המהפכה האחרת של 1989

הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס כתב פעם כי פוליטיקאים גם אם אינם יודעים זאת, הם עבדיה של אידאולוגיה שהגה כלכלן כלשהו. אחת מן האידאולוגיות הכלכליות הדומיננטיות בעשורים האחרונים היא הניאו-ליברלית. אם בעבר המונח שימש בעיקר את הסוציולוגים הביקורתיים, כיום אפילו "קרן המטבע הבינלאומית" משתמשת במונח. אלא שעל אף הדומיננטיות שלו, אין עדיין הסכמה לגבי התכנים של אידאולוגיה זו, מקורותיה, והאופן שבו התפשטה בעולם.

הטענה המקובלת היא, שמקורות הניאו-ליברליזם נטועים ברפורמות הכלכליות שביצע נשיא ארה"ב רונלד רייגן בראשית שנות השמונים, שכללו בעיקר צמצום הגידול בהוצאה הציבורית והורדת המיסוי, במסגרת מדיניות "צד ההיצע" מצד הממשל.  

הפרופ' הבכריטי דויד הארווי (חוקר כלכלה פוליטית) מציג את התזה הזו באחד הספרים המצוטטים והמשפיעים על הנושא של תולדות הניאו-ליברליזם ("קיצור תולדות הניאו-ליברליזם).

אולם הזיהוי של מקורות הניאו-ליברליזם עם המדיניות של רייגן בעייתית מכמה בחינות. ראשית, בתקופת רייגן הגירעון התקציבי של ארה"ב היה מהגבוהים לעומת השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. על רקע זה, הכלכלן האמריקאי המשפיע פול קרוגמן, טען כי למדיניות של רייגן היו דווקא מאפיינים קיינסיאניים. כלומר, קרוגמן דוחה את הטענה שהמדיניות של רייגן הייתה ניאו-ליברלית.

שנית, ובאופן כללי יותר, התזה של הארווי, על אף הביקורתיות שלה כלפי ארה"ב, סובלת מחולשה שמאפיינת חוקרים אמריקאים רבים, מימין ומשמאל: הם נוטים להגזים בהערכת ההשפעה שהייתה לארה"ב על עיצוב  העולם, בין שזה לחיוב או לשלילה. הדגש ששם הארווי על תפקיד ארה"ב, מונעת ממנו לראות התפקיד המרכזי שמילאה אירופה בהתגבשותה ובהפצתה של האידאולוגיה הניאו-ליברלית.

השבוע חל "יום השנה ה-30" למהפכה השלווה של 1989, שהביאה לקריסת מסך הברזל. אירוע שהוא הזדמנות לדבר על האופן שבו השפיע קץ המלחמה הקרה על התגבשות אחת האידאולוגיות הכלכליות הדומיננטיות בעשורים האחרונים.

כפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה, למקריות יכולה להיות השפעה ארוכת-טווח ובלתי הפיכה. מספר חודשים לפני נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989, טבע הכלכלן הבריטי ג'ון וויליאמסון את המונח "קונצנזוס וושינגטון" במסגרת שיחות עם טכנוקרטים אמריקאים בוושינגטון. לטענתו, בקרב המוסדות האמריקאיים והבינלאומיים בוושינגטון קיים קונצנזוס לגבי הרפורמות הכלכליות שמדינות מוכות חוב באמריקה הלטינית יידרשו לנקוט, בתמורה לחבילות חילוץ. הקונצנזוס, שכיום הוא הלחם והחמאה של רבים ממשרדי האוצר במדינות ה-OECD, כלל מרכיבים של צמצום הגירעון הפיסקלי, ליברליזציה, הפרטה ומיסוד זכויות קניין.

והנה המקריות: כאשר שאלת ההמרה של המדינות המזרח אירופיות מכלכלות סוציאליסטיות לכלכלות שוק, עמדה על סדר היום, העקרונות של "קונצנזוס וושינגטון" שימשו תבנית נוחה ומוכנה לכלכלני הקרן. אחד מהיתרונות של התבנית הזו היה המיתאם האידאולוגי בינה ובין רוח "הסכם מאסטריכט", ששאב מהאידאולוגיה הגרמנית השמרנית של זרם האורדו-ליברליזם.

כך, המפגש בין כלכלני קרן המטבע והטכנוקרטים של הנציבות האירופית במזרח אירופה, יצר את מה שכלכלן אירופי כינה "קונצנזוס בריסל-פרנקפורט-וושיגנטון". מי שיוצא למסע חיפושים אחר מקורות הניאו-ליברליזם כאידאולוגיה כלכלית גלובלית, צריך לעבור בתחנה של קונצנזוס בריסל-פרנקפורט-וושינגטון.

הקונצנזוס הזה הורכב משורת המלצות כלכליות שתוכננה מראש להפצה למספר גדול של מדינות. זאת, בניגוד לרפורמות הכלכליות של רייגן ומרגרט תאצ'ר, שתוכננו מראש למקרים ספציפיים. בפרסומים שונים מאז טבע את המושג, וויליאמסון הקפיד להדגיש שעקרונות מדיניות צד ההיצע של רייגן, שכללה את צמצום ההוצאה הממשלתית, אינה צריכה להיות חלק מהמלצת מדיניות גלובלית. קונצנזוס בריסל-פרנקפורט-וושינגטון, אם כן, היה אמור לכלול המלצות מינימום, שלגביהן כמעט אין מחלוקת בין הכלכלנים והטכנוקרטים.

אלא שעם השנים, המלצות קונצנזוס וושינגטון הפכו מפרוייקט-מינימום בעל אופי טכנוקרטי שהוגבל למדינות מתפתחות, לפרויקט אידאולוגי ופוליטי גלובלי. בתוך כך, הועמסו עליו תכנים, שלא בהכרח תואמים את התיאוריות הכלכליות. התהליך הזה הוביל לאובדן התמיכה האוטומטית שהייתה לניאו-ליברליזם בקרב הכלכלנים ולדרג המקצועי בעידן שאחרי מהפכת 1989.

כיום, שלושה עשורים לאחר התגבשות הליבה הניאו-ליברלית סביב הקונצנזוס הטכנוקרטי, רבים מכלכלני קרן המטבע הבינלאומית, ההנהגה של הנציבות האירופית והכלכלנים האקדמיים, נוטשים אותו בהדרגה. אמנם כיום האידאולוגיה הניאו-ליברלית ממשיכה להתקיים דווקא בקרב הדרג הפוליטי ורבים ממשרדי האוצר, אבל היא גם איבדה את הלגיטימציה המקצועית שהייתה לה בעבר. 

הכותב הוא מרצה בכיר לכלכלה פוליטית ויחסים בינלאומיים במכללה האקדמית של תל-אביב-יפו