיא חצה ב-2012 את תקרת מיליארד הדולר, והוא מוסיף לטפס, כמעט מאליה נשאלת השאלה מדוע בעצם מיליארדרים אינם מתמודדים על הנשיאות בהמוניהם, פעם אחר פעם.

זו שאלה מעשית לחלוטין. פוליטיקאים אמריקאיים בכל הדרגים ממשכנים את עצמם למימון הקריירה. לעתים קרובות הם מקדישים יותר זמן לאיסוף תרומות ממה שהם מקדישים לפעולה שלשמה נבחרו: ממשל - אם הם נשיאים, או מושלי מדינות, או ראשי ערים ומחוזות, או חקיקה - אם הם חברי קונגרס, או חברים באסיפות מחוקקים מקומיות.

חוקי מימון הבחירות בארה"ב מלאים פרצות, המקילות על תרומות חריגות. אבל הן מגבילות תרומות ישירות לכל מועמד בכל דרג. התקרה הנוכחית היא 2,800 דולר למועמד יחיד במהלך סיבוב בחירות אחד. אפשר לעבות את התרומה הזו דרך ארגונים מפלגתיים, או באמצעות "ועדי פעולה", ואלה הם מומיו הניכרים של החוק. אבל נקל לראות מדוע מועמדים (לא ציון מגדרי) לנשיאות נאלצים להקדיש כמות מבעיתה של זמן, כדי למלא את קופתם. (יש גם מימון ציבורי בבחירות הכלליות, אבל הוא מחייב את הממומן לקבל עליו הגבלות. מועמדים מצליחים נוטים לוותר על המימון הציבורי, כדי להישאר פטורים מהגבלות.)

אין הגבלה, לעומת זאת, על הסכום שמועמד רשאי להוציא על עצמו. היש אפוא סיבה שאדם, אשר שוויו מוערך ב-52 מיליארד דולר, לא ינסה את כוחו?

לבחור בין מצליח לרגיש

מייקל בלומברג כבר השתמש פעם במיליארדים שלו - אז הם הוערכו רק בחמישה או שישה - כאשר החליט להתמודד על ראשות העיר ניו יורק בשנת 2001. הוא ניצח, כרפובליקן (עניין נומינלי לחלוטין; היה לו מעט מאוד מן המשותף על המפלגה), ונכנס לנעליו הגדולות מאוד של רודי ג'וליאני רק ארבעה חודשים ופחות לאחר אחד-עשר בספטמבר. הוא מילא את הנעליים. הוא כיהן כראש העיר 12 שנה, ונחל הצלחה ניכרת, במידה שאנחנו מודדים הצלחה בצמיחה כלכלית ובניהול פנקסים. ה"ניו יורק טיימס" מזכיר הבוקר לקוראיו, שבזמן בלומברג גדל מאוד חוסר השוויון בעיר.

מה מחשיבים האמריקאים יותר? ניהול מצליח, או רגישות חברתית? לא, באמת. אם אין הם יכולים להתחמק מבחירה; אם לא נניח להם להשיב, "ניהול מצליח וגם רגישות חברתית"; אם יהיה עליהם לבחור בין מצליח לרגיש, מה הם יעדיפו?

אפשר שעל השאלה הזו יקום או ייפול גורלה של הנשיאות, תחילה בתהליך הבחירה של המועמד הדמוקרטי, אחר כך בשלב הגמר.

צירוף נסיבות מוצלח מבחינת בלומברג זימן את ההודעה על זינוקו האפשרי למרוץ אל אוסף של סקרים חדשים מבית ה"ניו יורק טיימס". הסקרים נערכו בשש מדינות, שבהן דונלד טראמפ ניצח ב-2016 בהפרשים קטנטנים עד זערוריים. הן עשויות להכריע את הכף בעוד שנה. מצביעים דמוקרטיים בשש המדינות התבקשו לדרג את המועמד המועדף בעיניהם, מבלי לנקוב בשמו או בשמה, על יסוד מזגם הפוליטי.

55% השיבו כי הם מעדיפים מועמד "שיהיה מתון יותר מרוב הדמוקרטים", ו-39% העדיפו "ליברלי יותר מרוב הדמוקרטים" (בעגה הפוליטית האמריקאית, "ליברלי" שקול כנגד "שמאלי"). 62% העדיפו מועמד "המבטיח לחפש מכנה משותף עם הרפובליקאים", ורק 33% העדיפו מישהו "המבטיח להיאבק לטובת סדר יום פרוגרסיבי", זאת אומרת לטובת רפורמה רדיקלית.

בין דמוקרטים מתנהל בימים האלה ויכוח, שהוא ספק רעיוני, ספק טקטי. הסקר המצוטט כאן אינו היחיד המראה, שמצביעי המפלגה מוכנים להכפיף את הצבעתם לשיקולים טקטיים. אם מועמד פרגמטי מן המרכז יגדיל את סיכויי המפלגה לנצח בנובמבר, אין זה מן הנמנע שהם יעדיפו אותו על פני מועמד הקרוב יותר אל לבם מן הבחינה האידיאולוגית. אין כל ספק שבלומברג היה רוצה להיות הפרגמטי הזה.

בין דמגוג לדמגוג

ב-2016 בלומברג אמר, כי ישקול להתמודד כמועמד עצמאי, אם הברירה תהיה בין טראמפ לסנדרס. זה האחרון סיכן אז את הילארי קלינטון במקדימות הדמוקרטיות, והתעורר החשש שהאמריקאים ייקראו לבחור בין דמגוג פופוליסטי מן הימין לדמגוג פופוליסטי מן השמאל.

בלומברג חוזר עכשיו ושוקל התמודדות מסיבה דומה מאוד: כדי שאמריקאים לא יחויבו לבחור בין שני קצוות רדיקליים.

שורה של טוענים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית מנסים למצוא מקום טוב במרכז. הבולט בהם הוא כמובן סגן הנשיא לשעבר, ג'ו ביידן. אף כי הוא נחלש בחודשים האחרונים, הוא עדיין מוביל כמעט בכל הסקרים הארציים. מדד הסקרים המצוטט ביותר, realclearpolitics.com, מעניק יתרון של כמעט שמונה אחוזים לביידן על פני יריבתו הקרובה ביותר, הסנאטורית הפרוגרסיבית אליזבת' וורן. מיד אחריה, בהפרש קטן, בא הסנאטור הסוציאליסטי ברני סנדרס. בשבועות האחרונים התבסס במקום הרביעי פיט בוטיג'יג', הצעיר והמלוטש, ראש עיר בינונית ממדינת אינדיאנה. אף הוא עומד במרכז. הוא אמנם נמצא הרחק מאחור בזירה הארצית, אבל יש לו פוטנציאל מסוים של זינוק מכוח פופולריות במדינות הפותחות את הבחירות המקדימות.

נוכחותו המפתיעה של בוטיג'יג', על אף ניסיונו הציבורי המוגבל, מכעיסה שורה של דמוקרטים בעלי דף קורות חיים מרשים בהרבה. ארבעה סנאטורים, מושל אחד, שר שיכון לשעבר וצירת קונגרס אחת מזדנבים מאחוריו, וקרובים להפליא אל מעמד של טעות סטטיסטית. לא ברור כלל כמה זמן יוכלו להוסיף ולהתמודד, בעיקר אם ינחלו תבוסות בשני הסיבובים הראשונים של המקדימות, בתחילת פברואר.

או אז, אם גם ביידן ימעד, האומנם בוטיג'יג' בן ה-37 יוכל לאסוף את השברים ולהציג חלופה מרכזית ליקירי השמאל הרדיקלי, וורן וסנדרס? קצת קשה להאמין.

לעומת זאת, אם בלומברג יהיה שם בבוא האביב, הוא יוכל לטעון למעמד הבוגר המנוסה, שיחזיר את המפלגה אל המרכז.

"יום שלישי הגדול"

ביום ה' הוא הודיע לא על הצגת מועמדותו, כי אם על מהלך טכני שיאפשר לו להציג את המועמדות. הוא מתכוון למלא את טופסי ההרשמה להתמודדות במקדימות של מדינת אלבמה, בדרום העמוק של ארה"ב. היא אחת מ-14 מדינות שיצביעו באותו היום עצמו, שלושה במרץ, במה שמכנים "יום שלישי הגדול", Super Tuesday.

זו אסטרטגיה מסופקת. היא מעולם לא עלתה יפה. טוענים לנשיאות, שניסו לדלג על המדינות הפותחות, בייחוד איווה וניו המפשייר, איבדו את התנופה. אבל כאן החישוב הוא מלכתחילה צר מאוד. הוא מיוסד פחות על תנופה ויותר על אנחת רווחה של מצביעים, שינהרו אל בלומברג מאין להם מוצא. הוא רוצה להיות "המטפל הראשי של אמריקה", nanny in chief, כותבת עליו הבוקר מורין דאווד ב"ניו יורק טיימס".

אחד מאנשי בלומברג אומר לאתר הרשת Axios, "מייק יוציא כל סכום הנחוץ להביס את טראמפ. ארצנו עומדת לחזות במערכת בחירות שכמותה לא נראתה מעולם".

ייתכן, אם כי הנבואה הזו אינה מביאה בחשבון שכדי להגיע אל הפלייאוף צריך תחילה לנצח במוקדמות. המלה "מיליארדר", היא כשלעצמה, קרובה עכשיו להיות גידוף במפלגה הדמוקרטית.

לפני ארבע שנים, כאשר רבים דחקו בו להתמודד על הנשיאות, בלומברג העיר, כי ספק אם "מיליארדר יהודי גרוש וקטן-קומה" יהיה משאת נפשם של האמריקאים. טראמפ נוהג לקרוא לו "מייקל הקטן". ביום ו' אמר הנשיא, כי "מייקל הקטן ייכשל, מפני שאין לו הקסם". אכן, הגיע הזמן לברר אחת ולתמיד אם הכסף יענה הכול, ואם הרבה מאוד כסף חשוב מהרבה מאוד קסם. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny