אל תיתממו: ההדלפות הסיטונאיות נועדו לפגוע בהליך ההוגן של החשודים

זה הפך להיות כמעט הרגל, חלק מהנוף הציבורי בישראל. אזרח חף מפשע בעל פרופיל ציבורי נקלע לחקירה פלילית ומוצא את מה שהתחולל בה מודלף מחדר החקירות. מדובר בתחום היחיד שבו מערכת אכיפת החוק הישראלית ובייחוד הפרקליטות והמשטרה מקפידות על מדיניות של שוויון בפני החוק. זה יכול להיות פוליטיקאי בכיר, ספורטאי מוכר או כוכבן, שייפלו קורבן ל הדלפות שעלולות לחרב את מעמדם, בלי שהתחילו להתברר את כל העובדות.

מדובר בתופעה נושנה, כזו שקדמה גם לחקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו. אך בדומה לנושאים אחרים, כוח הכבידה של ראש הממשלה, הדרמטיות והרגישות שסובבים את התיקים המתנהלים מולו הציפו את הדיון סביב ההדלפות שהגיעו - אולי - משוטרים ומפרקליטים. הם שיכללו את השיטה והביאו אותה לשיא של חוצפה ושלילת כל סיכוי להליך הוגן ומשפט צדק, כפי שטענה פרופ' רות גביזון.

הדלפות ומסירת מידע לעיתונאים כדי לתת לאור לחטא את המציאות הקשה, למנוע אסונות או להביא אחראים לפשעים לדין, הן אכן מרכיב קריטי בדמוקרטיה, אך מומלץ לא להיתמם. המדליפים הסדרתיים של מערכת החוק לא נפגשים בסמטאות אפלות עם עיתונאים כדי לחשוף בפניהם שחיתות שלטונית. הם גם לא מסכנים את פרנסתם בשם הצדק. פרקליטינו ושוטרינו המצוינים מבקשים לנסות להשפיע על התודעה, לקבע את הנרטיב שיצרו לעצמם, ולהבטיח רוח גבית למעשיהם. זאת, תוך שהם עוברים לכאורה על החוק, ועל הדרך "קונים" רבים מהעיתונאים שהפכו לשלוחות של דוברות המשטרה ומשרד המשפטים.

כשמפכ"ל המשטרה עוצר דיון בכנסת שבו הוא נדרש לתת תשובות על הדלפה אחרת שמסר מול המצלמות, רק כדי לרמוז על פרשה חדשה שמערבת את נשיאת בית המשפט העליון, שופטת ופקידה בכירה לשעבר, והצעת שוחד שלא הייתה ולא נבראה - הוא לא עושה זאת כדי להגן על שלטון החוק, וגם לא שולח את אנשיו לספר לכתבים שמדובר "בפרשייה החמורה ביותר", כי הוא חרד מסיאוב ומשחיתות, אלא כדי לנסות לסמא את עיני הציבור.

כשהיועץ המשפטי לממשלה מעניק ראיון דרך "מקורביו", ערב פרסום כתב החשדות נגד נתניהו, מפרט בו מה התחולל בחדרים הסגורים, ונראה כי הוא מביים מפגש "מקרי" עם העיתונאי שזכה להדלפה הזו - הוא אינו מתחשב בציבור, ומנסה לכוון אותו לכיוון הרצוי.

כך גם פרקליטים שהדליפו פרטים מכיוון מסוים בלבד, כולל ציטוטים מפי הנוכחים בחדר מחדרי הדיונים לקראת פרסום ההמלצות בתיקי ראש הממשלה, בלי להתעניין בראיות ובהבאתן לציבור, אלא במהלך יח"צני שקוף.  וכמותם גם הגורמים העלומים שהדליפו, כי חקירת חבר הכנסת לשעבר איתן כבל "נועדה למנוע לזות-שפתיים", וידעו כי השקר ייקנה בלי בדיקה או הטלת ספק. אלה לא היו שאלות של תועלת לציבור וגילוי האמת שהעסיקו אותם.

הדוגמאות עוד רבות, אך ההוכחה הטובה לכך שמערכת אכיפת החוק הדולפת עסוקה בקרב תודעתי, והמידע שמופץ באופן סלקטיבי הוא כלי הנשק המרכזי בה, היא דווקא מה שכמעט ולא הודלף עד לאחרונה. באופן פלאי ומיסטי, דווקא בנוגע לחקירה נגד בעלי "ידיעות אחרונות" לא שמענו כמעט דבר. איש מהגורמים האמיצים והעלומים שהפכו לכוכבי מהדורות, לא מצא בדל מידע שחייב להגיע לאוזני האזרחים. תמלולי חקירותיו לא מצאו דרכם לכתבים חסרי הפחד, הדיונים בעניינו לא יצאו מתחומי משרד המשפטים, וגם ההתרחשות בשימוע נגדו נשמרה כסוד מדינה.

באורח מקרי ונסי, במשך שלוש השנים שבהן מסתחררת עלינו סערת חקירות נתניהו, למרות מספר דמיוני של ציטוטים, תמלולים והערכות, טרם שמענו פרסום שישנה את התמונה וירעיד את אדמתנו. משום מה, במסננת הלא קיימת של משרד המשפטים, זו שזרם דרכה שטף של פרשיות, איומים והבטחות, נתקעה "ראיית הזהב" שתרשיע את נתניהו, הראיה שמעשה שטן מעולם לא הודלפה.

ההתרחשויות העל-טבעיות האלה מספרות את האמת. הדיון הוא איננו באמת על חשיבותן של הדלפות והלגיטימיות שלהן, דבר שלא נמצא בוויכוח, אלא על טוהר המידות של מערכת המשפט שנוקטת הן באכיפה בררנית והן גם בהדלפה בררנית. המידע הסלקטיבי שנמסר לעיתונאים אינו גילוי אומץ-לב ציבורי, הוא כלי שנעשה בו שימוש כדי להמשיך לחצות כל גבול מתוך ביטחון שבאולפנים יתמכרו וישכחו מהעובדות ומשאילת שאלות. 

הכותב הוא עיתונאי ועורך בערוץ 20 וברדיו 103FM