כך ועדת קבלה של יישוב ביקשה ממני לעבור אבחון

לפני יותר מעשר שנים, כאשר החלטנו, רעייתי ואני להינשא, התחלנו לחשוב על מקום שבו נקים את ביתנו החדש. היה לנו ברור שהאידיאולוגיה שמנחה אותנו בשנים האחרונות, ליישב את ארץ-ישראל, תביא אותנו להתגורר באחד מיישובי יהודה-ושומרון (יו"ש). מה גם שבאותה התקופה עבדנו שנינו בחקלאות, מקצוע מבוקש מאוד באזור.

כשהתחלנו במסע החיפושים והבירורים, היינו בטוחים שנתקבל בזרועות פתוחות, ומה שנותר לנו הוא רק לבחור. יינו זוג נורמטיבי, מלא בלהט ציוני ובמרץ נעורים, עם רקע מתאים ושם טוב. לא הייתה סיבה נראית לעין שניתקל בקשיים. שוחחנו בינינו על כל מיני חבלי בראשית אפשריים, כמו המרחק היחסי מהמשפחה, ההתאקלמות כתושבים חדשים וכו'. אבל אז התברר שכל אלה מתגמדים מול המכשול האמיתי: ועדות הקבלה.

וכך היה מעשה: כיוון שלא נותר עוד זמן רב עד לחתונה, פנינו למספר יישובים בו-זמנית בבקשה להתחיל בהליך קליטה. זאת, במחשבה שאחרי שנקבל מספר תשובות חיוביות, נוכל לבחור ביניהן את זו שהכי מתאימה לנו.

ועדת הקליטה של היישוב הראשון שאליו פנינו, ביקשה מאיתנו לעבור אבחון במכון בירושלים. הסבירו לנו, שהעלות, בסך 700 שקל תוטל עלינו, אבל את תוצאות האבחון תקבל הוועדה ישירות מהמכון, ולאחר מכן תמסור לנו את החלטתה. אנו, לא רק שלא נוכל לערער על ההחלטה, אלא אפילו לא נזכה לראות את תוצאות האבחון, כדי לנסות להבין על מה נפסלנו, אם זה היה קורה. מובן, שאפשרות זו נפסלה על הסף. 

ביישוב השני היו נחמדים יותר. ועדת הקליטה זימנה אותנו לפגישה מיד כאשר הגשנו את הבקשה, אך חבריה רצו לוודא שלשנינו יש עבודות מסודרות. כיוון שהיינו זוג צעיר שבקושי התחיל את חייו, ועדיין לא קבע את מקום מגוריו, לא יכולנו להתחייב על כך. גם אופציה זו ירדה מהפרק.

גם ועדות הקבלה הבאות הציבו שורת תנאים, מופרכים לא פחות. לבסוף, ברוב ייאושנו, ויתרנו על הרצון הטוב, והתיישבנו במקום שלא התאים לנו. לאחר מספר שבועות עברנו להתגורר בגבעה בשומרון, שבה אנו מתגוררים עד היום. מעניין, שגם אצלנו בגבעה ישנה ועדת קליטה, אולם יותר מ-90% מהפניות אליה נענות בחיוב.

ועדות הקליטה ביישובי יהודה ושומרון הפכו מזמן לנגע מכוער על פניה של ההתיישבות. הוועדות מרשות לעצמן לסנן כל מי שאינו נראה או חושב כמוהן. בדרך-כלל אישה גרושה או גבר גרוש נפסלים על הסף. אם אינך מסודר מראש בעבודה מכובדת, גם תקבל סירוב מיידי. יש לך ילד דתל"ש? כדאי שתשקר לגביו.

זו בעצם עילת קיומן של ועדות הקבלה. במילים מכובסות: "לשמור על צביון היישוב" ו"למנוע את כניסתן של דמויות מפוקפקות". אבל בתרגום לעברית מדוברת: שלא תגיע חלילה משפחה מעט שונה ממה ש"ילדינו הרגישים" מורגלים לראות. די להעיף מבט ברשימת המשפחות ש"נופו" על-ידי הוועדות, כדי להבין את קריטריון הסינון.

הציבור הדתי נוהג להתפאר בהיותו גשר בין חלקי החברה הישראלית. למרבה הצער, הגשר הזה קיים בצה"ל בלבד. באזרחות, לרוב הציונות הדתית מקיפה את עצמה בגדרות גבוהות ובלתי חדירות. מחוץ לגדר מוצאים את עצמם אנשים ממעמד כלכלי נמוך, משפחות חד-הוריות, זוגות מרקע חברתי שונה, הורים שילדיהם פנו לדרכים אחרות. כל אלה, ועוד רבים אחרים, מקוטלגים כ"סוג ב'", שההימצאות בשכנותם עלולה לפגוע במרקם חייה העדינים והאציליים של האליטה המובחרת.

לא מדובר רק בעוול מוסרי, אלא גם באיוולת מעשית. ככל שיישובי יהודה ושומרון יגדלו, כך יהיה קשה יותר לפנות אותם. הרי הסיבה שגם מפלגות השמאל אינן מדברות על פינוי גושי ההתיישבות, אינה אימוץ "תורת הרב משה לוינגר" (ממקימי גוש אמונים), אלא מכיוון שברור להן שהגושים מכילים מספר רב של מתיישבים, ואין למדינה היכולת החברתית והכלכלית לפנותם. כאשר היישובים הקטנים מסרבים לקבל משפחות ש"אינן מתאימות" להם במאה אחוז, הם מסכנים את המשך קיומם.

הגיע הזמן שראשי ההתיישבות יבינו שאין הצדקה וסיבה לסנן את מי ש"אינו בדיוק כמונו". ועדות הקבלה צריכות לפעול ברוח הכינוי שבו הן מתהדרות: לקבל, לא לדחות. 

הכותב הוא יועץ תקשורת בתחום עריכת הדין והמשפט. תושב גבעת ארנון שבשומרון